עשן על גדות תעלת סואץ
ספינת הענק Ever Given שנתקעה בתעלת סואץ ויצרה פקק ענק חולצה לאחר ימים ארוכים של לחץ והפסדים כספיים כבדים ובמצרים ניסו להציג את תמונת הניצחון, אך התקלה שבתעלה עוררה לא מעט שיח ביקורתי ביחס למצרים ולהנהגתה, בעיקר בקרב החוגים האופוזיציוניים. גם מדינות אחרות קפצו על המציאה והעלו לתודעה אופציות אחרות להנעת הסחורות.
מאז שהוקמה, תעלת סואץ אפשרה לספינות הנעות בין אסיה לאירופה להימנע מהצורך להקיף את אפריקה ולקצר את הדרך באופן משמעותי. התעלה הפכה לאחד מנכסים החשובים ביותר במצרים. הכנסות ממעבר ספינות בתעלת סואץ מהוות נדבך חשוב בתקציב המדינה, במקביל לתיירות ולהכנסות של העובדים המצרים מחו"ל.
מצרים הלאימה את התעלה על אפה ועל חמתה של בריטניה ומדינות אירופיות נוספות, ומאז התעלה הפכה לסמל חשוב של הריבונות המצרית. לא לחינם הפרויקט הלאומי הראשון עליו הכריז הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי לאחר שעלה לשלטון היה הרחבת התעלה. הוא התגאה בכך שיצר כמיליון מקומות עבודה והביא להגדלת מעבר הספינות בתעלה, למרות שבפועל היה מדובר בהרחבה במקטע קטן יחסית.
![אוניית המשא "אבר גיבן" יוצאת לדרכה בתעלת סואץ, 29 במרץ 2021 (צילום: Suez Canal Authority via AP)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/04/AP21088484514023-1024x640.jpg "אוניית המשא "אבר גיבן" יוצאת לדרכה בתעלת סואץ, 29 במרץ 2021 (צילום: Suez Canal Authority via AP)")
המבקרים של הפרויקט הזה הצביעו גם בעבר על כך שלא די בשינויים הללו על מנת לאפשר את מעברן של ספינות ענק כמו "אבר גיבן", והצביעו על לא מעט לקונות בתכנון הפרויקט.
כעת מצרים תצטרך להתמודד עם לא מעט תביעות משפטיות מצד בעלי הספינות שנתקעו בתעלה. הנזק המיידי כבר מוערך בכמיליארד דולר. כמו כן, מדובר בפגיעה תדמיתית לא פשוטה בכלל, שמלובה גם על ידי אותן המדינות שמעוניינות להציע נתיבים חילופיים למעבר הסחורות, כגון איראן ורוסיה. גם ישראל עלתה כאופציה למעבר חילופי, בגלל התחממות ביחסים עם מדינות המפרץ.
כמובן שהאופוזיציה מבית לא פסחה על ההזדמנות לזרוע מלח על הפצעים וביקרה את האופן שבו מנוהלת התעלה ואת הפרויקט עתיר הממון של א-סיסי שלא מנע בסופו של דבר את התקלה. השלטון של א-סיסי אינו נמצא מסכנה שכן האופוזיציה הינה חלשה מאוד ומפוררת מאוד, אך אין ספק שהפרשה הזאת גרמה לו למבוכה גדולה, גם בבית וגם בעולם.
חומה סינית איראנית
האם סין תחלץ את איראן מהסנקציות האמריקאיות? השבוע הגיע שר החוץ הסיני לביקור בטהרן והשתתף בטקס החתימה על הסכם אסטרטגי ל-25 שנים שיכלול השקעות הדדיות בתחומי התחבורה, האנרגיה והתשתיות.
המניעים של סין ברורים – היא תלויה באופן מוחלט בנפט שמגיע ממזרח התיכון, ומתיחות במפרץ הפרסי אינה טובה לה. השקעה כלכלית ניכרת באיראן תביא להתייצבות המצב באזור, כך מאמינים הסינים שכבר ביצעו במהלך השנים האחרונות לא מעט תרגילים צבאיים עם הצבא האיראני (והרוסי) על מנת לסמן את תחום האינטרסים האסטרטגיים.
מבחינת המשטר האיראני מדובר בחבל הצלה נפלא ונוצץ, מאחר שהמצב הכלכלי במדינה הולך ומתדרדר, ושנה של התמודדות עם מגפת הקורונה רק החריפה את המצב והגבירה את המצוקה. ההסכם עם הסינים גם מגביר את הביטחון העצמי של טהרן בכל מה שקשור למו"מ העתידי עם ארה"ב.
כעת איראן אינה ניצבת לבדה מול וושינגטון – יש לה תומך חזק שככל הנראה החליט לשים את הז'יטונים שלו בשטחה של הרפובליקה האסלאמית.
הצד היחיד שאינו מרוצה הוא החברה האזרחית. למרות הניסיון של התקשורת האיראנית הרשמית לצייר את החברה האיראנית בצבעים אנטי-מערביים, רבים מאוד באיראן חוששים מכך שהשלטונות החרדים להישרדותם למעשה "מוכרים" את איראן לסינים, וחוששים מההשלכות של ההסכם החדש.
השבוע, רבים ממתנגדי ההסכם עם סין יצאו לרחובות הערים באיראן ונשאו שלטים עם כיתובים סיניים, על מנת להצביע על הסכנה שבהשתלטות הסינית על המדינה. ההפגנות הללו כמובן לא ישנו את המציאות ולא יגרמו למשטר לסגת מההסכם, אך הן שופכות אור על מה שבאמת מתרחש בתוככי החברה האזרחית האיראנית ועל הלך הרוחות בקרבה.
האם סוריה תקרוס?
בוועידת התורמים בבריסל הוחלט להמשיך ולהעניק סיוע הומניטרי לסוריה אך לא לבטל את הסנקציות הכלכליות נגד ראשיה ומוסדותיה, ובסוריה מיהרו להאשים את האיחוד האירופי ואת ארה"ב ב"טרור כלכלי" ובניסיון "למוטט את המדינה".
עזרה הומניטרית בשווי של כ-5.5 מיליארד דולר תוענק לאזרחי סוריה ולפליטים וסכום דומה יהיה זמין בצורה של מלווים.
עשר שנים לאחר פרוץ האביב הערבי נראה שלמרות הניצחון הצבאי על אויביו, בשאר אל-אסד מפסיד בקרב על הכלכלה הסורית. הסנקציות הבינלאומיות חונקות, המלחמה למעשה נמשכת (המצב בחבל אידליב הולך ומחריף וגם דאע"ש מרים את ראשו במדבר הסורי ובמחוזות נוספים), כחצי מאזרחי סוריה הפכו לפליטים והפגיעה הכלכלית אנושה.
האם רוסיה, נותנת החסות העיקרית למשטרו של אסד, תציל אותו מהברוך הפיננסי? כל מי שעוסק ברוסיה המודרנית יודע היטב, שבמוסקבה לא ממהרים להזרים כספים לבעלות הברית, אפילו לא בצורה של סיוע הומניטרי נרחב. בטח אם מדובר בפרויקט כושל, כמו זה של אסד.
רוסיה נחושה להגן על נכסיה בסוריה, ובטווח הארוך האינטרס הזה אינו בהכרח חופף לזה של אסד, כך שהסיוע המיוחל לא יבוא ממוסקבה.
בעוד מספר שבועות יתקיימו בסוריה בחירות לנשיאות. הנשיא אסד, שחגג את ניצחון פירוס כאשר ארצו מתבוססת בדם, צפוי לנצח בהן שוב. בכך הוא ינציח את קריסתה של סוריה אל תוך עצמה.
המורשת הלובית העתיקה בסכנת השמדה
עידן השליטה של האימפריה הרומית במזרח התיכון הסתיים מזמן, אך המקדשים הלבנים, המרחצאות והכיכרות בהן צעדו פעם החיילים של האימפריה הגדולה עדיין פזורים ברחבי המזרח התיכון.
בלוב, שני אתרים מדהימים – לפטיס מגנה וקירנה – שרדו נגד כל הסיכויים עד כה, אך התוהו ובוהו ששורר בלוב מזה עשור מאיים גם עליהן.
בשנת 2011, קיצונים אסלאמיים ניסו לפגוע בלפטיס מגנה, שנמצאת בקרבת טריפולי, ועתה האיום הגיע גם לקירנה, שנמצאת כ-200 ק"מ מבנגאזי.
המקדש של האלה דמטרה עדיין ניצב במרכזה, במלוא תפארתו, אך לידו עובדים במרץ כלים כבדים שמפנים את השטח מהשרידים העתיקים ומכשירים אותו להקמה של בניינים חדישים. גם שודדי העתיקות פועלים שם ומוכרים את האוצרות ששייכים לעם הלובי בשוק השחור.
אמנם בלוב קיימים חוקים שמגנים על אתרי מורשת, אך במדינה בה יש שני פרלמנטים, שלוש ממשלות ואין-ספור מיליציות חמושות, אין מי שיאכוף את החוקים הללו. בצל האדישות והמלחמה שהפכה לשגרה היום-יומית, קירנה נמצאת בסכנת השמדה.
ארכאולוגים והיסטוריונים מרחבי העולם מתריעים על כך מזה כמה חודשים, אך כרגע קשה לומר מיהו הגורם שיכול לתפוס פיקוד בתוך המדינה ההרוסה ולהגן על המורשת העתיקה מפני הסכנות של העולם המודרני.
היום הזה בתולדות מזה"ת: 45 שנים ליום האדמה
ב-30 במרץ 1976, אלפי אזרחי ישראל הערבים יצאו לרחובות ולכיכרות הערים על מנת למחות נגד הפקעת אדמות נרחבת שביצעה ממשלתו של יצחק רבין במטרה להקים ישובים יהודיים. שטח עצום של כ-21,000 דונם באזור עראבה, דיר חנא וסח'נין הופקע מידי בעליהם הערבים וגישתם של החקלאים לאדמות אלה נחסמה באופן פיזי, ובהמשך גם על ידי החקיקה.
מבחינתה של החברה הערבית בישראל, הפרקטיקה הזאת הייתה המשך למדיניות בה נקטה המדינה מאז 1948 ולא אירוע מבודד וחריג. המחאה ההמונית בתחילה הייתה לא אלימה, אך זמן קצר אחר כך כוחות צבא נשלחו לדכא אותה, והתפרצויות אלימות רבות נרשמו בהמשך.
כך נולדה, למעשה, הפוליטיקה הערבית שהייתה עצמאית מהמפלגות הציוניות, וכל מי שמנסה להבין מה מניע את אזרחי ישראל הערבים כשהם באים להצביע בעד מפלגה כזאת או אחרת היום, חייב לחזור לאירועים שקדמו לשביתה הכללית ולהפגנות ביום האדמה לפני 45 שנים.
גם בשנת 2021 אזרחי ישראל הערבים מחפשים צדק ושוויון. חלקם מאמינים שאין למעשה שום הבדל בין ימין לשמאל, בעיקר כי מעולם לא זכו לשום הגנה מהשמאל. בתוך כל השיקולים הללו נולד המהלך של יו"ר רע"ם מנסור עבאס שכעת זוכה למבטים משתאים של ראשי מפלגות השמאל-מרכז.
מבחינתו של עבאס ושל תומכיו בחברה הערבית, כל מהלך כשר אם הוא יביא לקידום ענייניהם של האזרחים הערבים – למשל להכרה בכפרים הבלתי-מוכרים בדרום. 45 שנים לאחר יום האדמה, החברה הערבית רוצה בעיקר הישגים, לא רחמים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו