קולאז' יום העצמאות (צילום: עיבוד מחשב)
עיבוד מחשב

פרויקט מיוחד ישראל שלנו

לכבוד יום העצמאות, מערכת זמן ישראל נכנסת למנהרת הזמן במסע אל הרגעים הפרטיים שמאחורי הזיכרונות הקולקטיביים ● שירת החיילים בששת הימים ● הריצה למקלט במלחמת יום הכיפורים ● האבא שמפרפר בין חיים למוות בשלום הגליל ● אולפן ההקלטות של פורטיס וסחרוף ● שברון הלב כשהרסו את אוסישקין ● הרצון להיות חלק מכולם אחרי רצח רבין ● ואפילו: ישראל כמעט שורפת את צרפת בכדורגל

1967
צנחנים חיילי צה"ל נרגשים, ליד הכותל המערבי בירושלים, לאחר שיחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים. מימין לשמאל, חיים כהן, יצחק יפעת וציון קרסנטי, 7 ביוני 1967 (צילום: דוד רובינגר/לע"מ)

מלחמת ששת הימים

רעש היריות והפגזים נשמע בכל רחבי ירושלים ב-6 ביוני 1967. מעולם לא הורגלנו במטחים כאלה. הפחד היה גדול. גרנו במערב העיר, בשדרות הרצל 44, קומה רביעית. עליתי עם אמא לאסוף מזרונים ושמיכות כדי להוריד למקלט, שבו הצטופפו כל דיירי הבניין, משפחות משפחות על ילדיהן.

חטפנו מכל הבא ליד במהירות גדולה. יצאתי למרפסת הקטנה לקחת כיסא או משהו. בשדרות הרצל עברו משאיות צבאיות עמוסות בחיילים. אני זוכר היטב דבר אחד – השירה שלהם. שירה ישראלית אדירה שהגיעה עד הקומה הרביעית. זו הדרך לנצח את הפחד, כנראה.

הרבה פעמים מאז, בעיקר לקראת ימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מטרידה אותי השאלה האם על אחת המשאיות הללו, בין החיילים ששרים בכל כוחם, היה גם בן הדוד הרחוק שלי, שלום (מיקו) נחמיאס, חייל גדוד 28 בחטיבה 55 של  הצנחנים. מיקו השובב והאהוב נפל ב-6 ביוני 1967 ליד בניין ימק"א במזרח העיר, מטרים ספורים מבית המשפט המחוזי של היום.

1973
חיילי מילואים עומדים על משאית במהלך מלחמת יום כיפור בחצי האי סיני ב-6 באוקטובר, 1973 (צילום: אבי שמעוני, במחנה, ארכיון משרד הביטחון)

מלחמת יום הכיפורים

הזיכרון הראשון שלי בחיים הוא ממלחמת יום הכיפורים. הייתי בן שלוש. אני זוכר אזעקה, זוכר את אבא שלי, יוסי, הצנחן, לובש בגדים משונים, נפרד ויוצא מהבית במהירות, וזוכר את עצמי ואת אמא שלי, שרקה, רצים החוצה בחיפזון ויורדים במהירות במורד המדרגות התלולות של הבית שלנו, אני על ידה האחת של אמי ותיק גדול על ידה השנייה.

אני זוכר את הבוקר ההוא חי ובוהק, את הקולות המאיימים המנסרים מהרדיו ואת תחושת החרדה של הוריי.

לאירועים היסטוריים ששוכנים בלב התודעה הקולקטיבית יש נטייה לחלחל לזיכרון הפרטי ולהמציא שם חיבורים פיקטיביים ביניהם. המשכנו לגור בבית ההוא, בשכונת מקור ברוך בירושלים, שנה אחר כך, ואני זוכר אותו מצוין בלי קשר למלחמה: את התקרות הגבוהות והמרצפות הצבעוניות, השכנים החרדים שילדיהם היו חברים שלי והגיעו בהמוניהם מדי יום לבקר אותי ולהתלבש על צעצועיי, והכלב השחור הקטן שלנו, דולו, שאימצנו אחרי המלחמה.

ולמרות עוצמתו של הזיכרון מהבוקר הגורלי של ה-6 באוקטובר, חשדתי במשך שנים שאכסנתי את מה שידעתי על המלחמה במקום המתאים בתוך זיכרונות הילדות.

לפני כמה שנים קיבלתי ראייה מסוימת לכך שזיכרון המלחמה הוא אותנטי. במשך הרבה שנים היה לי חלום מציק: אני נכנס לאיזשהו מקום מוזר, אפלולי וחסר חלונות, הומה אנשים שאני לא מכיר – ואני בתחתונים וחולצה בלבד, בלי מכנסיים, ותוהה מה הם חושבים עליי והאם זה מצחיק אותם.

לפני כמה שנים אמא שלי סיפרה לי שכשהיא ברחה איתי למקלט היא הייתה כל כך לחוצה שלא מצאה את המכנסיים שלי, ולקחה אותי עם תחתונים וחולצה בלבד. "אמא", חקר אותה תני המבוגר, העיתונאי, "לא סיפרת לי את זה מאז?"

"לא חושבת", היא אמרה, "חשבתי שזה היה מביך אותך להיזכר בזה". אכן, מביך קצת.

למלחמת אוקטובר הארורה היה תפקיד מסוים בנישואים הקצרים והלא מוצלחים של הוריי. אבא שלי, ששירת ביחידה של רפאל איתן בסיני, נפצע קל, התאשפז, וכשהשתחרר לא ממש חזר הביתה, אלא הסתובב בין הבתים של חברותיו. שנה אחר כך אמי ואני עזבנו לארצות הברית, והוריי נפרדו סופית.

וכך, מערכת היחסים שממנה נולדתי, שהחלה כפגישה בין צנחן לסטודנטית לאמנות ב"בר-ברים", מועדון הג'אז של אהרלה קמינסקי בתל אביב, כמה שבועות אחרי מלחמת ששת הימים, והפכה לנישואין בתחילת מלחמת ההתשה, התנפצה לבלי שוב במלחמה הבאה. ביחד עם האופוריה הלאומית.

1975
פינוי הגופות מהריסות מלון סבוי אחרי הפיגוע, 6 במרץ 1975 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

הפיגוע במלון סבוי

מרץ 1975. אני בן 7 וחצי. שנאתי את הערבים האלה, שבהם ההורים שלי יצאו עם חברים. במקום שנשב יחד ונצפה בטלוויזיה, נניח בסדרה ממכרת כמו "פולדארק", הסלון הוחשך ועל הבית נפלה עצבות מסוימת. סבתא באה לשמור עליי ועל אחי, הגדול ממני בשלוש שנים, וכיאה לתלמיד שלמחרת בבוקר ציפתה לו שעת אפס הלכתי לישון מוקדם.

בלילה נחתו שתי סירות גומי בחוף הים שבקצה הרחוב שלנו בתל אביב, ובהן 8 אנשי פת"ח. אחרי קרב יריות עם סיור משטרה שחלף במקום הם חצו את הטיילת, נכנסו למלון סבוי ברחוב גאולה, 200 מטר בקו אווירי מהבית שלנו, והתבצרו עם בני ערובה. בסביבות שתיים אחר חצות, כשההורים שלי סיימו את הבילוי וביקשו לחזור הביתה, הם גילו שכל האיזור חסום.

אחרי שעה ארוכה של נסיונות איגוף ודיבור על ליבם של השוטרים הם הצליחו להבקיע את הדרך הביתה. קולות הירי נשמעו היטב בכל האזור. היו שמועות שחלק מהמחבלים ברחו ומסתובבים בחצרות. אבא שלי חסם את דלת הכניסה באמצעות מצבור של ספות וכורסאות. ספק אם זה היה עומד במבחן מול טרוריסט נחוש.

כשכל המהומה הזו התרחשה, אני ישנתי כמו תינוק. או כמו ילד עייף בן 7 וחצי. התעוררתי לקראת 7 בבוקר הישר אל הדיווחים ברדיו והסיפורים של בני הבית.

בחדשות אמרו שכוח של סיירת מטכ"ל פרץ למלון, שיש הרוגים רבים, שייתכן שחלק מהמחבלים נותרו בחיים ותושבי הסביבה מתבקשים לשמור על ערנות. בשנות השבעים כנראה היתה למושג ערנות פרשנות אחרת, והוחלט שאני הולך לבית הספר כרגיל. יצאתי לבד מהבית, רועד מפחד, הולך לכיוון התחנה של קו 4 ברחוב אלנבי. מעולם לא שמחתי כל כך לראות את האוטובוס מגיע.

בשנות ה-70 כנראה היתה למושג ערנות פרשנות אחרת, והוחלט שאני הולך לבית הספר כרגיל. יצאתי מהבית, רועד מפחד, הולך לכיוון התחנה של קו 4. מעולם לא שמחתי כל כך לראות אוטובוס מגיע

כשחזרתי הביתה, עיינתי במהדורות המיוחדות של מה שכונו באותם ימים עיתוני הערב. באחד מהם ראיתי איור שתיאר את אירועי הלילה: צויין שם שהסירות נחתו על החוף ב-23:00. אחר כך, במשך שנים, לא יכולתי להירדם לפני השעה הזו. רציתי להיות בטוח שהסכנה חלפה, ששוב לא אתפס לא מוכן.

1979
מנחם בגין ואנואר סאדאת בעת ביקור נשיא מצרים בישראל, 1979 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

בגין וסאדאת מגיעים לקריית מוצקין

במרוצת השנים שחלפו מאז, האירוע המוזר הזה פשט ולבש צורה בדמיוני, עד כי היו פעמים שהתחלתי לפקפק בקיומו.

מה הביא את ראש הממשלה מנחם בגין ואת נשיא מצרים אנואר סאדאת לבקר דווקא בקריית מוצקין, מכל המקומות בעולם? ולמה המשלחת הנשיאותית, מלווה בשיירת אופנוענים מקדימה ומאחורה, עברה דווקא מתחת לבית הוריי, בשדרות ויצמן 42 בקריית מוצקין?

לא ידעתי להסביר.

זכרתי איך הפכתי באותו יום לאחד האנשים המבוקשים בבית הספר. איך כולם נלחמו על הזכות להצטופף במרפסת של הוריי כדי לחזות מעמדת התצפית המושלמת בקומה השלישית – מעל המכולת המרוטה של ברל'ה, המתפרה הקטנה של ז'אנט ומתקן האופניים מיקי – באירוע בינלאומי שכאילו נפל משמיים על הקריה האפרורית שלנו.

לא נשארו תמונות שיוכיחו שכל זה באמת קרה. אולי כי לא צילמנו, אולי כי צילמנו והתמונות לא הצליחו, אולי התמונות הצליחו אבל אבדו. בכל פעם שסיפרתי איך בגין וסאדאת נסעו לאט לאט, מכיכר התותח שמול הסופרמרקט, לעבר כביש עכו-חיפה, ונפנפו לנו לשלום, ואיך כל ילדי כיתה ט' 5 שהצליחו להידחס בבית הוריי נפנפו בחזרה אל שני המנהיגים העולמיים שזה עתה זכו בפרס נובל לשלום, לא ידעתי להסביר מה זה בעצם היה.

מאחורי החלונות השחורים: סאדאת ובגין עושים את ישראל (צילום: משה מילנר, לע"מ)
מאחורי החלונות השחורים: סאדאת ובגין עושים את ישראל (צילום: משה מילנר, לע"מ)

ואז, לפני כמה שנים, נולדו בפייסבוק אינספור קבוצות "זכרונות ילדות מ…". ובקבוצת זיכרונות ילדות מקרית מוצקין עוד ועוד אנשים, בני גילאים שונים, נזכרו באותו בוקר ושיחזרו את ההתרגשות העצומה שאחזה בקריה כולה. והיו גם מי ששיתפו תמונות שנשמרו מהאירוע, כך שסוף סוף הייתה גם הוכחה: זה באמת קרה!

למה זה קרה? אף אחד לא יודע להסביר. שני המנהיגים כנראה נסעו לביקור בצפון הארץ, ומסיבה עלומה כלשהי הוחלט שהשיירה תחלוף דווקא בשדרות ויצמן בקריית מוצקין, דווקא מתחת לבית הורי. ולרגע שכונת ילדותי האפרורית וחסרת ההדר, שחיה את חייה הרחק ממוקדי הדרמות של המוסדות הלאומיים – הייתה תפאורה לאירוע מסעיר. בגין וסאדאת היו פה. גם אנחנו נגענו בהיסטוריה.

1981
משה דיין ב-1979 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

משה דיין מקים מפלגה

משה דיין, לוחם מהולל, רמטכ"ל, שר ביטחון ושר חוץ שהתפטר מממשלת בגין באוקטובר 1979, הקים לקראת בחירות יוני 1981 מפלגה בשם תל"ם.

לפני הבחירות הוא הגיע להתארח בשעת צהריים באולם וייז בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים. דיין החולה כבר לא היה במיטבו, אחרי שנים ארוכות של ירידת ערך, שהחל במחדל יום הכיפורים.

האולם היה חצי ריק. הסטודנטים העדיפו את חדרי הלימודים והמדשאות הירוקות. דיין דיבר, ופינה זמן לשאלות, שהיו בעיקר קנטרניות ומלגלגות כלפי האיש והמפלגה החדשה שלו. אני זוכר תחרות בין הסטודנטים על משמעות ראשי התיבות של השם תל"ם ("תוואי לא מוגדר" וכו').

אבל לפתע, מתוך הרוגע היחסי שנפל על המקום, התפרץ לעבר דיין אחד הנוכחים. האיש התקרב לבמה ואיים לפגוע בדיין. "הידיים שלך מלאות בדם, יהודי וערבי", זעק האיש בכאב, מתוך הלב.

המאבטחים של דיין הכריעו את האיש והרחיקו אותו לאחור. במשך כל דקות הדרמה, דיין לא זז מילימטר. ההמולה כאילו לא נגעה בו. "האיש הזה לא יודע מה זה פחד. הוא אמיץ עד כדי טירוף", אמר לי פעם אריאל שרון על דיין.

כאשר קם דיין לענות לשאלות הוא פנה לתוקף. "יכולת להופיע בפני ועדת אגרנט. אף אחד לא מנע ממך", הוא אמר לו בניחותא. הוועדה פטרה את שר הביטחון דיין מאחריות אישית למחדל יום הכיפורים.

בבחירות לכנסת זכתה תל"ם בשני מנדטים. חמישה חודשים אחרי הבחירות, באוקטובר 1981, מת דיין מהתקף לב בביתו, ונקבר בנהלל.

קס הלווית משה דיין בנהלל. בצילום, ראש הממשלה מנחם בגין עובר לפני ארון הקבורה, 18 באוקטובר 1981 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)
קס הלווית משה דיין בנהלל. בצילום, ראש הממשלה מנחם בגין עובר לפני ארון הקבורה, 18 באוקטובר 1981 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)
1982
מבצע שלום הגליל – מלחמת לבנון הראשונה: כוחות משוריינים של צה"ל מפטרלים ברחוב ליד צידון, בלבנון, 11 ביוני 1982

מלחמת לבנון

ב-4 ביוני 1982, יום שישי בערב, הופיעה להקת המחול "התנועתרון" באחד מהקבוצים בגליל המערבי. אני לא זוכרת את שם הקיבוץ. הייתי בת מעט פחות מ-11 ורקדנית-ילדה בלהקת מחול רמת שרונית שקיפצה להופעות בימי שישי ושבתות ברחבי הארץ. ילדות בחוג שנלקח ברצינות תהומית.

החברים בקיבוץ אכלו ארוחת שישי בחדר האוכל ולאחר מכן דילגו לאולם תרבות סמוך לראות נערות מחוללות. המופע, איסוף התלבושות, התיקים, העמסת הבנות לאוטובוס הסתיימו לקראת עשר בלילה, ובאוטובוס שהחל להתגלגל דרומה, אי שם על כביש 4 באיזור שבין מושב לימן, אכזיב וגשר הזיו, תפסתי את אחד הספסלים הראשונים בסמוך לנהג עם הפנים על הנעשה בכביש.

הייתי ילדה חובבת אקטואליה. זה בא מהבית, מההורים. ידעתי מה הולך סביבי. אבא היה מג"ד שריון בשירות קבע ונעדר מן הבית שבועות ארוכים. בבית שלנו, החדשות והאירועים היו חלק מהשגרה.

באותו ליל שישי, שיירה ארוכה – הכי ארוכה שראיתי בחיי – הובילה טנקים בכביש הצפון הצר. הם זרמו מעלה בטור ארוך. מובילי ענק, אחד אחר השני, ועוד אחד ועוד. אינסוף של רכבים כבדים. צמודים אחד לאחר. בכביש עם תאורת לילה קלושה ובעיניים של הילדה שהייתי, השיירה נמשכה, צפופה, עד חיפה. הילדות האחרות נמנמו בירכתיים של האוטובוס ואני ראיתי את הצבא יוצא למלחמה.

שיירה ארוכה – הכי ארוכה שראיתי בחיי – הובילה טנקים בכביש הצפון הצר. הם זרמו מעלה בטור ארוך. מובילי ענק, אחד אחר השני, ועוד אחד ועוד. אינסוף של רכבים כבדים. ראיתי את הצבא יוצא למלחמה

מראה טנקים לא היה זר לי. אבא בני (בנגה) שירת אז כמג"ד. אבל הכמויות היו חריגות, מרתיעות. ביום ראשון,  6 ביוני, נפתחה מלחמת של"ג, מלחמת לבנון הראשונה. ואבי היה בין הנכנסים ללבנון כמג"ד 433, חטיבה 500.

הסיפור הזה אינו מן העיניים של האבא, אם כי סיפורו האישי צרוב בדם לתוך אחד הקרבות הראשונים של המלחמה. הוא ירד מהטנק כדי לחסל חולייה ונורה לתוך חזהו ביום שני, 7 ביוני, בקרב ג'רגוע. חזהו נפתח בשדה הקרב על ידי ד"ר ארתור פולק והוא הועבר לרמב"ם מחרחר בין חיים למוות.

באופן פלאי, כעבור פחות מחודש ואחרי כך וכך מנות דם, הוא כבר הספיק להשלים מנוחה בבית, עלה על מדים וחזר לתוך לבנון.

מימין אבא בני, סא
מימין אבא בני, סא"ל מג"ד שריון עם מפקד המחלקה סגן רן ירום עומדים על רקע עין זחלתא. לבנון 1982

אחרי הפציעה פגשנו את אבא רק כעבור מספר ימים. ילדים זוכרים דברים חלקיים, ריחות וקולות יותר מאשר את האירועים. הכניסו אותנו לחדר בו שכב והוא היה חלש וחיוור כמו הצבע הלבן שעל הקיר. בגיל 11 למדתי בפעם הראשונה שהקלישאות המילוליות מבוססות על חוויות אמת. חיוור כסיד, והבטן שלי התהפכה רק מריח המורפיום בחלל המחלקה.

אבא כבר חזר להכרה, היה לחוץ לרדת מהמיטה, להניע את הדם שבגוף. כל החיים במדים ופתאום הוא שכב בפיג'מה רפויה וכל בית החזה שלו גולח משערות. היה לו צבע צהוב משוח על הגוף ונדף ממנו ריח של טיפולים.

המוני קרובי משפחה הציפו את בית החולים, כולם דיברו בקול רם, צעקו, רצו במסדרונות הלוך ושוב. והדבר הכי חשוב לבת 11? הביאו לנו המון ממתקים. הפציעה הייתה קשה מאוד, אבא כמעט איבד את חייו, אבל ההתאוששות הייתה מהירה. שלחו אותנו הביתה עם ארגזים של מסטיק עלמה, ביסקוויטים, וופלים.

המוני קרובי משפחה הציפו את בית החולים, כולם דיברו בקול רם, צעקו, רצו במסדרונות הלוך ושוב. והדבר הכי חשוב לבת 11? הביאו לנו המון ממתקים

שנת הלימודים עמדה לפני סיום. נשארו עוד כמה ימים לסוף כיתה ה' בבית הספר אוסישקין רמת השרון. מנהלת בית הספר הזמינה אותי לחדרה, לשמוע מה שלום אבא ואני דיווחתי שהכל בסדר בבית.

עד סוף שנת הלימודים הגעתי לבית ספר יום יום, עם 3-4 חבילות של מסטיקים, לחלוקה. אחרי שחילקתי מסטיקים לכל השכבה, נשארו לנו בבית עוד כמה ארגזי ממתקים לכל החופש הגדול של קיץ 1982.

1985
משאית ספארי ב-1985 (צולם באזור צור, ללא קשר לאסון הספארי) (צילום: מיקי צרפתי/דובר צה"ל)

אסון הספארי

זו היתה שעת צהריים של יום ראשון. אלפי חיילים שחזרו מחופשת שבת התקבצו במגרש החנייה הענק והמאובק ליד שער הכניסה הצפוני ללבנון, שכונה משום מה שער העגל. כולם חיכו לתורם להיכנס ולהתחיל את הנסיעה בחזרה אל הבסיס.

אני כבר ישבתי על אחד מרכבי הספארי של הבסיס שלי – מפקדת אוגדה 162, שהיתה ממוקמת בבניין אבן בפאתי העיירה הלבנונית רשאייה בגזרה המזרחית. כבר לבשנו את האפודים והקסדות והסתדרנו משני צידי הרכב, על פי הנוהלים המחייבים.

חיכינו רק ששיירת כלי הרכב שלפנינו, שעליה חיילים סדירים ואנשי המילואים של סדנת החימוש, תתרחק מעט, כדי לשמור מהם מרחק ביטחון בכבישים הצרים והמסוכנים המתפתלים לכיוון צומת המים, הצומת המרכזי של הגזרה המזרחית. ימינה לרשאייה, שמאלה אל עבר הרי השוף.

החימושניקים כבר חלפו על פני עמדת המשטרה הצבאית בגבול והחלו לנסוע צפונה, ואנחנו התקדמנו ותפסנו את מקומנו לפני השער. הבאים בתור להיכנס. שוטר צבאי עלה על הספארי שלנו לוודא שכולנו מקפידים על כללי הבטיחות. שיירת החימוש נעלמה מעבר לגבעה.

ואז נשמע פיצוץ אדיר.

סביבנו התחילה התרוצצות. שער העגל ננעל ואנחנו נשארנו לשבת על רכבי הספארי, מתבוננים באימה בעשן שעלה מעבר לגבעה. כעבור זמן לא רב החלו להגיע המסוקים. עוד ועוד מסוקים. קצינים בכירים נהרו למקום. איש לא טרח להסביר לנו מה בדיוק קרה. מהשמועות שהחלו להסתובב הבנו ששיירת החימוש עלתה על מטען צד, ושיש הרוגים ופצועים רבים.

משה לוי, אהוד ברק, אורי אור ויצחק רבין במקום הפיגוע במשאית "ספארי", מרץ 1985 (צילום: הרצל כונסארי, דובר צה"ל)
משה לוי, אהוד ברק, אורי אור ויצחק רבין במקום הפיגוע במשאית "ספארי", מרץ 1985 (צילום: הרצל כונסארי, דובר צה"ל)

רק לקראת חצות פתחו את השער ואיפשרו לנו להמשיך בנסיעה לבסיס. כשהגעתי, מי שהיה אז המפקד שלי תפס אותי ואמר לי "שב פה ליד הטלפון ואל תזוז. חכה עד שאמא שלך תתקשר. היא מתקשרת כל רבע שעה ורוצה לשמוע את הקול שלך".

כשהגעתי, מי שהיה אז המפקד שלי תפס אותי ואמר לי "שב פה ליד הטלפון ואל תזוז. חכה עד שאמא שלך תתקשר. היא מתקשרת כל רבע שעה ורוצה לשמוע את הקול שלך"

הוריי גרו אז בבית בלי טלפון בקריות. ידיעות ראשונות על הפיגוע הגדול בצפון כבר התחילו להסתובב בארץ בשעות אחר הצהריים, אחרי שהמסוקים הראשונים נחתו ברמב"ם. הוריי ידעו שאני אמור להיכנס ללבנון בדיוק בשעה הזו, בדיוק מהשער הזה. אבל בימים הטרום-סלולריים לא היתה לי כל דרך להתקשר אליהם ולהם לא היתה כל דרך להתקשר אליי.

וכך אמא שלי עמדה ברחוב והתקשרה בכל רבע שעה מהטלפון הציבורי אל הבסיס, כדי לשמוע את קולי ולדעת שאני בריא ושלם. רק לקראת חצות היא יכלה להירגע. דמעות עומדות בעיניי גם עכשיו, כשאני חושב עליה, עומדת שעות ברחוב ליד הטלפון הציבורי ורועדת מפני הרע מכל.

רק בבוקר שאחרי הבנו מה קרה כמה מאות מטרים מאיתנו, מעבר לגבעה. טנדר גדול התקרב לשיירת החימוש. "זה היה רכב אדום מסוג שברולט", סיפר אחד מנוסעי הג'יפ המוביל, שניצל בנס, "היה בו נהג אחד בלבד, בחור צעיר שחייך אלינו בידידות".

הנוסעים בג'יפ הראשון סימנו לנהג בתנועת יד לרדת לשוליים הימניים של הכביש ולאפשר לשיירה לעבור, והוא ציית ועצר את רכבו סמוך לגשרון נחל עיון. הג'יפ הראשון והמשאית הראשונה חלפו על פניו.

מקום הפיגוע באסון הספארי, 1985 (צילום: דובר צה"ל)
מקום הפיגוע באסון הספארי, 1985 (צילום: דובר צה"ל)

ואז נשמעה ההתפוצצות, שזעזעה וניפצה זגוגיות אפילו במטולה. השברולט האדום התלקח לכדור אש. גל ההדף האדיר עקר את משאית הספארי הכבדה והעיף אותה באוויר לשולי הדרך. מעוצמת ההדף נזרקו חיילים למרחק מאות מטרים. לכן הפינוי ארך כל כך הרבה זמן.

בפיגוע – שנודע מאז כאסון הספארי – נהרגו 12 חיילי צה"ל ונפצעו 14.

1985
צליל שלח ז"ל

הפיגוע בראס בורקה

כשהייתי בכיתה י' נסעתי עם אבי, אשתו, אחיותיי וכמה משפחות של חברים לחופשה בחוף בסיני. עברו שש שנים מאז כינון הסכם השלום עם מצרים, ושאלתי, מה יקרה אם תפרוץ מלחמה? אבי צחק ואשתו אמרה: "אל תדאג, אנחנו ליד תחנת המשטרה המצרית, ישמרו עלינו".

היה כיף. דיג, שייט בסירות, שנורקלים, חברים, צחוקים, בחורות, עניינים. הבנות הנחמדות של חבר של אבא שלי הכירו לי שם חברה שלהם בשם צליל. בקושי ראיתי טלוויזיה, לא ידעתי שהנערה כיכבה בתוכנית ילדים.

תחנת המשטרה המצרית עמדה על דיונה, ומדי פעם טיפסנו עליה והתגלגלנו על החול, והשוטרים באו ואמרו אהלן. אחותי אביגיל הלכה שם פעם לאיבוד, ומצאתי אותה בתחנה. ישבתי איתם לתה ולשיחה נעימה, היו נחמדים לאללה.

בבוקר שבו היינו אמורים לחזור לישראל, כמה משפחות מהקבוצה שלנו עלו לדיונה. הם הזמינו אותי ואת החבר'ה שלי להצטרף, אבל אנחנו הלכנו לים. כשיצאנו מהמים שמענו יריות. ניסוי כלים, אמרנו וצחקנו, והלכתי לעזור לאבי באריזה. פתאום מישהו בא מהגבעה וצועק, בואו, מהר, תביאו מים. אני בא ורואה ארבעה ילדים פצועים, מכוסים דם מהצוואר עד הרגליים.

גליון ידיעות אחרונות אחרי הפיגוע בראס בורקה
גליון ידיעות אחרונות אחרי הפיגוע בראס בורקה

מפקד תחנת המשטרה, סולימאן חאטר, אסלאמיסט אדוק, לקח רובה וירה ב-11 המטיילים שעלו על הדיונה. כולם נפצעו. שבעת הפצועים שלא הצליחו לברוח – שלושה מבוגרים וארבעה ילדים, ביניהם  צליל שלח, נשארו על הדיונה. הרוצח עמד כל הלילה ושמר שאיש לא יתקרב ויטפל בהם. כולם מתו.

חובש ורופא מהקבוצה שלנו רצו לקחת את הילדים הפצועים לבית חולים בסיני, ואנחנו רצינו לנסוע לישראל לדווח על האירוע – עוד לא היו טלפונים ניידים, ואיש לא ידע. אבל השוטרים חסמו את הכביש. במשך שעה היינו כבני ערובה, עד שעבר שם רכב של האו"ם והכביש נפתח. הילדים הפצועים נלקחו לדהב ומשם לאילת, טופלו וניצלו.

הפיגוע עורר זעזוע בישראל ובעולם ומשבר ביחסים עם מצרים. הרוצח נשפט. האופוזיציה במצרים תמכה בו והפגינה למענו. הוא הורשע, נידון למוות, ו(כנראה) התאבד בכלא.

האירוע הפך אותי לכמה שנים לגזען. חשבתי ואמרתי דברים רעים על ערבים באשר הם. זה עבר לי כשהכרתי ערבים אחרים, למדתי וקראתי, וגם עשיתי טיולים נהדרים במצרים. קראתי שהמחבל גדל באזור תעלת סואץ, שצה"ל הפציץ במלחמת ההתשה, ושבין חבריו היו ילדים שנהרגו בהפצצות הענק הקטלניות של צה"ל על בתי ספר. מעגל הדמים.

מדי בוקר, באותה חופשה בסיני, יצאתי מהאוהל, שתיתי קפה שחור והסתכלתי על הים, כשהזריחה הפכה מכחול לסגול, לאדמדם ולזהוב מנצנץ. עד היום אני רואה בעיני רוחי את המראה הזה. רק שהים נצבע בצבע אחר, אדום-כהה, בוהק.

1986
זובין מהטה מנצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית, 2011 (צילום: יוסי זליגר/פלאש90)

50 שנה לקונצרט הראשון של הפילהרמונית

מסבתא שלי עישנתי פאסיבית כבר מגיל אפס. היא הייתה יושבת איתי בחדר שעות והיינו מדברים. אני לא זוכר מתי זה התחיל, רק זוכר שזה לא הפסיק כמעט עד התיכון. בחדר בבית הוריי החלונות היו מוגפים והטיים או האירופה הולחמו לידה הגרומה, והפכו חלק בלתי נפרד מאישיותה, כמו השיעול המפורסם, וכמה טעויות חינניות בעברית שסירבו להיעלם.

עם סבתא שלי, פסיכיאטרית הילדים, צרכתי תרבות כמו שלא צרכתי עם אף אחד אחר. בדירה הבורגנית בגבעתיים, לא רק הסיגריות היו אירופה אלא גם האוכל (בייקון ושפק לארוחת בוקר), הפרקטיקה שבה קיבלה פציינטים לטיפול, והדייקנות המטורפת והטבעית כל כך שבה חיה את חייה עד הרגע האחרון.

אבנר הופשטיין הילד וסבתא שלו
אבנר הופשטיין הילד וסבתא שלו

היא התאלמנה בגיל צעיר מאד – גיל שלמרבה התדהמה אני כבר די קרוב אליו עכשיו – והיו לה שפע של מחזרים בקהילה הייקית האקדמית וגרורותיה, אך מעולם לא נישאה שנית.

למרות אורחותיה הגלותיים, והתעקשותה לשוחח עם אמי בגרמנית – היא הייתה ישראלית מאוד במובנים של אז: עשתה דוקטורט באוניברסיטת תל אביב, ידעה ערבית על בוריה, הייתה מנויה על העולם הזה, הכירה מקרוב את גולדה מאיר וגם הייתה מנויה על התזמורת הארץ-ישראלית שהפכה לפילהרמונית, מיומה הראשון.

וכך, כאשר הפילהרמונית הזמינה את דור המייסדים שנותר בחיים לקונצרט חגיגי במלאת 50 שנה לקונצרט הבכורה, זה היה אך טבעי שאצטרף אליה. הייתי בן 15 והיא הייתה כל כך נרגשת, כאילו היא מוסרת את הלפיד אל הדורות הבאים.

כשישבנו באולם היכל התרבות, פתחה את הספרון הנוצץ והעבירה את האצבעות על התוכנית הראשונה מהקונצרט הראשון ב- 26 בדצמבר 1936. "טוס-ק-ני-ני" – היא אמרה את השם של המנצח האיטלקי הנודע שהחציף פנים למוסוליני, ובשיא תהילתו קפץ לתל אביב לנצח על הקונצרט הראשון של התזמורת הארץ-ישראלית. היא הדגישה את שמו כאילו מכריזה על אלוהים בכבודו ובעצמו.

עיון בכתבות מאותם הימים מזכיר כמה תמימים עוד היינו. שלמה להט (צ'יץ'), ראש העיר תל אביב, ניצל את ההזדמנות להכריז על הקצאתם של 375 אלף שקלים להתקנת מיזוג אוויר באכסדרה. כמה מזעזע לחשוב שעד אז קידמו את פני הייקים מאווררים.

ידיעה בעיתונות על הקונצרט החגיגי של הפילהרמונית
ידיעה בעיתונות על הקונצרט החגיגי של הפילהרמונית

וזה מזכיר לי את החיפושית פולקסווגן של סבתא, עד היום האוטו הטוב ביותר שיצא לי אי פעם לנהוג בו. גם היא, כמו האכסדרה של היכל התרבות, הייתה נטולת מזגן, אבל עם חלון משולש קומפטי מאחור ש"מכניס הרבה רוח".

רגע השיא של הקונצרט נרשם כשזובין מהטה ביקש מהפנסיונרים שנכחו בקונצרט הראשון לקום על רגליהם, לקול תשואות הקהל. למרבה האירוניה, בדיוק אז סבתא שלי נעדרה לנוחיות. חשבתי לעמוד במקומה, אבל התביישתי. אולי עשתה את זה בכוונה, הרי הייקים תמיד אהבו לעשות היסטוריה בלי יותר מדי דרמה.

רגע השיא של הקונצרט נרשם כשזובין מהטה ביקש מהפנסיונרים שנכחו בקונצרט הראשון לקום על רגליהם, לקול תשואות הקהל. למרבה האירוניה, בדיוק אז סבתא שלי נעדרה לנוחיות. חשבתי לעמוד במקומה, אבל התביישתי

1986
הנער מעין כרם (צילום: איל יצהר, עיבוד מחשב)

הרצח בעין כרם

נער בן 13 קם פתאום באמצע הלילה, לוקח את רובה המילואים של אבא שלו ויורה למוות באביו, באמו ובשתי אחיותיו. זה נשמע כמו המצאה, דברים הזויים כאלה לא יכולים לקרות במציאות, אבל זה קרה. בישראל, בעין כרם, בירושלים, שם גדלתי.

הכרתי את הנער ואחת מאחיותיו. נסעתי איתם מדי יום לבית הספר זיו בקו 17. הייתי בכיתה י' והאחות בי"א. את הנער לא הכי חיבבתי. אירוני, אבל הוא נראה לי חננה, ילד טוב מדי, משעמם, לטעמו של הפריק שהייתי.

את אחותו חיבבתי. לפעמים ישבנו יחד וקשקשנו. זה ריגש אותי, לשבת עם בת, ועוד גדולה ממני. ואפילו היה בינינו איזה פלירט או משהו. אני זוכר את הריח, הקול והחיוך שלה. זוכר שהייתה אינטליגנטית ושהשיחות היו מעניינות, אבל לא זוכר מה דיברנו, חוץ ממשפט אחד: אמרתי משהו והיא אמרה, וואי, איזה ילד פסימי אתה! אני אופטימית!

שלושה ימים אחר כך, היא כבר לא הייתה בין החיים. אחיה הקטן, המחוצ'קן, רצח אותה בשנתה.

תני גולדשטיין ב-1986 בביתו בעין כרם, ירושלים (צילום: שרקה ספן (אמא של תני))
תני גולדשטיין ב-1986 בביתו בעין כרם, ירושלים (צילום: שרקה ספן (אמא של תני))

בבוקר שאחרי, עדיין לא סיפרו על האירוע ברדיו, אבל כולם דיברו עליו. סגן מנהל בית הספר, שהיה שכן של הנער, עבר מכיתה לכיתה וסיפר לנו איך הנער הגיע לבית שכניו וסיפר להם ששמע יריות, וכשהמשטרה הגיעה נשבר והודה. היו צעקות וצרחות וילדים שאלו אם יוציאו אותו להורג, והמורה אמרה "הוא יילך לבית משוגעים".

האירוע התרחש רק חמישה חודשים אחרי הפיגוע בראס בורקה. רצף הזוועות טלטל אותי. חודש אחר כך קרה עוד אסון קטן: מצאתי את גמאגי, החתולה שלי בת השנתיים, מתה בחצר ביתי. החיים הפכו לשרשרת של זוועות. התמוטטתי, נשרתי מבית הספר והסתגרתי כמה חודשים בחדרי עם מוזיקה וספרים. אחר כך התאוששתי והיום אני בסדר. מה שלא הורג מחשל, וזה.

הנער נשפט, הורשע בהריגה ונאסר. השתקם, עבר טיפול, התחתן, הוליד ילדים והיה להייטקיסט. הפרשה כמעט נשכחה, אבל חזרה לתודעה לאחרונה בגלל הסדרה "המניע" שעסקה בו. כל מיני אנשים אכפתיים בעיני עצמם איתרו אותו, הגיעו למקום עבודתו, הביאו לפיטוריו, ודאגו שילדיו יידעו מי הוא, לצלק גם אותם.

לא צפיתי בסדרה. זה קרוב וכואב לי מדי, והרחתי שם עליהום על הנער שאני לא שותף לו. אני מרחם עליו. אני חושב שגם אם משפטית היה כשיר למשפט, הוא פעל מתוך טירוף כלשהו.

אני לא מקבל את הטענה הפשטנית שהמניע היה לזכות ברכושם. הוא היה ילד, היה זקוק להוריו בחיים, לא לנדל"ן שלהם. ואם הנכס זה מה שעבר בראשו – גם זה טירוף. אני לא יודע אם חווה קודם טראומה נוראית כלשהי, בבית או במקום אחר. אף אחד לא יודע. ובסוף הוא נענש וסבל מספיק. אני מעדיף לסלוח, ולשכוח.

1986
מרדכי ואנונו, ב-2004, מחזיק את גליון הסאנדיי טיימס מ-1986 בו חשף את סודות האטום של ישראל (צילום: AP Photo/Oded Balilty)

פרשת מרדכי ואנונו

ביום שישי האחרון של ספטמבר 1986 כינס שמעון פרס את ועדת העורכים. הוא ביקש להודיע להם ש"הסאנדיי טיימס" הולך לפוצץ סיפור על סודות האטום של ישראל. ראש הממשלה רצה לסכם מראש עם העיתונת שתנמיך את הטון, ולא תוסיף יותר מדי פרטים על הפרסום שייצא לראשונה בחו"ל.

חנה זמר, עורכת דבר, התקשרה לכתב שלה בלונדון ("סופר דבר בבריטניה", ככה קראו לזה אז), שהתמקם שם רק שבועות ספורים לפני כן. היא הודיעה לו שביום ראשון יהיה סיפור גדול על מרגל האטום הישראלי ודרך זה אפשר יהיה לפרסם גם בארץ. היא אפילו הזכירה את שם המרגל – מרדכי ואנונו.

במוצ"ש שלמחרת, אותו כתב דהר במכוניתו למארבל ארץ', שם (ובפליט סטריט) היה דוכן שבו אפשר להשיג את הגיליון המוקדם של מהדורת יום ראשון של הטיימס הלונדוני. הוא חיכה שהעותקים יגיעו, קנה את העיתון, פתח אותו, אבל לא היה שם זכר לסיפור הזה. הכתב נסע חזרה בידיים ריקות לביתו בפינצ'לי סנטרל, התקשר לזמר כדי להודיע לה שאין שם כלום.

הכור הגרעיני בדימונה (צילום: משה שי / פלאש 90)
הכור הגרעיני בדימונה (צילום: משה שי / פלאש 90)

"תחזור לשם. זה יתפרסם בסנדיי מירור", היא אמרה לו אחרי בירור קצר. הכתב ירד לעיר בשנית (נסיעה של יותר מחצי שעה לכל כיוון) הפעם כדי לקנות את הגיליון המוקדם של המירור ולהספיק לחזור הביתה כדי לתרגם את הכתבה ולהעביר למערכת בארץ. בבית שבצפון לונדון נשלפו מילונים והחל המירוץ נגד השעון לפענח את הז'רגון שנלווה לסיפור האטומי.

הכתב העביר את הכתבה במכשיר הטלפרינטר והצליח לתפוס גם את המרכזנית של העיתון בשנקין פינת מלצ'ט בתל אביב כדי להכתיב לה חלק מהטקסט, ולהתפלל שבאותו ערב לא תהיה שם רק אחת שבדיוק תפוסה על הקו עם הכתב מוושינגטון.

"הסאנדי מירור הלונדוני מפרסם כתבת תחקיר תוך הטלת ספק בפרטיה", קראה כותרת הגג ביום ראשון, ותחתיה הראשית: "ישראל מייצרת פצצת נייטרון – טוען טכנאי שפוטר מדימונה ומציג את עצמו כפרופסור'".

הכותרת בעיתון "דבר" בעקבות הפרסום על מרדכי ואנונו בסאנדיי מירור
הכותרת בעיתון "דבר" בעקבות הפרסום על מרדכי ואנונו בסאנדיי מירור

הכתבה המוזרה הזאת, ציינה שהעיתון למעשה "מטיל ספק רב במהימנות הסיפור", שוואנונו היה רק טכנאי ולא פרופסור כפי שהוצג לעיתון, ושכל מטרתו היתה בצע כסף – 300 אלף דולר.

נאמר שם שאדם בשם אוסקר גררו תיווך בין הישראלי לתקשורת הבריטית ושהוא פנה למירור לאחר שחשש שלא יקבל דמי תיווך מהטיימס. צויין שם גם שהמתווך נתפס כמי שהעביר בעבר חומרים כוזבים לתקשורת וכן שהמירור לא השתכנע שהתצלומים שהועברו אליו נלקחו מכור פעיל.

מטרת המירור היתה להקדים את הטיימס ובאותו זמן לערער על אמינות הסיפור וליצור את הרושם שהישראלי ושותפו הדרום אמריקאי ניסו להפיל את הטיימס בפח. הבעלים של המירור, רוברט מקסוול, היה ידוע כבר אז כמקורב לממסד הישראלי, ויש שרואים בפרסום הזה מהלך מתוזמר ומתואם עם מערכת הביטחון. אם כי זה נתון לוויכוח.

הפולו-אפים שהעביר כתב דבר ביומיים הבאים שירתו את אותו קו. בטור פרשנות שהתפרסם ביום שלישי, הוא כתב שהטיימס עדיין לא פרסם את ממצאיו והעיתונים האחרים לא הדהדו את הסיפור.  "הצירוף של בוגד, נוכל בינלאומי ועיתון צהבהב, מאפשר בינתיים להסיר מסדר היום הציבורי את הטיפול בפרשה". בירושלים ודאי היו מרוצים לקרוא את השורות האלה.

בסוף השבוע העוקב הטיימס כבר פוצץ את הסיפור כהלכתו על פני שלושה עמודים עם איורים מפורטים על תהליך הייצור וההפרדה של החומרים הגרעיניים. "הסאנדי טיימס: ישראל מעצמת הגרעין הששית בגודלה, ברשותה כ-200 פצצות", קראה הכותרת הראשית.

הכתבה בדבר על החשיפה של הסאנדיי טיימס של מרדכי ואנונו
הכתבה בדבר על החשיפה של הסאנדיי טיימס של מרדכי ואנונו

"לדברי הטיימס, מייצרת ישראל עשר פצצות בשנה וברשותה פצצה תרמו גרעינית. הסוד האמיתי מוסתר שש קומות מתחת לפני האדמה במכון 2 – לב תהליך הייצור של פצצות האטום בכור בדימונה".

הפעם לכתב דבר היה קצת יותר זמן להעביר את הסיפור, שכן יום ראשון בישראל היה ראש השנה ורק ביום שני יצא עיתון. היה מספיק זמן כדי לתפוס את המרכזנית ואת חלק מהכתבה העביר בסוג של מכתב אקספרס. "חשבתי שאני אתעסק עם הכותרות והמתרגמים במערכת ישברו את הראש עם הבשר שיש בפנים", נזכר אותו כתב השבוע.

באותה כתבה שפורסמה יחד עם הטיימס, הוא ציין גם ש"ואנונו ירד למחתרת מחשש שסוכני בטחון ישראלים ינסו לפגוע בו".

בשלהי אוקטובר בישראל עדיין המשיכו להכחיש שהם לא יודעים איפה הוא אף שבסאנדיי טיימס כבר פרסמו שהוא נחטף. למעשה, יומיים בלבד אחרי הפרסום הראשוני במירור, סוכנת המוסד שריל בנטוב פיתתה את ואנונו לעלות על טיסה מלונדון לרומא ומשם הוא כבר נחטף לישראל בדרך הים.

"מסתבר שבארץ ידעו יותר ממה שאני יכולתי לדעת כי במשך תקופה ארוכה הם עקבו אחרי ואנונו והעיתונאים של הטיימס", מסכם השבוע אותו כתב של דבר, במבט מפוכח לאחור.

גם אני עצמי זוכר את התכונה המיוחדת בבית ברחוב טמפלארז קרסנט בצפון לונדון באותו שבוע שבו התפוצצה פרשת "הסוד הגדול ביותר של המאה הנוכחית", לשון התחקיר של הטיימס.

הכתב שהעביר את הסיפור לארץ הוא דרור שרביט, אבא שלי. לונדון עצמה הייתה הלם תרבות לילד ישראלי בכתה ג', אבל הסיפור על מרגל ישראלי, סודות האטום ושמות מפוצצים של עיתונים בריטים, נראה לי אז לגמרי גדול מהחיים.

סופר "דבר" בלונדון דרור שרביט ובנו עומר בביתם בלונדון ב-1986
סופר "דבר" בלונדון דרור שרביט ובנו עומר בביתם בלונדון ב-1986

מאז, פרשת ואנונו עולה מדי פעם מחדש לכותרות. לפני מספר ימים פורסם שגם שב"כ הפעיל נערת פיתוי כדי לבלוש אחר פיטר הונאם, עיתונאי הסאנדיי טיימס שהגיע בזמנו לארץ כדי לבדוק את הסיפור לראשונה. כך, למעשה, אותר מקום הימצאו של ואנונו בלונדון.

עכשיו אני רואה באור קצת אחר את הסיפור על הסוד השמור של ישראל ואת מי שחשף אותו. ואנונו ריצה 18 שנה בכלא, רובם בתנאי בידוד קשים ועם שחרורו הוטלו עליו מגבלות קשות. לפני כמה חודשים חברה נשבעה בפניי שראתה אותו מסתובב בדרום תל אביב. מה שהוא ידע פורסם מזמן, אבל המדינה עדיין מונעת ממנו לצאת מהארץ.

1988
חברי מינימל קומפקט: מלכה שפיגל, סמי בירנבך, רמי פורטיס וברי סחרוף (צילום: משה שי/פלאש90)

פורטיס וסחרוף עובדים על "סיפורים מהקופסא"

ההערצה שלנו בשנות השמונים ל"מינימל קומפקט" לא ידעה גבולות. אנחנו היינו אז מוזיקאים צעירים ומבולבלים בקריות, בתחילת שנות העשרים שלנו, חולמים לעבור מתישהו לתל אביב ולהקליט שם, באולפנים של הגדולים. והם כבר כבשו את אירופה עם המקצבים האלה שהולמים בגוף, סולמות מחושמלים מהמזרח התיכון, גיטרות מנסרות. והשירה הכבדה, העמוקה, המנוכרת של סמי בירנבך.

שרים באנגלית. מקליטים בבלגיה. מופיעים במועדונים הגדולים בכל אירופה. משחקים אותה במגרש של הגדולים באמת. איך הם עשו את זה? לא היה לנו את מי לשאול. לא היה איך לברר. רק להקשיב לתקליטים ולקנא.

ואז שמעתי יום אחד, אני כבר לא זוכר איך – בטח קוטנר אמר משהו ברדיו – שרמי פורטיס וברי סחרוף חזרו לישראל ועובדים על תקליט בעברית. ברור שהחלטתי לפגוש אותם.

מאחר שהתחלתי אז לכתוב במקומון "הד הקריות", ניצלתי את מעמדי הרם החדש, ערכתי כמה בירורים, הגעתי לניצן זעירא, שהפיק לפורטיס וסחרוף את האלבום, והוא הסכים שאבוא לבקר אותם בחדר החזרות.

אני לא בטוח שעורכיי ב"הד הקריות" ידעו אז מי הם פורטיס וסחרוף – הם הרי לא היו בישראל כמעט עשור, ו"מינימל קומפקט" לא היה שם שנישא בפי כל בקריות – אבל הם ראו שאני מתלהב ואישרו לי לכתוב על אליליי כתבה.

עטיפת האלבום "סיפורים מהקופסא" של פורטיס סחרוף
עטיפת האלבום "סיפורים מהקופסא" של פורטיס סחרוף

וכך מצאתי את עצמי זבוב על הקיר בחדר החזרות בדרום תל אביב שבו פורטיס וסחרוף ערכו את החזרות האחרונות לפני הקלטת האלבום המהפכני, שישנה את פני הרוק הישראלי.

אני כבר לא זוכר על מה דיברנו, לא זוכר מה שאלתי ומה הם ענו, את גזיר העיתון ההוא איבדתי מזמן והאינטרנט לא זוכר כתבות שהודפסו  ב"הד הקריות" ב-1988. אני רק זוכר שמכל מה ששמעתי בחדר החזרות, היה שיר אחד שהותיר עלי רושם עצום, ובכתבה שפרסמתי התנבאתי שהוא הולך להיות הלהיט הכי גדול מהתקליט הנפלא שעומד לצאת בקרוב.

ואני זוכר את היטב התדהמה והאכזבה שלי כש"סיפורים מהקופסא" יצא בנובמבר 1988, והתברר שהשיר ההוא שכל כך ריגש אותי, בכלל לא נכלל בתקליט.

אף אחד אמנם לא הזכיר לי את זה – אנשים לא שיננו את הכתבות שלי ב"הד הקריות" בעל פה – אבל ביני לביני הרגשתי שהתבזיתי. שהשיר ההוא, שנשמע לי כמו הלהיט הכי גדול מכל השירים ששמעתי, לא היה מספיק טוב כדי להיכלל בתקליט.

כעבור שנתיים פורטיס וסחרוף בכל זאת הקליטו אותו, לאלבום "1900?". קראו לו "ניצוצות".

1989
הפיגוע בקו 405, 6 ביולי 1989 (צילום: זק"א)

הפיגוע בקו 405

נולדתי וגדלתי בתל אביב, אבל כשהשתחררתי מהצבא, לקראת סוף שנות השמונים, עברתי לירושלים ללמוד באוניברסיטה העברית בהר הצופים, ונשארתי לחיות בעיר קצת יותר מעשור.

בשלב מסוים הרגשתי כאילו שנות פיגועי התופת של האינתיפאדות רודפות אותי אישית. זה התחיל כבר בשנת 89'. בסופי שבוע נהגתי לנסוע להוריי בתל-אביב בקו 405. באחד מימי החמישי, כשנסעתי מירושלים לבקר את ההורים בתל אביב בקו הקבוע שלי, על אוטובוס מקביל של קו 405 מתל אביב לירושלים עלה מחבל מתאבד, שדירדר את האוטובוס ונוסעיו לתהום, רצח ופצע עשרות אנשים.

כמה שנים אחר כך כבר גרתי בדירה שכורה בקרית יובל בירושלים. משם נסעתי בעיקר לשלושה מקומות: לאוניברסיטה, בקו 26, למערכת "כל העיר" בירושלים, שם התחלתי לכתוב עוד כסטודנטית, ולעבודה המזדמנת שלי כפקידת קבלה ב"קול ישראל" ברחוב הלני המלכה, אליהן הגעתי בקו 18. את שני פיגועי הענק הקטלניים בקווי 18 ואת זה של קו 26 החמצתי על הקשקש. שנים אחר כך רעדתי רעד בלתי נשלט באוטובוסים.

ההליכה הנינוחה ברחוב נגמרה אחרי שארבע נשים נרצחו בפיגוע דקירה לא רחוק מהבית שלי אז, בשכונת קריית יובל. השלווה ניטלה גם מיתר אתרי הקינון שלנו בירושלים, אחרי הפיצוצים בשוק מחנה יהודה, במדרחוב ובבתי הקפה במרכז העיר. לא שהביקורים אצל ההורים בתל אביב הציעו נחמה גדולה אחרי הפיגועים בקו 5, בדיזנגוף סנטר ובדולפינריום. עד היום אני מרגישה שנחלצתי בנס מכל זה.

1991
משפחה ישראלית בחדר האטום ביום הראשון של מלחמת המפרץ (צילום: נתן אלפרט/לע"מ)

מלחמת המפרץ הראשונה

ינואר 1991. ימים של המתנה כסוסת ציפורניים לטילים המובטחים של סדאם חוסיין. את שעות הערב של הלילה שסומן כשעת ה-ש' העברתי באולפן רשת ב' בתל אביב.

היה משחק חוץ של מכבי תל אביב בגביע אירופה – במדריד אם אני לא טועה – ונוהל השידור במשחקי חוץ כלל שדר שמתאר את המשחק מהאולם (יש מצב שזה היה גדעון הוד המיתולוגי) + מגיש ופרשן שמלווים את השידור מהאולפן בתל אביב. מגיש שידורי הכדורסל של קול ישראל באותם ימים היה רוני דניאל, לימים מר ביטחון של חדשות 12. אני הייתי הפרשן הצעיר שלצידו.

במהלך אחד מפסקי הזמן דלת האולפן נפתחה לרגע, ואריה גולן, נדמה לי שהוא היה אז הכתב המדיני, הכניס את ראשו ואמר משהו כמו 'הלילה יש טילים. מידע בדוק מהמודיעין'. למיטב זכרוני הוא גם נקב בשעת היעד – בסביבות חצות.

אחרי המידע הזה המשך המשחק נראה קצת פחות חשוב. עשינו מאמץ גדול לשדר עסקים כרגיל. באותו שלב החשש שאנחנו עומדים לחטוף מתקפה כימית היה אמיתי. בלב שאלתי את עצמי, כמו כולם, אם המסכות, הניילונים והסמרטוט שנחמן שי הורה להניח מתחת לדלת יגנו עלינו ברגע האמת מפני ענן של גז עצבים, ובקול הייתי צריך לנתח עוד זריקה לשלוש נקודות של דורון ג'מצ'י.

בלב שאלתי את עצמי אם המסכות, הניילונים והסמרטוט שנחמן שי הורה להניח מתחת לדלת יגנו עלינו ברגע האמת מפני ענן של גז עצבים, ובקול הייתי צריך לנתח עוד זריקה לשלוש נקודות של ג'מצ'י

איך שהשידור נגמר טסתי על האופנוע לבית הוריי. גרתי אצלם אז בהפוגה בין דירות שכורות, ובימי ההמתנה למלחמה מיגנתי ואטמתי באמצעות ערימות פוליאתילן את אחד החדרים בדירה של השכנה מהקומה למטה. מכיוון שגרנו מתחת לגג רעפים, שהוכרז חדיר לגזים, סוכם שבהישמע אזעקת אמת נטוס במורד המדרגות ונחבור אליה למרחב האטום.

עדכנתי את הוריי בצפי שהגיע ממקור מוסמך, ונכנסנו להמתנה מתוחה. שעת חצות עברה, שום רמז לא נשמע מכיוון סדאם. אחת בלילה – שקט. אחת וחצי. רבע לשתיים. ב-1:55 החלטנו שמספיק. עם כל הכבוד למודיעין, הלילה זה כבר לא יקרה. חלצתי את הנעליים, נכנסתי למיטה, הנחתי את הראש על הכרית ונתתי לאדרנלין לשקוע.

אחרי 20 שניות הבקיע צרצור מוזר את דממת הלילה ואחריו צמד המילים המלבב שהפך לסמל התקופה: נחש צפע. נחש צפע.

מה שכן, בחיים לא התלבשתי כל כך מהר.

שיגור טילי פטריוט במטרה ליירט טילי סקאד, ששוגרו מעיראק, מעל שמי תל אביב. 18 בינואר 1991 (צילום: נתן אלפרט/לע"מ)
שיגור טילי פטריוט במטרה ליירט טילי סקאד, ששוגרו מעיראק, מעל שמי תל אביב. 18 בינואר 1991 (צילום: נתן אלפרט/לע"מ)

את שידור הרדיו שהפך להיסטורי, שבו נשמעו לראשונה המילים נחש צפע, שמעתי בבית של הוריי ביישוב תמרת, מעל בית הקסרות של נהלל, בקצה גבעה המשקיפה על עמק יזרעאל. נסעתי לשם לסופשבוע משפחתי, ובלילה נצמדתי לרדיו, מחכה לשמוע חדשות על הדרמה העולמית שהחלה להתגלגל במזרח.

הערתי את אחי הבכור שהגיע גם הוא, עם ילדיו הקטנים, ולחשתי לו שלא ברור לי מה זה, אבל משהו מוזר מאוד קורה. אפילו ברדיו לא יודעים. שנינו יצאנו למרפסת לעשן, ואז חלף מעל ראשנו הבזק אור מהיר, ונעלם במערב, במפרץ חיפה.

וואו! מה זה היה, לכל הרוחות? ככה התחילה מבחינתי מלחמת המפרץ.

שער
שער "העיר" המיתולוגי ממלחמת המפרץ

אחרי חודש ושבוע – שקצת לא נעים להודות, זכורים כתקופה של הרפתקאות מסעירות, עם הופעות צהרים מטורללות של אבטיפוס ברחבת הסינמטק וברוקסן, לילות הזויים במדבר עם מסיכות אב"כ, ובעיקר התרוצצות בין כל אתרי המלחמה מטעם עיתון "תל אביב" שהתחרה אז על הבכורה העירונית עם העיר הוותיק (שתרם למלחמה הזו שער בלתי נשכח) – מצאתי את עצמי נוהג על הכביש מרחובות לתל אביב, כשאזעקה קטעה את שידור הרדיו.

עצרתי בצד הכביש כפי שהורו ההנחיות, אבל לא נשכבתי על האדמה עם הידיים על הראש, אלא הרמתי את מבטי למעלה. קרן אור שוב פילחה את השמים ממזרח – הפעם לעבר גוש דן.

זה היה הסקאד האחרון של המלחמה.

1991
תערובת אסקוט (צילום: צילום מס)

תערובת אסקוט מקליטים

אביב 1991, רגע אחרי מלחמת המפרץ. אני בכיתה י"ב, רגע לפני בחינות בגרות, אבל הראש מזמן לא בענייני לימודים. סצנת הרוק הישראלי מתחילה ללבלב.

במהלך השנה האחרונה התוודעתי, דרך חבר של חבר, ללהקת רוק צעירה, שהתחילה סיבוב הופעות בתקווה ללכוד את עינם של אנשי חברות התקליטים. קראו לה תערובת אסקוט. הייתי איתם בחדרי חזרות, בהופעות ליליות, הכרתי את כל השירים בעל פה.

לילה אחד ארוך, באתי לאולפן ההקלטות שבו המתופף ירמי קפלן והבסיסט ג'נגו (עמיר רוסיאנו) הקליטו את ליין הבס-תופים לשיר "החדר האינטימי שלי", שנוגן בהופעות המוקדמות שלהם, נמאס עליהם, וחזר לליין-אפ בעיקר בגלל הצקות שלי.

הסולן, אסף אמדורסקי, בבית, ישן. מישהו צריך לשיר את השיר, רק לטובת ההקלטה הזו. אני מכיר את השיר מתוך שינה, וממילא אין מי שישיר. מפעילים את מכשיר ההקלטה, ואני נכנס אל הנצח (ונמחק לגמרי במיקס הסופי).

1995

אסון פסטיבל ערד

לפסטיבל ערד של 1995 נשלחתי ככתב תרבות ברשת ב'. חזרתי ממנו ככתב חדשות.

במשך ארבעה ימים הסתובבתי, יחד עם טכנאי קול ישראל, עם כרטיס כניסה חופשי לכל ההופעות, והבאתי קולות ממה שהיה אז הוודסטוק הישראלי, עם התקהלויות והופעות בכל פינה וכמעט בכל שעה ביממה. בליל אסון הפסטיבל דילגתי בין הופעה של ריטה באיצטדיון להופעה המיועדת של משינה במכלאה המאולתרת שנקראה אתרוק.

ההופעה מעולם לא התקיימה: הצפיפות בכניסה הייתה בלתי נסבלת, ובדוחק הגדול נמחצו למוות שלושה נערים. בשלב מסוים נשמעו סירנות אמבולנסים ואנשים התחילו לרוץ. הקשר הסלולרי כמעט אבד, שידרתי ליומן חצות תוך כדי ריצה ובמהלך הלילה והבוקר השתלטתי על ניידת השידור של רשת ג', שהייתה אמורה להמשיך לשדר הופעות חיות.

מערד חזרתי ישירות לנתניה, להלוויית אחת הנערות שנהרגו באסון.

משינה חוגגת 25 שנה בהופעה בירושלים, מאי 2010 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
משינה חוגגת 25 שנה בהופעה בירושלים, מאי 2010 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

כשהגענו להופעת הפרידה של משינה בפסטיבל ערד בגיל 17, לא לקחו ממני ומחבר שלי את הכרטיסים שלנו. אולי כי ההופעה כבר בוטלה, אולי כי הכל קרס. מבחינתנו, המשמעות הייתה שאנחנו יכולים למכור את הכרטיסים שלנו אחרי שכבר נכנסנו ולהרוויח פי שלוש.

אחר כך יצאנו החוצה, קנינו כרטיסים מאנשים בפנים ומכרנו ברחוב לא רחוק – וכמובן שהורדנו את המחירים אחרי שההופעה בוטלה.

אחרי כמה שעות נודע לנו שהיה אסון, אבל לקחו לי כמה שנים להבין כמה זה מטורף שאנשים מתו בהופעה.

כמה חודשים אחר כך משינה עשו עוד הופעת פרידה בפארק הירקון, כי כביכול הם לא רצו לסיים ככה את הדרך שלהם, אבל ידעתי שזו הופעה "אחרונה בהחלט" שנקבעה לפני כן, כי סגרתי לעבוד שם בדוכן קוקה קולה. בכל מקרה שמו אותי בביתן מחוץ למתחם, ושוב לא ראיתי את הופעת הפרידה. כך שמבחינתי משינה אולי עוד קיימת.

1995
מדינת ישראל מודיעה בתדהמה: איתן הבר מודיע על מותו של יצחק רבין, מחוץ לבית החולים איכילוב בתל אביב, 4 בנובמבר 1995 (צילום: AP Photo/Eyal Warshavsky, File)

רצח רבין

עליתי לארץ בספטמבר 1995, חודשיים לפני רצח רבין, היישר לקיבוץ יטבתה. נערה בת 15 שמעולם לא יצאה מגבולות ברית המועצות. לא היה לי כל ידע או הבנה של המציאות החדשה. מעט ידעתי על יהדות, ועוד פחות על החברה והפוליטיקה הישראלית. לא דיברתי מילה בעברית.

אני זוכרת את ערב 4 בנובמבר. המדריך של קבוצת העולים בקיבוץ נכנס בסערה למועדון שבו ישבנו, והדליק את הטלוויזיה: "ירו בראש הממשלה", אמר. "אוקי.. אז?" היה הדבר הראשון שחשבתי לעצמי.

במקום שממנו אני באה (עיר במרחק 7 שעות טיסה ממוסקבה), ראש הממשלה הוא דמות כל כך רחוקה ממני, וענייני פוליטיקה כל כך לא מעניינים. גם מניסיון ההפיכה האלים נגד גורבצ'וב ב-1990 אני זוכרת את התמונות של טנקים ברחובות מוסקבה, זוכרת שהסתקרנתי, אבל לא זוכרת שדאגתי או נעצבתי בגלל זה.

החברות הכי טובות, יטבתה, שנות התשעים. מימין: אירה, יוליה ולנה (צילום: מהאלבום הפרטי)
החברות הכי טובות, יטבתה, שנות התשעים. מימין: אירה, יוליה ולנה (צילום: מהאלבום הפרטי)

כשהחלו הטקסים וראיתי ילדים בני גילי ואת המורים שלי בוכים עם דמעות, הייתי המומה אף יותר. למה שמישהו יבכה בגלל ראש ממשלה שנרצח? האם הכירו אותו באופן אישי? מה הוא עשה בשבילם?

כשהחלו הטקסים וראיתי ילדים בני גילי ואת המורים שלי בוכים עם דמעות, הייתי המומה אף יותר. למה שמישהו יבכה בגלל ראש ממשלה שנרצח? האם הכירו אותו באופן אישי? מה הוא עשה בשבילם?

ככל שחלפו החודשים רציתי ללמוד ולהבין, מה כל כך מיוחד במקום הזה ובעם הזה? לא הכרתי לכידות ואכפתיות כזו ברמה הלאומית בשום שלב, לא כשברית המועצות הייתה חזקה ולא כשהתפרקה. הסתכלתי על חבריי לכיתה הצברים ורציתי להיות חלק מהם. חלק מהסיפור הזה שמסופר סביבי.

בתוך זמן קצר הגיע לידיי דיסק האוסף שלום, חבר שהפך לפסקול העלייה שלי. תרגמתי את מילות שירים, למדתי אותם, ולמרות שלא הבנתי הכל, שרתי אותם בריפיט. לבכות לך הפך לשיר האהוב עלי בעברית.

1995
יונתן בן-ארצי, דליה רבין-פילוסוף, אבי פילוסוף, נועה בן-ארצי, לאה רבין ויובל רבין בהלוויה של יצחק רבין, 6 בנובמבר 1995 (צילום: צביקה ישראלי/לע"מ)

לאה רבין מודה לתומכים

5 בנובמבר 1995, 24 שעות לאחר רצח ראש הממשלה. רשתות הרדיו והטלוויזיה משדרות במתכונת של גל פתוח ממוקדי שידור מרכזיים, 24 שעות ביממה.

ליד מעונם הפרטי של יצחק ולאה רבין בנווה אביבים מוצבת ניידת שידור, והכתבים משדרים מהמקום. אני, כתב חדשות צעיר ברשת ב', מקבל את המשמרת שמתחילה בראשון בצהריים ומסתיימת בשעת ערב.

מתחת לבניין המגורים מכונסים כמה עשרות אנשים, הלומי צער, מדברים זה עם זה בשקט. בסביבות 20.30 בערב, הס הושלך בקהל. לקח לי כמה שניות להבין מה קורה, ואז נכנסתי, חמוש בסוני ובמיקרופון, אל תוך הטבעת האנושית, שם עמדה לאה רבין.

היא ירדה מביתה אל הקהל כדי להודות לו. "תודה, תודה לכם", היא אמרה בקול שבור, "חבל שלא באתם אז כשמהצד השני של הכביש עמדו מפגינים שקראו לרבין בוגד, אבל באתם עכשיו".

רצה הגורל, ובאותה דקה שלאה רבין דיברה, גיל תמרי – אז כתב הערוץ הראשון – עמד על גג הניידת של רשות השידור עם צלם ודיווח ל"מבט לחדשות" של חיים יבין.

מעבר לכתפו של תמרי, הצלם קלט את לאה רבין והסיט את הפריים אליה. אבל הם היו רחוקים מדי. המיקרופון שלי היה היחיד שהקליט את דבריה של לאה רבין, שנכנסו לתודעה הקולקטיבית.

1995
ביל קלינטון בהלוויה של יצחק רבין, 6 בנובמבר 1995 (צילום: צילום מסך)

הלוויית יצחק רבין

טקס ההלוויה של יצחק רבין ב-6 בנובמבר 1995 היה אחד המרגשים, ונחקק היטב בזיכרון הלאומי. הנאומים של הנשיא ביל קלינטון, המלך חוסיין והנכדה נועה בן ארצי לא נשכחו מאז. קלינטון קד קידה לארון שלפניו וסיים את דבריו ב"שלום, חבר", בעברית. התמונה על הפודיום, כאשר מאחוריו עומדים שלושה קצינים בחיל הים הישראלי, זכורה היטב.

אבל זמן קצר לפני האירוע היה הנשיא האמריקאי במוד אחר. הלימוזינה הנשיאותית עשתה את דרכה להר הרצל דרך שדרות הרצל. עמדתי שם יחד עם רבים שליוו את השיירה הארוכה. משום מה המכונית עמדה לשלוש או ארבע שניות ליד הרצל 88.

המבט למושב האחורי של המכונית המאובטחת היה מעולה. קלינטון בחליפה השחורה ישב שם והתגלגל מצחוק. ראו את זה בבירור. לא ברור על מה ולמה, וקצת מוזר בתוקף הנסיבות – אבל זו האמת.

המבט למושב האחורי של המכונית המאובטחת היה מעולה. קלינטון בחליפה השחורה ישב שם והתגלגל מצחוק. ראו את זה בבירור. לא ברור על מה ולמה, וקצת מוזר בתוקף הנסיבות – אבל זו האמת

1996

הפיגוע בדיזנגוף סנטר

כמה ימים לפני יום הולדת 18, נהגתי באחת הפעמים הראשונות לתל אביב עם חברים לקנות בגדים, כי לא היה בכפר סבא. חניתי בסנטר, קניתי משקפיים של בולה ושלוש חולצות צמודות. אחר כך חזרנו לסנטר ואכלנו במקדונלדס על הגשר, והחלונות התפוצצו. רצתי לטלפון הציבורי כדי להגיד להורים שלי שלא ישתגעו. לא הסתכלתי למטה על מה שחולל המטען על גופו של המחבל המתאבד במרכז מעבר החצייה.

1997
בנימין נתניהו ואריה דרעי ב-1997 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)

פרשת בר-און חברון

בתחילת 1997 הטלטלה המדינה בעקבות מה שהוגדר בהמשך פרשת בר-און חברון. הטענה הייתה כי ראש הממשלה בנימין נתניהו וש"ס, השותפה הבכירה בממשלה הראשונה שהקים, הסכימו לנסיגת צה"ל מחברון במסגרת הסכם חברון שנחתם מול הפלסטינים. בתמורה לכך סוכם כי עו"ד רוני בר-און ימונה ליועץ המשפטי לממשלה ויעניק עסקת טיעון מקלה לאריה דרעי שהואשם בשוחד.

נתניהו בן ה-48 עמד בלחצים עצומים מאז שנבחר לראשות הממשלה ב-1996, זמן קצר אחרי רצח רבין. עכשיו הלחצים רק החריפו.

בעקבות הפרסום של אילה חסון בערוץ 1 ב-22 בינואר 1997 הוחלט לפתוח בחקירת משטרה. גם ראש הממשלה נחקר. זו הפעם הראשונה שנתניהו מצא את עצמו מול חוקרי משטרה. הפרשה עוררה גם סערה פוליטית גדולה וראשי מפלגות האופוזיציה תבעו מנתניהו להתפטר וללכת לבחירות.

ביום שישי אחד, בשיאו של המשבר, חזר נתניהו לביתו ברחוב רחל המשוררת בשעת צהריים מאוחרת. אני גרתי בקצה הרחוב ויצאתי עם ילדיי הקטנים לטיול קצר. נתניהו הבחין בי מתוך המכונית וביקש מנהגו, אלי אילוז, לקרוא לי פנימה.

עמדנו במוסך הבית. נתניהו היה עצבני וחיוור. הוא טען שרוקמים נגדו עלילת דם והבהיר שהוא לא מתפטר. במהלך השיחה המתמשכת איבד אחד הילדים את הסבלנות והדביק על קיר המוסך סטיקר שמצא, שריד לאחת מהפגנות השמאל שהתקיימו בלילה מחוץ לבית, "נתניהו הביתה". אוי למבוכה.

במהלך השיחה המתמשכת איבד אחד הילדים את הסבלנות והדביק על קיר המוסך סטיקר שמצא, שריד לאחת מהפגנות השמאל שהתקיימו בלילה מחוץ לבית, "נתניהו הביתה". אוי למבוכה

נתניהו לא חייך. הורדתי את הסטיקר, התנצלתי והלכתי הביתה. את השיחה הבלעדית עם ראש הממשלה פרסמתי במעריב ביום ראשון.

1998

אהוד ברק בדרך לראשות הממשלה

ב-1998 היה אהוד ברק יו"ר מפלגת העבודה ויו"ר האופוזיציה. ברק זכה להרבה ביקורת על ההתנהלות שלו מול ממשלת נתניהו, וגם מול עמיתיו במפלגה. גם אני הייתי מבקר חריף שלו.

הפתק שאהוד ברק כתב לשלום ירושלמי בדצמבר 1998
הפתק שאהוד ברק כתב לשלום ירושלמי בדצמבר 1998

ברק, כדרכו, לא התרשם במיוחד מכל הרעש שמסביב. בישיבת סיעת העבודה בכנסת בדצמבר 1998 הוא שיגר לי פתק. באותה תקופה החלפתי פתקים עם פוליטיקאים, כמקובל, אבל את הפתק הזה אהבתי במיוחד.

"שלום, מה אתה בלחץ? ננצח בבחירות ונביא שלום", כתב לי ברק. את המילה האחרונה, שלום, הוא הקיף בעיגול וחיבר אותה בחץ אל שמי הפרטי.

ברק מילא חצי הבטחה.

חמישה חודשים מאוחר יותר, במאי 1999 ניצח ברק את בנימין נתניהו בבחירות ישירות והקים ממשלה. שלום הוא לא הביא, אבל לפחות ניסה.

2000
נעמי שמר ב-2004 (צילום: פלאש90)

ירושלים של זהב נכתב בהשראת שיר עם באסקי

"כן או לא, כן או לא. אלף שירים ושיר, נעה". כך נהגה לעשות בתי נעה עם חרצית כשהייתה קטנה בטיולים המשותפים שלנו. והיא תמיד הקפידה לתלוש עלעל עלעל, ממש כמו בשיר, למרות שלא הכירה אותו עדיין.

נעמי שמר תמיד ידעה לבטא רגעים טוב יותר מכל רגע אחר. והרגע העוצמתי ביותר היה שחרור העיר העתיקה וחיבורה המחודש של ירושלים. ירושלים של זהב היה (ובמידה רבה נותר) ההמנון השני של ישראל, עדות רומנטית לישראל הגדולה, החזקה, המיליטריסטית שלאחר מלחמת ששת הימים. זאת שבמשך שש שנים קצרות נדמה היה שאף אחד לא יכול עליה ולא יעז עוד לנסות לכלותה. זאת שקמה מעפר ואפר והפכה למעצמה הקטנה הגדולה בעולם.

היו לי תחקירים גדולים מחשיפת המקור הבאסקי של ירושלים של זהב  ובוודאי היו לי סיפורים חשובים יותר. שיר הוא בסוף רק שיר ושאילת השראה משיר באסקי רחוקה מלהיות שחיתות. ובכל זאת, העדות המאוחרת של נעמי שמר על הסוד ששמרה ולקחה עימה אל הקבר, רדפה אותי במשך שנים.

למעשה, זה סיפור שכמעט לא התפרסם. תחילתו במידע שהעביר לי עדי גולד, שהיה אז סגן עורך במוסף "7 ימים" (והיום סגן עורך זמן ישראל) אודות מנחם קפלן מגבעת זאב, שאוצר במגירה במשך 30 שמה קלטת ובה שיר עם באסקי שדומה להפליא לירושלים של זהב, בו נתקל במקרה בהאזנה לקול ישראל. קפלן ניסה במשך שנים להתעניין בפשר הדמיון המפתיע, אבל כולם סגרו בפניו את הדלת כאילו מדובר בצנטריפוגה איראנית.

את הימים שאחרי הפגישה עם קפלן מתרוצץ עם הקלטת בכיסי בין מומחים למוזיקה שאישרו כי הדמיון המוזיקלי בין שני השירים גדול ולא יכול להיות מקרי. במיוחד זכור לי כיצד המנצח והמלחין נועם שריף ז"ל התפעל וזימן את אישתו לסלון. "אלה", הוא אמר, "זוכרת איך הייתי מנגן את ירושלים של זהב עם אלתורים ספרדיים ולא ידענו למה? עכשיו אני יודע את התשובה".

אבל לא כולם התפעלו מהסיפור הזה, גם לא במערכת העיתון. במיוחד אחרי שנעמי שמר הכחישה אותו בתוקף ובנמרצות. אפילו במשפחה שלי זכיתי לכמה גערות בנוסח "נעמי שמר מחוץ לתחום". וכמובן, שאף אחד לא עשה פולואפ אחרי הפרסום.

לא כולם התפעלו מהסיפור הזה, גם לא במערכת העיתון. במיוחד אחרי שנעמי שמר הכחישה אותו בתוקף ובנמרצות. אפילו במשפחה שלי זכיתי לכמה גערות בנוסח "נעמי שמר מחוץ לתחום"

הסיפור שקע כמו השמש בערבו של יום קייצי, בשקט בשקט לתוך הים, בלי להשאיר גלים. אלה היו הימים לפני הרשתות החברתיות, ובלי שמישהו עם אינטרס יפמפם אותם, סיפורים מיום שישי גוועו עד יום ראשון. אפשר רק לדמיין איזה סימפוזיון היו עושים סביב הסיפור בימינו.

לשמר לא היה אומץ להודות בהשראה שסיפק לה השיר של פאקו איבנז בחייה, אבל היה לה אומץ להתוודות על כך במכתב שחשף גיל אלדמע שנה אחרי מותה, במאי 2005.

כשהנחתי עבורה את הקלטת עם השיר הבאסקי בתיבת הדואר חמש שנים קודם, היא פטרה את הסיפור בפאסון הצוהל שלה, זה שהפך לסממן היכר, מסתירה את הספקות שלדבריה אכלו אותה בשנותיה האחרונות. במכתב שהשאירה לאלדמע סיפרה כמה ציער אותה הסוד הגדול, ואולי אפילו השפיעה על בריאותה.

צר לי שנגרם לה סבל, וממרחק הזמן אני מעריך עוד יותר את הכנות הנדירה של מכתבה המאוחר. לא משנה מהיכן קיבלה השראה – היא הייתה ונשארה האמן הגדול והשלם ביותר בתולדות המדינה.

2000
פלסטיני משליך אבנים באחד הימים הסוערים באינתיפאדה השנייה, ב-8 בדצמבר 2000 (צילום: AP Photo/Lefteris Pitarakis)

האינתיפאדה השנייה

אוקטובר 2000. מחלקת היולדות באיכילוב. ההמתנה לרגע האמת הולכת ומתארכת, אני נכנס ויוצא מחדר הלידה, מסתובב במסדרון. ממסכי הטלוויזיה שתלויים שם ניבט העולם שממתין לבן הבכור שלי: דם ואש ותמרות עשן. האינתיפאדה השנייה פרצה לא מזמן, והיא לא הולכת לשום מקום.

כתבינו ש"פרוסים בשלל מוקדים" מדווחים על התנגשויות אלימות, צמיגים שרופים, כדורים עם ציפוי גומי ובלי, פצועים והרוגים. המזרח התיכון מעולם לא נראה ישן ומייאש יותר, ואני מוותר על הניסיון לפסוק בין הגרסאות של אהוד ברק ויאסר ערפאת באשר לנסיבות הכישלון של פסגת קמפ דיוויד ופרוץ האינתיפאדה. כפשרה, אני מחליט לשנוא את שניהם.

אני בוהה במסכים במחלקת היולדות ושואל את עצמי מה לעזאזל עשיתי. כמה אגואיסט וחסר אחריות צריך להיות כדי להביא ילד לעולם המסוכן הזה. ונזכר במשפט שאמר לי עפר שלח – יותר מעשור הגשנו יחד את מגזין הכדורסל של ערוץ הספורט.

בשנים הראשונות הוא כבר היה אב לילדים, אני טרם. פעם שאלתי אותו אם בלבנון, בתקרית שבה איבד את עינו, הוא פחד. ברור, הוא אמר, אבל בוא אני אגלה לך משהו: הרגע שבו אתה מבין מהו פחד אמיתי זה הרגע שבו נולדים לך ילדים.

אביב לביא ובנו הבכור
אביב לביא ובנו הבכור
2002
מבצע "חומת מגן" להריסת תשתיות הטרור ברשות הפלשתינית על ידי כוחות צה"ל בג'נין. בצילום, חיילי צה"ל בפעילות מבצעית בג'נין, 9 באפריל 2002 (צילום: דובר צה"ל)

מבצע חומת מגן

יום שישי, שמונה בבוקר. בעשר נקבע לי ראיון שגרתי, משהו למוסף "7 ימים". אבל בזמן שאני מתלבש, מתקשרים מהיחידה, שבמקרה שלי זה חטיבת הצנחנים המרכזית במילואים. קדימה, עולים על מדים ויורדים לטול כרם, או שמא יורדים על מדים ועולים לטול כרם. תלוי בפוזיציה ובפרשנות. צו 8.

אישתי ואני נשואים רק 9 חודשים, אז חומת מגן היא כנראה הילד המשותף הראשון שלנו. היא עלתה מברזיל רק לפני שלוש שנים, כך שאת הפינג פונג הישראלי המוכר (פיגוע-תגובה, פיגוע-תגובה) היא לא מכירה ואין לה מאיפה לשאוב ידע מוקדם.

שנתיים קודם, בטיול הראשון שלנו יחד, קפצנו ליריחו בדרך חזרה מאילת. שם, משתאים מהקלות שבה נכנסים לשטחים האימתניים מפעם, אכלנו שווארמה במחיר מופקע ושיחקנו בקזינו פרי אהבתם הפרחונית של אריק שרון, דובי וייסגלס ומרטין שלאף. חזונו של שמעון פרס על מזרח תיכון חדש מעולם לא נראה משתלם יותר.

כשהגיע הצו, לא הופתעתי. ממש כמו גולדה מאיר בתחילת מלחמת יום הכיפורים. אחרי הכל, השבועות שקדמו לו היו רוויים בכל כך הרבה פיגועים, ששיאם כמובן הפיגוע במלון פארק בליל הסדר. היה ברור שאנחנו חיים על זמן שאול, ושתכף הכל עומד להתהפך עלינו.

בכניסה לנקודת האיסוף אני פורק את התיק מהבגאז' וצוות צילום של אחד הערוצים מסתער עלינו. הנה זוג צעיר נפרד לפני הקרב, יופי של שוט. אני מרחיק אותם ומורה להם לא לצלם. אין כמו עיתונאי כדי להבין כמה הרגעים הפרטיים צריכים להישאר פרטיים. צביעות מסוימת, תגידו, וכנראה תצדקו. אבל עכשיו אין לי ראש למילים ארוכות, ושקיפות היא מילה אזרחית שכזאת.

30 יום שהינו בלב מחנה הפליטים בטול כרם. כדור בקנה, יד על הניצרה, העיניים זזות ימינה שמאלה בעצבנות. מחכים למטח האש הראשון מהמרפסות, שלא מגיע. מהגזרות השכנות זורמים  סיפורים קשים על היתקלות ולוחמה בשטח בנוי, במיוחד מג'נין.

מבצע "חומת מגן" לחיסול והריסת תשתיות הטרור ברשות הפלשתינית על ידי כוחות צה"ל. בצילום, שריונית של צה"ל בפעילות מבצעית ברחובות טול כרם, 3 באפריל 2002 (צילום: רענן כהן/דובר צה"ל)
מבצע "חומת מגן" לחיסול והריסת תשתיות הטרור ברשות הפלשתינית על ידי כוחות צה"ל. בצילום, שריונית של צה"ל בפעילות מבצעית ברחובות טול כרם, 3 באפריל 2002 (צילום: רענן כהן/דובר צה"ל)

משום מה טול כרם, שרחובותיה נמעכים עכשיו על ידי נגמשים וטנקים בסריקות בלתי פוסקות, שומרת על רגיעה. המחבלים בהלם, רובם הסגירו את עצמם או נמלטו.

30 יום ולא סיפרתי לה איפה אנחנו. בטלפון אמרתי שאנחנו באזור שקר-כלשהו, מזרחית לפתח תקווה בהמתנה לכניסה עתידית. כוחות רזרביים. שקר לבן כדי שלפחות מישהו פה יישן טוב בלילה.

חומת מגן השיגה את מירב מטרותיה, ולמרות הקרב הנורא בג'נין שבו נהרגו 13 חיילי מילואים (ולווה גם בטענות, בדיעבד לא נכונות, על טבח של מאות פלסטיניים) שינתה את מאזן הכוחות בין ישראל לארגוני הטרור.

החדירה העמוקה ללב השטחים, גרסו הפרשנים הצבאיים, הביאה בסופו של דבר לצמצום משמעותי של גלי הטרור. אחרי המבצע התחיל תור הזהב של השב"כ, עם מידע מודיעיני שסיכל אלפי פעולות והביא לחיסול מדויק של עשרות מנהיגים מקומיים.

חפעילות לוחמים של צה"ל ברחובות בית לחם במהלך מבצע חומן מגן, 3 באפריל 2002 (צילום: עופר יזהר/דובר צה"ל)
חפעילות לוחמים של צה"ל ברחובות בית לחם במהלך מבצע חומן מגן, 3 באפריל 2002 (צילום: עופר יזהר/דובר צה"ל)

מבחינות רבות סימן המבצע גם את מותה (הזמני והחלקי לפחות) של קונספציית אוסלו וחזון המזרח התיכון החדש של פרס. המחשבה שהקומות השניות שבנו תושבי מחנה הפליטים בטול כרם בימי השגשוג של אוסלו, יגרמו להם לתקוע פרחים בארובות ולהציב בנות בצריח התבדתה לחלוטין. בבת אחת כל השפע הזה נמחק למשך שנים.

שלושה חודשים אחר כך, קפצנו לארה"ב לשנה-שנתיים, ונשארנו שבע. כשחזרתי, כבר לא קראו לי יותר למילואים.

2004
שלום ירושלמי עם אריאל שרון בארוע לכבוד מכבי תל אביב והפועל ירושלים ב-2004

מכבי ת"א והפועל י-ם זוכות בשני גביעי אירופה

שנת 2004 הייתה שנה היסטורית בתולדות הכדורסל במדינה. שתי קבוצות הכדורסל הבכירות זכו בשני גביעי אירופה החשובים ביותר.

מכבי תל אביב זכתה באליפות היורוליג אחרי שגברה בגמר ביד אליהו על סקיפר בולוניה החלשה. הפועל ירושלים זכתה בגביע היורוקאפ (שנקרא אז יול"ב) אחרי ניצחון אדיר על ריאל מדריד בגמר שהתקיים בשרלרואה, בלגיה.

במאי 2004 הזמין ראש הממשלה אריאל שרון את שתי הקבוצות לקבלת פנים בלשכתו. כל קבוצה הביאה איתה את הגביע שבו זכתה. ראש הממשלה לא נחשב אוהד ספורט גדול, וספק אם הבחין בין כדורגל וכדורסל. עד מהרה הפך האירוע לקרב שקט בין שתי הקבוצות היריבות.

שרון נשא דברים מן הכתב ושיבח את ההישג הגדול, ונציגי מכבי והפועל סיננו נאצות הדדיות אלה כלפי אלה. אחד מעוזריו של ראש הממשלה הוביל את המתקפה המילולית של הפועל נגד מכבי. טקס חגיגי לא ממש היה שם.

שרון נשא דברים מן הכתב ושיבח את ההישג הגדול, ונציגי מכבי והפועל סיננו נאצות הדדיות. אחד מעוזריו של ראש הממשלה הוביל את המתקפה המילולית של הפועל נגד מכבי. טקס חגיגי לא ממש היה שם

בסוף האירוע ניגשתי לשרון, לשמוע איך התרשם מן האירוע. "שמעת בוודאי על המתקפה אתמול על חמאס בעזה", ענה שרון על מה שמעניין אותו באמת, "תדע לך, זו הייתה רק ההתחלה".

2005
מוטי קירשנבאום (צילום: משה שי/פלאש90)

מוקדמות המונדיאל, ישראל נגד צרפת

אני תחקירנית בת 25 בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10 – התפקיד הראשון שלי בעיתונות הישראלית, אותו אני צולחת בעיקר בזכות החיפושים בגוגל שאני עושה כל פעם שנזרק עליי איזה שם. גם אחרי חצי שנה בתפקיד אני עדיין קצת בהלם.

במקביל, אווירה של כדורגל באוויר. מוטי קירשנבאום, שהיה אוהד כדורגל מושבע עקב אחרי משחקי מוקדמות המונדיאל של אותה תקופה. כשנודע לו שערוץ 10 רכש את הזכויות לשידור המשחק בין נבחרת ישראל לצרפת באיצטדיון רמת גן, הוחלט שהתוכנית של אותו היום תשודר מהאצטדיון.

הגענו לאצטדיון ראשונות, אני, תחקירנית נוספת ויעל דראל (היום עורכת בכירה ב"דה מרקר"), והתבקשנו להתמקם בחדר האיפור וההלבשה. המפיקה של התוכנית הפקידה בידיי את החליפות של מוטי וירון. תליתי אותן מעל מראת האיפור ויצאנו לסרוק את השטח. כעבור כמה שעות כשחזרנו, ראינו עשן שיוצא מחלונות הקרוואן. כשנכנסנו נחרדנו לגלות כי השארתי את החליפות על הנורות שסביב המראות, והחליפה של קירשנבאום נשרפה.

רציתי לקבור את עצמי. היינו דקות ספורות לפני שידור ולא ידעתי כיצד לבשר זאת למפיקה. למזלנו הטוב, עורך התוכנית אבי אלקלעי, בהתאם לרוח הצעירה של התוכנית, בנה על כך שיצליח לשכנע את מוטי וירון להגיש אותה במדי נבחרת ישראל, והזמין מדים במידה שלהם מבעוד מועד. האירוע הרשלני שלי שיחק לידיו וכך היה. החליפה של מוטי קירשנבאום נשרפה כמו הסיכוי של ישראל להגיע למונדיאל, למרות שהמשחק הסתיים בתיקו 1:1 מכובד.

2007
הריסת אולם אוסישקין ביולי 2007 (צילום: אילן קוסטיקה, ויקיפדיה)

הריסת אולם אוסישקין

הסוף של אולם אוסישקין היה בסוף יולי 2007. מיררתי בבכי על גשר הירקון יחד עם חבר ילדות שלי, נדב, בזמן שהשופלים התחילו להרוס האולם. הלם, וגם סוף עידן.

זה לא קרה ברגע אחד. שנה וחצי לפני, עיריית תל אביב הפילה את הפצצה עם ההחלטה למחוק את המעוז של אוהדי הפועל בצפון הישן של תל אביב. האולם הכיל קצת יותר מאלפיים מושבים, הכדור בקושי קפץ על חלק מהפרקט הישן והסלים היו רכים. אחריו, הכדורסל הישראלי והעיר תל אביב כבר לא יהיו אותו דבר.

בתחילת 2006 חלק מהאוהדים הקימו אוהלים בסמוך לאולם והתבצרו במקום. התחילו להחתים את כל העולם על עצומה נגד הריסת האולם, ויצא שאני נשלחתי לבית של אריק איינשטיין.

הגעתי לדירתו עם שניים-שלושה אוהדים אחרים, נכנסנו הביתה והוא היה מארח לבבי, אבל נסער מהסיפור הזה. חתם בלי היסוס כמובן.

בהמשך יצא צו מניעה והתחיל מאבק ארוך עם עצרות ואסיפות מחאה. באחת מהן יצחק לוי, שכונה שחור, מנהל הקבוצה המיתולוגי, אפילו עלה על חליפה ונשא דברים. לא באמת היה לזה סיכוי. רון חולדאי היה נחוש להיפטר מהצרה הזו.

משחק באולם אוסישקין (צילום: הפועל תל אביב)
משחק באולם אוסישקין (צילום: הפועל תל אביב)

להרבה מאוד אנשים המקום הזה אצר חוויות שנצרבו בתודעה, אדומים וצהובים כאחד.

כשהיינו ילדים הבון טון היה להיות אוהד מכבי. יום חמישי אחד חזרתי הביתה ודיברתי בהתלהבות על המשחק של מכבי בגביע אירופה שהיה צפוי באותו ערב. "מה, אתה דפוק? אנחנו אוהדי הפועל", אמר לי אחי. ככה זה התחיל, בחרו בשבילי.

את הקריירה הכושלת כשחקן התחלתי דווקא במגרש הנוער של מכבי בגימנסיה הרצליה. באמצע כתה ט' החלטתי לעבור להפועל. הגעתי למגרש הפתוח שצמוד לאולם כדי להיבחן.

המאמן האגדי יהושע רוזין, לשעבר מאמן נבחרת ישראל, היה אז במחלקת הנוער של הפועל. הוא הורה לי לעשות משחקון קצר מול ילד אחד שהיה שם, גילי מוסינזון, שאז עדיין היה בערך בגובה שלי. סוג של ניצחתי אותו, וככה אכלתי אותה, כי רוזין צירף אותי לקבוצה של שנתון אחד מעליי.

את המשך העונה ראיתי בעיקר מהספסל – הם פשוט היו טובים מדי: שני גבוהים שהפכו למקצוענים כמה שנים מאוחר יותר, הרכז הקשוח אור רוזוביץ' (בנו של פיקו ז"ל, מנהל קבוצת הבוגרים), ועידו רוזנבלום, שהיה סוליסט, עם יכולת אישית טובה אבל תחנה אחרונה – ברגע שהכדור הגיע אליו הוא הפך לסל או עבירה.

הגופייה שעומר שרביט שיחק איתה ב-1994
הגופייה שעומר שרביט שיחק איתה ב-1994

באותה עונה זכינו בגביע המדינה וקיבלנו תמונה ב"העיר". באותו זמן מוסינזון גבה בצמיחה נחשונית של עשרות סנטמיטרים וכבר לא היה לי סיכוי לשחק נגדו. וטוב שכך.

שנים ספורות לאחר מכן הוא יטריף את כולנו כשחקן בקבוצת הבוגרים. אני פרשתי ממשחק בגיל 17 כדי להמשיך בקריירת שלשות בספורטק, שנמשכת עד היום. לאוסישקין המשכתי להגיע במשך כעשור כאוהד, עד ההריסה.

הברזתי מבית ספר כדי לראות אימונים של הקבוצה. במשחק דרבי אחד התקרבתי יותר מדי לפרקט או שצעקתי את קריאות הגנאי המקובלות לעבר אנשי מכבי. הועפתי באוויר במצב מאוזן על ידי אנשי היס"מ, ונזרקתי החוצה מהאולם דרך השער האחורי שסמוך לירקון.

אוסישקין היה סמל לתודעת המיעוט הכוזבת יותר או פחות, לכל מה שהוא אנטי מכבי, מעוז ההתנגדות לקבוצה של המדינה. ראינו את פרישמן, אמסלם ודובראש יוצאים לוזרים בסדרת הגמר נגד גליל עליון בצ'אנס היחיד לאליפות ב-93; את דייוויד ת'רדקיל יוצא מאימונים ומדליק סיגריה, את ננאד מרקוביץ' מנהל משחק בסטייל יוגוסלבי; צפינו בהשתאות בפרוויס שורט שהגיע מהאן.בי.איי; נטרפנו מהנחישות של עמי נאווי, מההחטאות של פליישר מתחת לסל, מהווירטואוזיות של זלוטיקמן וטפירו.

אין לזה סוף. אחרי אימונים או משחקים המשכנו לאסלי או לאשכרה כדי לראות אותם מנגבים חומוס. הרעדנו את הצפון הישן בדפיקות על קיר הפח ביציע העמידה. צעקנו קריאות נבובות לשמעון מזרחי והשווינו את היריבה השנואה לגרמניה הנאצית. זה נגמר.

שלט מחאה על בית מחלקת השיט באוסישקין 3, 25.7.2008 (צילום: ויקיפועל)
שלט מחאה על בית מחלקת השיט באוסישקין 3, 25.7.2008 (צילום: ויקיפועל)

רק כשקבוצת הפועל אוסישקין קמה מחדש, העירייה התחילה לקדם ברצינות את בניית האולם החדש בגני התערוכה. הוא קם בסופו של דבר והפועל עשתה שם כמה דברים יפים, אבל זה לא זה.

על חורבות האולם הישן קמה גינה פסטורלית עם כמה ספסלים. הרגע שבו הדחפורים שיטחו את אוסישקין קרה במקביל לנסיקה של מחירי הנדל"ן בעיר. הכל נהיה היי-אנד, ויחד עם האולם העירוני שעל גדות הירקון, תל אביב איבדה משהו מהנשמה שלה.

2008
בנימין נתניהו במהלך קמפיין הבחירות של 2009 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

נתניהו מבקר במערכת ynet

בזמן מערכת הבחירות של 2009 שימשתי כעורך הכלכלי והכתב הכלכלי הבכיר באתר ynet. עבדתי באתר גם בבחירות 2006, ובשתי מערכות הבחירות, המערכת הפכה למוקד לעלייה לרגל של פוליטיקאים שהגיעו להסתחבק עם העורכים והכתבים ולהתראיין. רק שהפעם היה ביניהם אורח מפתיע: מנהיג האופוזיציה והליכוד, בנימין נתניהו.

אני חושב שכל העובדים במערכת ynet הסכימו עם הטענה השגורה, שהאתר אהד את "קדימה" של אהוד אולמרט וציפי לבני והיה עוין כלפי נתניהו. כשמתחנו בערוץ הכלכלה ביקורת חריפה על הרפורמות הכלכליות שנתניהו הנהיג כשר האוצר קיבלנו גב חזק לתקוף אותו. ביקורת שלנו על מדיניות ממשלת אולמרט פורסמה גם היא, למרות שעורך ynet יון פדר ערך לנו שיחות והסביר למה אנחנו טועים.

ב-2005, כשהצעתי לעורך הכלכלה דאז גבי קסלר לפרסם מידע שממנו עלה שאולמרט, אז שר התמ"ת, התערב בהחלטות של מרכז ההשקעות כדי לקדם מיזמים של חבריו, קסלר פרץ בצחוק עגום, וכך זכיתי לא לפרסם את הפרשה לפני שהתפוצצה. לכן היה מוזר להיכנס עם פדר, נתניהו ומאבטח לחדר הישיבות, לקבל מנתניהו לחיצת יד חמימה וחיוך, לראות את פדר מחייך לנתניהו בלבביות ולשמוע אותו אומר בקולו הקריר, "תכירו, זה בנימין נתניהו, אולי שמעת עליו, תני, וזה תני גולדשטיין, עורך ערוץ הכלכלה שלנו, בואו נדבר קצת כלכלה".

"אני זוכר את תני", אמר נתניהו, "בחור רציני, שאל אותי שאלות קשות על הרפורמות באוצר, בטח הוא הבין כבר שצדקנו", ופדר חייך חיוך כזה של ייתכן שנצטרך עכשיו להבין דברים כאלה.

נתניהו התמקד במסר שהתאים לאכסנייה המארחת: יש ביבי חדש, שדואג לחלשים ולעובדים ורוצה לעבוד עם ההסתדרות וליצור רשת ביטחון לחוסכים לפנסיה במשבר הפיננסי. ראוי להבהיר שלא הייתה שם, חלילה, התערבות בתוכן, מהסוג שמופיע כעת בכתבי אישום שונים.

אחרי השיחה פרסמתי ידיעה קטנה עם קטע שבחרתי מהדברים שנתניהו אמר, ואיש לא עבר עליה חוץ מעורך זוטר בכלכלה, שהתבקש על ידי לערוך ידיעות שכתבתי בעצמי. פדר זרק לי אחר כך הערה קטנה, משהו כמו "ביבי החדש, הא? הבנאדם למד לקח מהטעויות שלו, לא?", ובכך זה נגמר.

חייב להודות שהשארם של נתניהו בהחלט עבד עליי. זאת הייתה הפעם היחידה שנפגשתי וראיינתי אותו אחד על אחד ולא באירוע של כמה כתבים שונים, וגיליתי שהוא לא רק כריזמטי ומרשים, אלא גם נעים הליכות, אחד שיודע לתת תחושה מחמיאה של שיחה בגובה העיניים.

לא הבנתי מה בדיוק הלך בינו לבין המו"ל-שאסור-לומר-את-שמו וניחשתי שמדובר בקנונייה כלשהי, אבל תכלס? ניסיתי לשכנע את עצמי שזה סתם עוד ביקור של פוליטיקאי במערכת, ושנתניהו מתקרב אלינו פשוט בגלל שהגישה שלו השתנתה. כפי שפדר אמר, ואולי הוא דווקא ידע על מה דיבר.

2010
הסופרטנקר מרוסיה מכבה את השרפות ביערות הכרמל, 5 בדצמבר 2010 (צילום: דורון הורוביץ/פלאש90)

השרפה ביערות הכרמל

קיץ 2010 התחיל רע. השרבים של סוף האביב, שהגיעו אחרי חורף שחון במיוחד, הביאו איתם סידרת שרפות שחיסלה שטחי טבע עצומים. אחרי שגם שמורת גמלא הפכה לערימה של גחלים לוחשות, קיבלתי שיחת טלפון מאורי יפה.

בילדותי, יפה היה סוג של סלב: הוא היה קברניט באל על, בעלה של יונה עטרי, ועוד לפני כן בוגר מחזור א' של חיל האוויר שהשתתף כטייס בפעולות רבות. הביוגרפיה המנצחת הזו הפכה אותו לחבר מבוקש בפאנל של "זה הסוד שלי" – השעשועון בניצוחו של אורי זוהר בו צוות ידוענים ניסה לפענח סודות בתוך 4 דקות ו-20 שאלות.

ב-2010 יפה היה כמעט בן 80, והוא פנה אליי – הייתי אז בעל טור בנושאי סביבה במעריב – על תקן אזרח מודאג וטייס מתוסכל. הוא סיפר לי איך במשך שנים הוא מנסה לשכנע את מקבלי ההחלטות להקים בישראל טייסת כיבוי אש ייעודית, מסביר שעלות של טייסת כזו קטנה בהרבה מהעלות של נזקי השרפות הגדולות שעתידות להתרחש כאן באדיבות האקלים המתייבש והמתחמם.

הוא צירף לשיחה את ידידו אהרון אשל, לשעבר מח"ט הצנחנים ומפקד שירותי הכבאות באיזור תל אביב. אשל סיפר על גוף הצלה שקבור עמוק מתחת לקו העוני, על כבאיות ישנות וחלודות שבקושי מטפסות את העליות לירושלים, וכמובן על היעדרה הכמעט מוחלט של יכולת כיבוי שריפות מהאוויר.

כדי לוודא שהשתכנעתי, כעבור יומיים יפה הפציע בדלת הדירה שלי, בסנדלים ומכנסיים קצרים, ובידו קלטת. הוא תחב אותה למכשיר הווידאו וביחד צפינו בהדגמה שהוא ערך לצמרת הממשל בישראל עם מטוס כיבוי ששאב מים מהכינרת וכיבה שרפה שהוצתה לצורך ההדגמה על צלע הר סמוך. פרסמתי את הראיון עם השניים במוסף "סופשבוע".

ב-2 בדצמבר של אותה שנה הייתי בסיור שטח עם ראש המועצה האזורית חוף אשקלון, יאיר פרג'ון. עמדנו על גבעה והשקפנו על שמורת חולות ניצנים. הטלפון צלצל. מישהו מהמערכת היה על הקו, שאל אם אני עוקב אחרי מה שקורה בכרמל.

אינטרנט בשטח לא היה לנו – את הטלפון החכם הראשון שלי קניתי רק זמן קצר לאחר מכן – אז פרג'ון ואני נכנסנו לרכב והדלקנו רדיו. הכתבים דיווחו על להבות ענק ועננים שחורים שמכסים את כל איזור הכרמל. מיהרנו לחתום את הסיור ועליתי על כביש החוף לכיוון צפון.

כעבור יום או יומיים, כשהאש עדיין השתוללה, דיברתי עם יפה. הוא נשמע מרוסק. לא היתה בו שום שמחה לאיד מסגנון עדות "אמרתי לכם". הוא הזכיר לי מה היתה ההצעה שלו לכותרת הראיון מלפני מספר חודשים: "זעקי ארץ אהובה".

בתקופה שלאחר מכן שוחחנו עוד מספר פעמים. כשראש הממשלה בנימין נתניהו התגאה בהבאת הסופרטנקר שיחסל את השריפה, יפה לא ידע את נפשו מרוב זעם.

שנה לאחר מכן, בטקס חשיפת האנדרטה לאסון הכרמל, דן כנר הקריא את הטקסט המיתולוגי בו נקבע שנתניהו היה הראשון לזהות. מספר חודשים לאחר מכן יפה נפטר. בן 82 היה במותו.

2011
מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב, קיץ 2011 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

מחאת האוהלים

לקח לי כמה שעות טובות להבין שמשהו גדול קורה ברוטשילד באמצע יולי 2011. דפני ליף פתחה את האיוונט בפיייסבוק "מצב חירום, לוקחים אוהל ונוקטים עמדה", ומשם והלאה המאהלים נדדו מהשדרה המרכזית של העיר לגינת לוינסקי, גן השניים ביפו, מאהל ארלוזרוב ובעצם לכל הארץ.

האמת שלא ישנתי בחוץ אפילו פעם אחת. גרתי בדרום תל אביב וכל יום קפצתי ממאהל אחד לאחר, עם כל מעגלי השיח, הצעדות וההפגנות. אנשים כמו יגאל רמב"ם וברק כהן הפכו לגיבורי תרבות.

בשבועות שלפני תחילת המחאה הבנתי שמסביב ייהום הסער, כי נחתה אצלי חברה מנורווגיה, שבדיוק חצתה את הגבול לישראל, אחרי שהייתה לפני כן בביירות ודמשק. עם תחילת הטירוף של האביב הערבי היא הצליחה לברוח בדקה ה-90 לירדן ומשם הגיעה לתל אביב. דרכה הבנתי שתכף הכל יתפוצץ גם כאן.

מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב, קיץ 2011מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב, קיץ 2011 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)
מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב, קיץ 2011מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב, קיץ 2011 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

באמצע העשור הזה עוד סיקרתי את שוק ההון ככתב ב"דה מרקר" ומשהו לא הסתדר לי בתוך הקפיטליזם החזירי ונסיקת מחירי הנדל"ן בעיר. המחאה החברתית שיחררה את השסתום התודעתי שכאילו חיכה לתזמון המתאים. השיח הציבורי שינה דיסקט באחת. הרבה אנשים וארגונים ניסו לתפוס טרמפ על המחאה, כל אחד לשיטתו, וזה נמשך ככה עד היום.

היה לי קל ללכת אחרי דפני והמסרים שלה בעיניים עצומות. לא הכרתי אותה, אבל רק מאוחר יותר הבנתי שבעצם גרתי ברחוב שממנו נאלצה לפנות את דירתה.

חבר טוב סיפר לי שלא קיבל אותה לעבודה כמפיקה בסדרת דוקו, כי חשש שהיא לא תוכל לנהל צוות של ארבעה-חמישה תחקירנים. בסוף היא ניהלה את הפגנת המיליון.

דפני ליף בצעדת המיליון, 3 בספטמבר 2011 (צילום: Jorge Novominsky/ Flash90)
דפני ליף בצעדת המיליון, 3 בספטמבר 2011 (צילום: Jorge Novominsky/ Flash90)

שום דבר לא התממש מהסיסמאות על מדינת רווחה והמאבק ביוקר המחיה. ועדיין, קיץ 2011 היה מהמאושרים בחיי.

התקופה שאחרי המחאה היתה קצת כמו הבוקר שאחרי מסיבה פרועה. אני הלכתי לעבוד בחינוך. באירוע של שנה למחאה משה סילמן הצית את עצמו והאשים את מדינת ישראל בכישלון בטיפול באוכלוסיות מוחלשות. את הרגעים המחרידים האלה אפשר לראות בסרט של דפני ליף, "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע".

מבחינה כלכלית נדמה שלא השתנה כלום, יש אפילו תחושה של רגרסיה. אבל השפה הפוליטית השתנתה לנצח. את המקום של "ב' זה בית" תפסה מחאת האנטי-ביבי שהפעם חוצה את ישראל לשני מחנות.

הקיץ הקרוב יציין עשור למחאה השמחה ההיא.

2012
וישוואנתן אננאד מנצח את בוריס גלפהנד באליפות העולם בשחמט, 2012 (צילום: AP Photo/Misha Japaridze)

בוריס גלפנד מתמודד על תואר אלוף העולם בשחמט

הישראלי בוריס גלפנד טוען לכתר אלוף העולם מול האלוף המכהן,  וישוואנתן  אננאד ההודי. הייתי חלק מצוות צילום של סרט דוקומנטרי בבימוי חליל אפרת, שליווה את גלפנד בתחרות.

גלפנד, יליד בלרוס, גדל וחונך במסורת השחמט האדירה של ברית המועצות. היו ימים שדורג מספר שלוש בעולם, אחרי קספרוב וקרפוב. כשהגיע לישראל ב-1998 המשיך לפתח את הקריירה, ושם את ישראל על מפת השחמט העולמית, בלי שמרבית הישראלים כלל יידעו זאת.

כמי ששיחקה שחמט מקצועי מגיל שש בברית המועצות, ציער אותי לראות כיצד תרבות השחמט לא מפותחת בישראל. פתאום, לראשונה מאז שעליתי לארץ ראיתי ששחמט מגיע לכותרות. הרגשתי שמתרחשת כאן היסטוריה. הרי אם אלוף העולם בשחמט יהיה ישראלי יהיו יותר חוגים, יותר ילדים ישחקו, הכל יהיה אחרת.

בוריס גלפנד באליפות העולם בשחמט, 30 במאי 2012 (צילום: AP Photo/Misha Japaridze)
בוריס גלפנד באליפות העולם בשחמט, 30 במאי 2012 (צילום: AP Photo/Misha Japaridze)

ישבתי בחושך באולם הענק במוסקבה, כששני המוחות הגדולים בעולם נאבקים אחד מול השני על הבמה, ופנטזתי על הניצחון הגדול של גלפנד. הוא נלחם עד הרגע האחרון, החזיק מעמד בכל  16 המשחקים שנפרשו על פני שבועיים. זה היה קרוב, זה היה כמעט, אבל זה לא קרה. ספק אם נגיע שוב למעמד כזה במאה הקרובה.

2012
אהוד אולמרט עם עורך דינו אלי זהר בעקבות זיכויו החלקי במשפט הראשון, 10 ביולי 2012 (צילום: AP Photo/Gali Tibbon, Pool)

פסק הדין במשפט אולמרט הראשון

במשך שלוש שנים התנהל משפטו הראשון של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בבית המשפט המחוזי בירושלים. בסופו הוא הורשע באישום אחד בלבד, בפרשת מרכז ההשקעות, וזוכה בשתי הפרשות המרכזיות – בפרשת ראשונטורס ובפרשת מעטפות הכסף (שבה הורשע בסופו של דבר, אחרי ששולה זקן החליטה לזמר).

רגע ההודעה על הזיכוי בפרשות הללו היה דרמטי – האולם הקטן היה עמוס בעיתונאים ועורכי דין, וברגע שהשופטים הודיעו מה התוצאה, פרצו זעקות מפי כל הנוכחים – מי בהפתעה, מי בהקלה.

ביציאה מהאולם חילקו אנשי דוברות בתי המשפט תקצירים של הכרעת הדין. היה כתוב שם במפורש ובאותיות גדולות, "מצאנו כי מעטפות כסף אכן הועברו מטלנסקי לכספת של אולמרט". אבל עובדות כאלה לא עניינו את אולמרט.

דקות אחדות לאחר מכן הוא עמד מאחורי הפודיום שהוכן עבורו בקומת הביניים, ומול כל המצלמות והמיקרופונים הכריז בשידור חי: "בית המשפט קבע שלא היו מעטפות כסף". האמת תטפח על פניו כעבור שנתיים.

אהוד אולמרט במסיבת עיתונאים בבית המשפט המחוזי בירושלים בעקבות זיכויו החלקי במשפט הראשון, 10 ביולי 2012 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)
אהוד אולמרט במסיבת עיתונאים בבית המשפט המחוזי בירושלים בעקבות זיכויו החלקי במשפט הראשון, 10 ביולי 2012 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)
2014
חיילים בגבול עזה במבצע צוק איתן, אוגוסט 2014 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

מבצע צוק איתן

אחר צהריים. אני נמצאת בבית שלי ברמת גן עם ילד בן 4 ובהיריון, חודש שישי עם בן נוסף. לפתע, נשמעת אזעקה שמחרישה את אוזניי. האזעקה הראשונה במבצע שנשמעה בגוש דן, והראשונה שאני שומעת מאז שיש לי ילדים.

נבהלתי, ולמרות שלא הייתי לבושה, הרמתי את הילד שלי (שכבר הפסקתי להרים באותו השלב של ההיריון), תפסתי מגבת ביד ומכיוון שאין ממ"ד בדירה רצתי איתו החוצה לחדר המדרגות.

כשהתחלתי לעכל את המתרחש, התיישבתי על מדרגה וחיבקתי את בני שהיה מבוהל. הרגעתי אותו כשדמעות זולגות מעיניי. חשבתי על החיילים שנלחמים עכשיו בעזה, בנים של נשים אחרות. על הבן שלי שיושב לידי, על עוד אחד שנמצא בבטן. על כמה קיוויתי שיהיו לי רק בנות, כדי שלא אצטרך לשלוח את הבנים שלי לצבא.

2015
סרטון של בנימין נתניהו ביום הבחירות ב-2015 (צילום: צילום מסך)

הערבים נוהרים לקלפיות

בזמן מערכת הבחירות של 2015 עסקתי ביחסי ציבור, ובין השאר, הייתי הדובר לתקשורת בעברית ובאנגלית של יוזמות אברהם, ארגון יהודי-ערבי למען שוויון וחיים משותפים.

הארגון מנהל קמפיינים לעידוד ההצבעה במגזר הערבי. במערכות בחירות קודמות, הקמפיינים זכו לסיקור תקשורתי שולי, אבל הפעם הוקמה הרשימה המשותפת, והצבעת הערבים הפכה לנושא חם.

אחרי הקמת המשותפת ישבנו במשרדי העמותה ודיברנו על ההשלכות. היו מי שדיברו עליה בהתלהבות והציעו למנף אותה בקמפיין. אחרים, ואני ביניהם, אמרנו שהקמפיין עלול לעורר כעת אנטגוניזם במגזר היהודי, כיוון שייתפס כקמפיין מטעם המשותפת ולא כניסיון על-מפלגתי לעודד הצבעה והשתלבות. אני הצעתי למקד את הקמפיין בערבית ולהנמיך פרופיל בעברית. הצעתי לא התקבלה.

מישהו שם אמר לי ש"הבעיה זה התורמים. הם יושבים באמריקה ורוצים קמפיין כמו שעושים שם לשחורים. make a big campaign of Get The Vote Out, with buses taking them to the ballots. כאילו דא, לקחת ערבים באוטובוסים לקלפי, בטח".

בניגוד לעצתי, הצגנו את הקמפיין לתקשורת הזרה במסיבת עיתונאים בירושלים. מנהלי העמותה הביעו תקווה שהצבעה מאסיבית של ערבים תאפשר להחליף את השלטון. המסע"ת הצליחה, קיבלנו איזכורים אוהדים בתקשורת הבריטית, האמריקאית, ואפילו בג'אקארטה ניוז האינדונזי ובפראבדה הרוסי. אבל היו גם כותרות שליליות רבות ב-Fox News.

מגייס התרומות שלנו סיפר על ארגון אמריקאי ימני, שעשה קמפיין ארסי נגדנו ותלה על אוטובוסים בניו יורק תמונה של תורמת שלנו ש"לוקחת ערבים להצביע בישראל נגד היהודים". וגם כותרת ב"ישראל היום" שבה צוטט ראש הממשלה נתניהו: "כוחות גדולים מגוייסים נגדי, מיליונים מחו"ל, כדי להביא להתייצבות מאסיבית של ערביי ישראל בקלפי. עמותות שממומנות היטב ויכולות להביא את מספר המנדטים הערביים ל-16 שיכריעו את הבחירות".

ביום הבחירות קיבלתי, כמו מיליוני אחרים, את הסמס המשסה והמסית: "הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. צאו לקלפי".

מנהלת מיוזמות אברהם התקשרה אליי וביקשה שנוציא תגובה חריפה להתבטאות נתניהו. "לא כדאי", אמרתי, "זה רק יעזור לו. נחכה לסגירת הקלפיות". "אבל הלקוח שלך מבקש", היא אמרה. "אבל אני לא מוכן", אמרתי, "אני לא אפגע בלקוח שלי יותר ממה שכבר פגעתי".

למחרת התכנסנו לישיבת חירום. ייאוש וזעזוע מילאו את החדר. אחד המנהלים הערבים בעמותה סיפר עם דמעות בעיניים: "זה אגרוף בבטן שלנו. פיגוע. הבן שלי מנהל את סניף המחנה הציוני בעיר שלנו. וברגע שהם שמעו על הסמס הזה, הסניף נסגר. כולם הלכו להפגין ולהצביע למשותפת".

לא שיתפתי אותם בשאלה שמטרידה אותי עד היום: מה היה חלקנו? האם היינו בין אלה שנתנו לנתניהו את הרעיון? זה היה אכזרי לשאול, חסר טעם. מה שקרה, קרה.

2020
יולי אדלשטיין חותם על תשובתו לבג"ץ, ב-23 במרץ 2020

יולי אדלשטיין מסרב לקיים צו בג"ץ

תוצאות בחירות מרץ 2020 הביאו עמן גל של תקווה, שהממשלה תורכב בידי כחול-לבן בראשות בני גנץ. אך יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין סרב לדרישתם של רוב הח"כים להצביע על בחירת יו"ר הכנסת הבא. התירוצים מגוונים – מתקנות הקורונה ועד הצורך לשמור על "אחריות לאומית" אל מול "סחטנות הרוב".

מוגשות עתירות לבג"ץ, ובית המשפט בהליך מהיר מורה לאדלשטיין לקיים, בתוך יומיים, הצבעה במליאה. אדלשטיין מסרב לקיים את פסק הדין, ובמקום זאת מתפטר מהכנסת. אני, המייצג בעתירה זו את עמותת "חוזה חדש", מגיש לבג"ץ בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט נגד אדלשטיין.

בשעה 18:45 בערב אני מקבל טלפון בהול מבית המשפט העליון – הנשיאה אסתר חיות קיבלה את הבקשה וקבעה דיון לשעה 20:00. אני מתלבש במהירות בבגדי עורך דין ודוהר לירושלים.

בית המשפט מנסה למצוא מוצא מהסבך החוקתי – רגע לפני שגנץ עצמו טורף את הקלפים, חובר לנתניהו ונבחר בעצמו ליו"ר הכנסת.

יובל יועז ודפנה הולץ לכנר בבית המשפט העליון, בדיון בעתירות נגד ההסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול-לבן (צילום: Oren Ben Hakoon/POOL)
יובל יועז ודפנה הולץ לכנר בבית המשפט העליון, בדיון בעתירות נגד ההסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול-לבן (צילום: Oren Ben Hakoon/POOL)

 

סגירה