שבועיים לאחר שציינו את ערב יום העצמאות ה-73 בטקס הדלקת המשואות, בסימן אחווה ישראלית, נפל על עם ישראל אסון הר מירון. מנגד, האחווה והסולידריות שכולנו כמהים להן הרימו ראש ובגדול.

כשהתחילו להגיע הפושים בשישי לפנות בוקר מהילולת רבי שמעון בר יוחאי, היה ברור שמדובר באסון, בטרגדיה. המציאות טפחה על פנינו במלוא מכאובה. אנחנו לא ה"אפיקורסים" היחידים שישבו עד השעות הקטנות של הלילה מול מסכי הטלוויזיה עם ערוצי הטלוויזיה שעלו לשידור חי, צמאים לקבלת מידע שזרם ואיתו העצב הגדול והמחשבה שלא נעלמה עד הרגע הזה: האסון הזה יכול היה להימנע. תחושת אבל ריחפה לא רק בסלון שלנו אלא גם בזירת הטוויטר העוקצנית לתוך השעות הקטנות של הלילה.

אנחנו לא ה"אפיקורסים" היחידים שישבו עד השעות הקטנות של הלילה מול השידורים החיים, צמאים למידע שזרם, ואיתו המחשבה  שהאסון יכול היה להימנע. האבל ריחף לא רק בסלון שלנו אלא גם בזירת הטוויטר העוקצנית

האמירה שנשמעת כשמתרחש אסון ע"י חלק מהרבנים ואנשי ציבור חרדים: אם החוגגים היו מקפידים לשמור שבת או שהמזוזות שלהם היו תקינות, היה נמנע האסון – לא נשמעה. אלפים נהרו לכיכרות הגדולות בערים השונות, חילונים ודתיים, לתרום דם. שותפות הגורל, האחווה שאנחנו מכירים וגדלנו עליה הגיעה באופן הכי ספונטני ואמיתי שיש ברחבי המדינה

לא עוזבת אותי המחשבה, מה היה קורה אם אסון בסדר גודל כזה היה מתרחש באירוע להט"בי המוני וצפוף. אבל למה לדמיין, יש דוגמאות כמו הרצח בברנוער ואסון הבונים.

אחרי הרצח בברנוער, הרב ערוסי, רבה של קרית אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית, הביע תקווה, כי מרחץ הדמים במועדון יגרום למה שהוא כינה "התפכחות" בקהילה. אחרי אסון הבונים בשנת 1985 בו קיפחו את חייהם בדמי ימיהם, 19 ילדים ו-3 מבוגרים, היו בתקשורת החרדית מי שקישרו בין האסון לבין המזוזות הפסולות בבית ספרם. הגדיל להכריז שר הפנים דאז, הרב יצחק פרץ:

"יד השם הייתה באסון, מחמת הפרצות בשמירת השבת".

ומנגד, אי אפשר ואסור לשכוח את דבריה הקשים של איילה כץ, אימו של ניר שנרצח במתקפת הירי במועדון לבני הנוער מהקהילה הגאה:

"אני לא מוכנה לתת להם לגזול מכל אחד מאתנו את האפשרות לחיות את אורח החיים שהוא רוצה. לא מוכנה לתת להם, לקחת מאתנו את היהדות".

לא עוזבת אותי המחשבה, מה היה קורה אם אסון בסדר גודל כזה היה מתרחש באירוע להט"בי המוני וצפוף, והרצח בברנוער עמד לנגד עיניי, שלא לדבר על אסון הבונים

משפחתו של אבי הייתה משפחה חרדית/אדוקה, מראשי הישוב היהודי בעיר. סיפורם הוא סיפור בניינה של ארץ ישראל המתחדשת. שלושת ראשי המשפחה, משפחת לעווי, עלו לארץ בשנת 1844 – יותר מיובל שנים לפני ייסודה של התנועה הציונית, פורצי חומות העיר העתיקה ובוני השכונות של ירושלים החדשה.

אבי ואחיו חזרו בשאלה ועברו לתל אביב. סבתי, שנשארה לגור בירושלים בשכונה האדוקה, לא הגדירה את עצמה "חרדית" אלא "אדוקה". לפני שקמה מדינת ישראל והיחס של החברה הישראלית לדת החל למשוך לקצוות, לא היו "חרדים" ו"חילונים" אלא בעיקר "אדוקים" ו"חופשיים" . תרבות "הישוב הישן" היהודי שאפיינה את ירושלים ותרבות ה"ישוב החדש" שאפיינה את תל אביב.

כשסבתא ירושלים כפי שכינינו אותה הייתה מגיעה לתל אביב "לעשות את השבת" עם ילדיה, היא לנה אצל אחד הבנים. שאר האחים התל אביביים על משפחותיהם היו מגיעים עם רכבם לפגוש אותה. זה לא הפריע לה: "אתם המשפחה שלי ואני שמחה לראות אתכם. אם אלוהים היה חושב שזה לא בסדר, הוא היה דואג שניפגש במועד אחר".

סבתא ירושלים החרדית מצד שמאל, וסבתא חילונית מימין

בעקבות האסונות לאורך השנים והאמירה שצצה מפי אנשי ציבור חרדים על כך שהאסון התרחש בגלל חוסר אמונתם, ולאור ההתגייסות והאבל הלאומי לאחר אסון מירון, נזכרתי בסבתא ירושלים ועד כמה חשוב לזכור ולהמשיך לומר: היהדות היא הנוף האנושי של רובנו כאן במדינת ישראל, חלק ממי שאנחנו, מהזהות שלנו. לכולנו עולמות שונים, לעיתים גם מנוגדים אבל כל אחד מאיתנו מחויב ליהדות בדרכו שלו. כל אחד על פי דרכו ויכולתו. והמסר הכי חשוב שעבר כחוט השני במשפחתנו: הסובלנות. סובלנות לשונה ממך, סובלנות לכל מי שמגדיר את עצמו יהודי וחי בקרבנו.

אדם לא מחויב להיות אדוק במצוותיו בשביל המשך הסיפור הארוך והמתמשך של העם היהודי. מה שכן, בלי הסובלנות וקבלת האחר לא תתקיים האחווה שכולנו כמהים לה. וזה נכון שבעתיים גם כלפי ערביי ישראל. אין קשר בין אסון או טרגדיה למידת האדיקות והתפילות שלך כאדם פרטי. הפקת לקחים, שינוי נהלים ובעיקר זניחת "תיאורית הסמוך" , זו הדרך היחידה למנוע אסונות בעתיד.

כיהודיה וחילונית, התרגשתי לראות את החיבוק הגורף שקיבלה ומקבלת הקהילה החרדית, עם דגש על חסידות "תולדות אהרון", מכלל אזרחי מדינת ישראל, יהודים, ערבים ודרוזים כאחד, חילונים, דתיים וחרדים.

כשסבתא ירושלים, כפי שכינינו אותה, הייתה מגיעה לתל אביב "לעשות את השבת" עם ילדיה, היא לנה אצל אחד הבנים. שאר האחים התל אביביים על משפחותיהם היו מגיעים עם רכבם לפגוש אותה. זה לא הפריע לה

רק הקשבה הדדית וסובלנות הדדית תוך שמירה על עקרונות וערכים יוכלו להביא את החברה שלנו למקום בריא יותר, להפשרה ביחסי חרדים וחילונים ולהמשך המורשת. זאת כאשר כל אחד ואחת הולכים בדרכם ולפי תפישת עולמם ואורח חייהם. והעיקר ברוח האחווה שכולנו כמהים לה ובאה לידי ביטוי לאחר האסון הנורא בהר מירון.

יהי זכרם של הנספים בהר מירון ברוך.

חגית קלימן היא מנהלת רשתות חברתיות. לשעבר כתבת ווינט בלונדון. צורכת חדשות ואקטואליה על בסיס יומי. מוזמנים לעקוב אחריה בטוויטר @klaiman14

לפני כמה שנים, כאשר ישבתי בבית הכנסת ועסקתי בדברי תורה, הבחנתי בחסרונה של מסכת תלמודית. הצטערתי, אך מיד נזכרתי בקיומו של "כולל אברכים" ממש למרגלות בית הספר תל"י בשכונת קריית היובל הירושלמית, אותו אני משרת.

לפני כמה שנים, כאשר ישבתי בבית הכנסת ועסקתי בדברי תורה, הבחנתי בחסרון מסכת תלמודית. הצטערתי, אך נזכרתי ב"כולל אברכים" ממש למרגלות ביה"ס תל"י בשכונת קריית היובל הירושלמית, אותו אני משרת

שמחתי על ההזדמנות להיכנס "בין כותלי בית המדרש" כדי להשלים את כתיבת הדרשה. הזדמנות נהדרת "לתלמוד תורה ותיקון עולם" חייכתי לעצמי. דילגתי מטה ונכנסתי אל בית המדרש, מצאתי את שחיפשתי, התיישבתי ולמדתי. היו סביבי כאלה שהרימו גבה, אך חשתי בנוח עד שניגש אליי אחד האברכים ושאל: "אתה הרב הרפורמי?"
״כן״, עניתי.
"אם הייתי רואה אותך בשער, לא הייתי נותן לך להיכנס" הוא אמר.
הייתי נבוך, לא ממש ידעתי כיצד להגיב ויצאתי בבושת פנים.

אולי היה זה קצת תמים מצדי לצפות לתגובה אחרת, אך בנסיבות שכונתיות יצא לי להכיר את ראש הכולל, וחשבתי לתומי שכל עוד אנו עוסקים בתלמוד תורה, לא צריכה להיות בעיה.

לאורך הדורות, בית המדרש היה זירה למאבקי כבוד וכוח, אך יחד עם זאת, מקום בו היה ניסיון להתעלות על הבלי היום יום ולחסות באוהלה של תורה. או כפי שכתב המשורר, מקום בו ניתן ליצר "שלוות עולמים" ולהיפגש כבני אדם החולקים זה על זה ונהנים מהשיח הפורה.

אני כל כך תמים, ומתעקש להישאר כזה! התום הוא חלק משליחותי הרבנית. לא אוותר על אמונתי בטוב האדם, היא זו המכוונת אותי להושיט יד לכל אדם ובפרט לשכניי החרדים. תמיד שאפתי להיות "רב שכונתי" ולמרות שהמדינה לא ממנה אותי ככזה, חשוב לי להדגיש כי יש כל מני סוגים של רבות ורבנים. אני רב קהילתי, שליחותי הרבנית מתרחשת ברחוב ולא במגדל השן.

שכונת קריית יובל בירושלים היא "שכונת חיים", בה מתגוררים תושבים המייצגים דעות וזרמים רבים ומגוונים. המפגש בינינו מתרחש במכולת, בבית הקפה, בבנק ובמתנ"ס. לעיתים הוא גם מאורגן, ואז אני מרגיש כמו הילד הבעייתי שעלול לפוצץ את המסיבה אם יוזמן.

התיישבתי ולמדתי, עד שניגש אליי אחד האברכים ושאל: "אתה הרב הרפורמי?" ״כן״, עניתי. "אם הייתי רואה אותך בשער, לא הייתי נותן לך להיכנס" הוא אמר. הייתי נבוך, לא ממש ידעתי כיצד להגיב ויצאתי בבושת פנים

אנחנו חכמים וביקורתיים מאוד כאשר אנו מתבוננים בעבר. כולנו מטיפים נגד שנאת חינם אבל חבר'ה, "קמצא ובר קמצא" זה כאן!

אין לרוב הציבור האורתודוקסי בעיה עם שיח והדדיות בין דתיים וחילונים, כל עוד ברור שצד אחד של המתרס מייצג את הדת היהודית נאמנה והשני "חסר תורה".

אנו, חברי הזרם הרפורמי, יהודים דתיים בדרכנו. ארון הספרים היהודי שלנו שואב מאותם "צינורות" וכך גם עיקרי האמונה אך אנו מאמינים שערכים הומניסטים כגון שוויון וחירות אישית הם חלק מהמשוואה – סליחה.

אנו לא אדונים של האמת, אדון האדונים הוא אחד בשמיים ובארץ. "ואלו ואלו דברי אלוהים חיים". יש לנו כבוד רב לדעות שונות, אך לחלק נרחב מהציבור האורתודוקסי קל להדיר אותנו, מבחינתם אנו שקופים.

אנו לא מערערים על זכותם של שכנינו לחיות על פי דרכם ויחד עם זאת לא נסתיר את דרכנו וזהותנו. ציבור רחב מאוד בישראל משתלב ביהדות פתוחה, סבלנית ושוויונית. הזרם הרפורמי מציע אפיק דתי שוויוני ופתוח, בו לא קיימת חציצה בין קודש לחול ביחס לערכי השוויון והחירות.

בבחירות האחרונות קרה דבר בישראל ונבחר הרב הרפורמי הראשון לכהן בכנסת, ובית הדין הגבוה לצדק הוא זירה המאפשרת לנו לרדוף אחר צדק, אך אני וחברות/ים נוספים לא מבקשים רק להניף שלטים ולנאום בהיכלות. אני חלק מהמרחב בו אני חי, אני גאה במי שאני, גאה בקהילת הדרור, הקהילה הרפורמית אותה אני משרת, במנהל הקהילתי יובלים הירושלמי המשלב אותנו בעשייה השכונתית, ויותר מכל שמח להיפגש עם מגוון כל כך גדול של תושבים בשכונה ולרקום איתם קשרים.

אנחנו כאן להישאר ולהשפיע על הנעשה במדינה, בעיר ובשכונה. לא ניתן ליהדות להיצבע בצבע אחד ולהדיר קולות מגוונים – גם בזירה הדתית.  

כולנו מטיפים נגד שנאת חינם, אבל חבר'ה, "קמצא ובר קמצא" זה כאן! אין לרוב הציבור האורתודוקסי בעיה עם שיח והדדיות בין דתיים וחילונים, כל עוד ברור שצד אחד של המתרס מייצג את הדת היהודית נאמנה והשני "חסר תורה"

במסכת סוכה בתלמוד נכתב על הלל הזקן שכשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר:

"למקום שאני אוהב, שם רגליי מוליכות אותי, אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי, אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר 'בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'".

אשמח להפנות את דבריו גם לשכניי החרדים.

אני מאמין שאם נשכיל להבין שהאמת היא תוצאה של היכולת שלנו לחיות זה עם זה הצדק יהיה נצחי וישמור על הזכויות של כולנו.

הרב עזרא אנדי הוא רב רפורמי בקהילת קריית היובל בירושלים וחבר ברשת הארגונים של רשות הרבים, שותפות ארגונים המקדמים יהדות מתונה ועיר פתוחה לכל באיה (צילום: מיכל קלירס נזרי)