שבועיים לאחר שציינו את ערב יום העצמאות ה-73 בטקס הדלקת המשואות, בסימן אחווה ישראלית, נפל על עם ישראל אסון הר מירון. מנגד, האחווה והסולידריות שכולנו כמהים להן הרימו ראש ובגדול.
כשהתחילו להגיע הפושים בשישי לפנות בוקר מהילולת רבי שמעון בר יוחאי, היה ברור שמדובר באסון, בטרגדיה. המציאות טפחה על פנינו במלוא מכאובה. אנחנו לא ה"אפיקורסים" היחידים שישבו עד השעות הקטנות של הלילה מול מסכי הטלוויזיה עם ערוצי הטלוויזיה שעלו לשידור חי, צמאים לקבלת מידע שזרם ואיתו העצב הגדול והמחשבה שלא נעלמה עד הרגע הזה: האסון הזה יכול היה להימנע. תחושת אבל ריחפה לא רק בסלון שלנו אלא גם בזירת הטוויטר העוקצנית לתוך השעות הקטנות של הלילה.
אנחנו לא ה"אפיקורסים" היחידים שישבו עד השעות הקטנות של הלילה מול השידורים החיים, צמאים למידע שזרם, ואיתו המחשבה שהאסון יכול היה להימנע. האבל ריחף לא רק בסלון שלנו אלא גם בזירת הטוויטר העוקצנית
האמירה שנשמעת כשמתרחש אסון ע"י חלק מהרבנים ואנשי ציבור חרדים: אם החוגגים היו מקפידים לשמור שבת או שהמזוזות שלהם היו תקינות, היה נמנע האסון – לא נשמעה. אלפים נהרו לכיכרות הגדולות בערים השונות, חילונים ודתיים, לתרום דם. שותפות הגורל, האחווה שאנחנו מכירים וגדלנו עליה הגיעה באופן הכי ספונטני ואמיתי שיש ברחבי המדינה
לא עוזבת אותי המחשבה, מה היה קורה אם אסון בסדר גודל כזה היה מתרחש באירוע להט"בי המוני וצפוף. אבל למה לדמיין, יש דוגמאות כמו הרצח בברנוער ואסון הבונים.
אחרי הרצח בברנוער, הרב ערוסי, רבה של קרית אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית, הביע תקווה, כי מרחץ הדמים במועדון יגרום למה שהוא כינה "התפכחות" בקהילה. אחרי אסון הבונים בשנת 1985 בו קיפחו את חייהם בדמי ימיהם, 19 ילדים ו-3 מבוגרים, היו בתקשורת החרדית מי שקישרו בין האסון לבין המזוזות הפסולות בבית ספרם. הגדיל להכריז שר הפנים דאז, הרב יצחק פרץ:
"יד השם הייתה באסון, מחמת הפרצות בשמירת השבת".
ומנגד, אי אפשר ואסור לשכוח את דבריה הקשים של איילה כץ, אימו של ניר שנרצח במתקפת הירי במועדון לבני הנוער מהקהילה הגאה:
"אני לא מוכנה לתת להם לגזול מכל אחד מאתנו את האפשרות לחיות את אורח החיים שהוא רוצה. לא מוכנה לתת להם, לקחת מאתנו את היהדות".
לא עוזבת אותי המחשבה, מה היה קורה אם אסון בסדר גודל כזה היה מתרחש באירוע להט"בי המוני וצפוף, והרצח בברנוער עמד לנגד עיניי, שלא לדבר על אסון הבונים
משפחתו של אבי הייתה משפחה חרדית/אדוקה, מראשי הישוב היהודי בעיר. סיפורם הוא סיפור בניינה של ארץ ישראל המתחדשת. שלושת ראשי המשפחה, משפחת לעווי, עלו לארץ בשנת 1844 – יותר מיובל שנים לפני ייסודה של התנועה הציונית, פורצי חומות העיר העתיקה ובוני השכונות של ירושלים החדשה.
אבי ואחיו חזרו בשאלה ועברו לתל אביב. סבתי, שנשארה לגור בירושלים בשכונה האדוקה, לא הגדירה את עצמה "חרדית" אלא "אדוקה". לפני שקמה מדינת ישראל והיחס של החברה הישראלית לדת החל למשוך לקצוות, לא היו "חרדים" ו"חילונים" אלא בעיקר "אדוקים" ו"חופשיים" . תרבות "הישוב הישן" היהודי שאפיינה את ירושלים ותרבות ה"ישוב החדש" שאפיינה את תל אביב.
כשסבתא ירושלים כפי שכינינו אותה הייתה מגיעה לתל אביב "לעשות את השבת" עם ילדיה, היא לנה אצל אחד הבנים. שאר האחים התל אביביים על משפחותיהם היו מגיעים עם רכבם לפגוש אותה. זה לא הפריע לה: "אתם המשפחה שלי ואני שמחה לראות אתכם. אם אלוהים היה חושב שזה לא בסדר, הוא היה דואג שניפגש במועד אחר".
בעקבות האסונות לאורך השנים והאמירה שצצה מפי אנשי ציבור חרדים על כך שהאסון התרחש בגלל חוסר אמונתם, ולאור ההתגייסות והאבל הלאומי לאחר אסון מירון, נזכרתי בסבתא ירושלים ועד כמה חשוב לזכור ולהמשיך לומר: היהדות היא הנוף האנושי של רובנו כאן במדינת ישראל, חלק ממי שאנחנו, מהזהות שלנו. לכולנו עולמות שונים, לעיתים גם מנוגדים אבל כל אחד מאיתנו מחויב ליהדות בדרכו שלו. כל אחד על פי דרכו ויכולתו. והמסר הכי חשוב שעבר כחוט השני במשפחתנו: הסובלנות. סובלנות לשונה ממך, סובלנות לכל מי שמגדיר את עצמו יהודי וחי בקרבנו.
אדם לא מחויב להיות אדוק במצוותיו בשביל המשך הסיפור הארוך והמתמשך של העם היהודי. מה שכן, בלי הסובלנות וקבלת האחר לא תתקיים האחווה שכולנו כמהים לה. וזה נכון שבעתיים גם כלפי ערביי ישראל. אין קשר בין אסון או טרגדיה למידת האדיקות והתפילות שלך כאדם פרטי. הפקת לקחים, שינוי נהלים ובעיקר זניחת "תיאורית הסמוך" , זו הדרך היחידה למנוע אסונות בעתיד.
כיהודיה וחילונית, התרגשתי לראות את החיבוק הגורף שקיבלה ומקבלת הקהילה החרדית, עם דגש על חסידות "תולדות אהרון", מכלל אזרחי מדינת ישראל, יהודים, ערבים ודרוזים כאחד, חילונים, דתיים וחרדים.
כשסבתא ירושלים, כפי שכינינו אותה, הייתה מגיעה לתל אביב "לעשות את השבת" עם ילדיה, היא לנה אצל אחד הבנים. שאר האחים התל אביביים על משפחותיהם היו מגיעים עם רכבם לפגוש אותה. זה לא הפריע לה
רק הקשבה הדדית וסובלנות הדדית תוך שמירה על עקרונות וערכים יוכלו להביא את החברה שלנו למקום בריא יותר, להפשרה ביחסי חרדים וחילונים ולהמשך המורשת. זאת כאשר כל אחד ואחת הולכים בדרכם ולפי תפישת עולמם ואורח חייהם. והעיקר ברוח האחווה שכולנו כמהים לה ובאה לידי ביטוי לאחר האסון הנורא בהר מירון.
יהי זכרם של הנספים בהר מירון ברוך.
חגית קלימן היא מנהלת רשתות חברתיות. לשעבר כתבת ווינט בלונדון. צורכת חדשות ואקטואליה על בסיס יומי. מוזמנים לעקוב אחריה בטוויטר @klaiman14
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו