אתמול בצהריים, בתום טקס הפרישה שלו, קם השופט חנן מלצר בפעם האחרונה מכס השופטים בבית המשפט העליון. על אף הנסיבות המכבידות – הן ימי הקורונה והן האווירה הכללית נוכח המשבר השלטוני – זה היה טקס מרגש.

"חברי כאח לי", קראה לו נשיאת העליון אסתר חיות, "אני מודה שהפרידה מחנן והמחשבה כי החל ממחר לא יישב עוד לצדי על כסף השיפוט – קשה לי".

בשלושת החודשים הקרובים מלצר עוד ייתן פסקי דין שטרם סיים את כתיבתם. כמי שנודע ב-14 שנות כהונתו בקצב הכתיבה האיטי להחריד שלו, הוא בוודאי ישמור חלק ניכר מההחלטות הללו ליום ה-90 והאחרון.

לא רק לכתוב היה לו קשה, אלא בעיקר להחליט. מלצר כתב טיוטות, נתן להן "לנוח" על שולחנו, וחזר אליהן כעבור זמן, כדי לבחון האם הוא עדיין שלם עם ההחלטה. עוזריו המשפטיים ומתמחיו תלשו שערות מרוב תסכול.

טקס הפרידה לחנן מלצר בבית המשפט העליון, 12 באפריל 2021 (צילום: צילום מסך, לע"מ)

מלצר נחשב לשופט רחב-אופקים בין שופטי העליון, כמעט אקדמי בתפיסתו. הוא נהג להתעדכן בפסיקה של עמיתיו בבתי המשפט העליונים של ארה"ב, אוסטרליה ומדינות נוספות, ובכתיבה אקדמית.

כשמונה למשנה לנשיאה, באוקטובר 2017, אמרה עליו חיות: "המעיין בפסקי הדין שלו ימצא בהם שילובים בין משפט משווה מארצות העולם ובין המשפט העברי, בין עולם המעשה ובין תיאוריות משפטיות מורכבות, ולא נעדר מהם גם השילוב בין ניתוח משפטי אנליטי ובין ציטוטים מעולם הספרות".

"המעיין בפסקי הדין שלו ימצא בהם שילובים בין משפט משווה מארצות העולם ובין המשפט העברי, בין עולם המעשה ובין תיאוריות משפטיות מורכבות, ולא נעדר מהם גם השילוב בין ניתוח אנליטי ובין ציטוטים מהספרות"

היה גם משהו יוצא דופן בכתיבה שלו. בניגוד לשופטים אחרים, המשרבטים עוד ועוד מילים בפסקאות ארוכות, שהן מעין וריאציה על אותו נושא, כתיבתו של מלצר רזה, מדויקת, משתדלת להיות "מעט המחזיק את המרובה". כשרצה להסביר את עצמו, כתב "את זאת אסביר מיד ובסמוך". כשרצה להוסיף מעין "נ.ב." כתב בפסח הפסקה – "זאת ועוד – אחרת".

השופט חנן מלצר, בעת שכיהן כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-20, בלשכתו בכנסת יום לפני הבחירות, 8 באפריל 2019 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

מלצר היה אחד הסמנים הליברליים המובהקים בעליון, ובעיקר בכל הנוגע לחופש הביטוי.

כמי ששימש במשך שנים רבות בטרם מינויו לעליון, כיועץ המשפטי של חברת החדשות של ערוץ 2, מלצר לא רק השקיף על עולם העיתונות מכיסאו השיפוטי, אלא הכיר גם את מנגנוני הפעולה, ואת רצפת חדר העריכה. עם פרישתו נותרים השופטים עוזי פוגלמן ויצחק עמית כקולות מובהקים כמעט יחידים בעליון של הגישה הזו.

מלצר היה אחד הסמנים הליברליים המובהקים בעליון, ובעיקר בכל הנוגע לחופש הביטוי. עם פרישתו נותרים השופטים עוזי פוגלמן ויצחק עמית כקולות מובהקים כמעט יחידים בעליון של הגישה הזו

האחד שלא ניתן

בין פסקי הדין החשובים שהשאיר מלצר מאחוריו, מסתתר גם פסק דין אחד שלא ניתן, ושנותר גנוז רובו ככולו בין הקלסרים בלשכתו.

מדובר בפסק הדין בפרשת "חוק פיצול תאגיד השידור הציבורי", והסיבה שפסק הדין נגנז נובעת כל-כולה מהתנהלותו האיטית של מלצר, שהביאה במקרה זה לכך שהעניין בא על פתרונו מבלי שבית המשפט היה צריך לפעול.

זה הסיפור: בשנים 2016-2017 החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו שהמהלך שעליו היה אמון שר התקשורת הקודם, גלעד ארדן, לסגור את רשות השידור ולהקים תחתיה תאגיד שידור ציבורי חדש, אינו לרוחו.

זאת, משהתברר שהתאגיד החדש עוד עלול לעשות את עבודתו נאמנה, ולהיות משוחרר יחסית מלחצים פוליטיים. "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?", כפי שהגדירה זאת אז בדייקנות השרה מירי רגב.

https://www.facebook.com/glzradio/videos/1103428396366652

הממשלה החלה בבליץ של מהלכי חקיקה, שמטרתו היה למנוע את פתיחת התאגיד ולדחות את יום תחילת שידוריו. לקראת הגעתו של היום המיועד הגתה הממשלה יוזמה חדשה – לפצל את התאגיד לשניים, חברה אחת תשדר שידורים כלליים והשנייה שידורי חדשות. זה היה יקר, מסורבל, בעייתי מכל בחינה אפשרית – בדיוק מה שהממשלה רצתה.

הוגשו עתירות לבג"ץ נגד חוק הפיצול, והרכב מורחב בראשות מלצר דן בהן. עוד במהלך הדיונים הוצא צו-ביניים שהקפיא את חוק הפיצול, וביום הדיון בבג"ץ התאגיד החל לשדר כמיועד, במתכונת מאוחדת.

הדיון האחרון בעתירות, לפני שהשופטים ניגשו לכתיבת פסק הדין, התקיים כחצי שנה לאחר מכן, בנובמבר 2017. הזמן חלף, ופסק דין אין.

זה היה אמור להיות פסק דין מהדהד, מונומנטלי, שכן בדרך כלל כשבית המשפט בוחן שאלה חוקתית של ביטול חוק, הדבר נובע מהיותו "בלתי מידתי", ואילו הפעם עמדה על הפרק שאלת ביטולו בשל העובדה שנחקק "שלא לתכלית ראויה" אלא במטרה לסכל את פעולתו התקינה של תאגיד השידור החדש.

חנן מלצר (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

אלא שעם חלוף החודשים, ובאין פסק דין, אירע מפנה נוסף בעלילה: במאי 2018 זכתה הזמרת נטע ברזילי בתחרות האירוויזיון עם שירה "Toy", והביאה את האירוויזיון לישראל.

או-אז התברר שאם העתירות יידחו, הרי שתאגיד השידור הישראלי לא יוכל להיות עוד חבר באיגוד השידור האירופי, המפיק את התחרות – ופירוש הדבר שישראל תודח מהתחרות, ובוודאי שלא תוכל לארחה. זאת משום שלפי כללי איגוד השידור, כל תאגיד שידור מדינתי החבר בו חייב לכלול בתוכו גם שידורי חדשות.

היו שתי אפשרויות: או שפיצול התאגיד יבוטל, או שהשתתפות ישראל באירוויזיון תבוטל. ביוני 2018 התכנסה הממשלה והחליטה לחסוך לבית המשפט את הצורך במתן פסק דין שיבטל את חוק הפיצול – ממשלת נתניהו, עם הזנב בין הרגליים, החליטה "לפעול ללא דיחוי לתיקון חקיקה באופן שיבטל את הקמת תאגיד החדשות, בנפרד מהתאגיד".

בינואר 2019 פירסם בג"ץ את פסק דינו, שהיה לפרוטוקול בלבד מאחר שהעתירות למעשה התייתרו. פסק הדין המקורי, זה שככל הנראה הורה על ביטול החוק, לא ראה אור.

משפט אחד מפסק הדין, כפי שניתן בסופו של דבר, עשוי להיות רלוונטי גם בימינו אלה, אגב העדויות המובאות במשפטו של ראש הממשלה נתניהו: "יש לזכור", כתב מלצר במעין חוש נבואי, "כי התקשורת במדינה דמוקרטית צריכה לשרת את ציבור האזרחים-הנשלטים, ולא את הנבחרים-השולטים".

גילוי נאות: עו"ד יובל יועז ייצג עותרים בעתירה לביטול "חוק פיצול התאגיד".