לפי כללי הדין, הכוללים את ההוראות בחוק בתי המשפט בעניין משפט חוזר, ואת פסיקתו של בית המשפט העליון שהצטברה בסוגיה – השופט חנן מלצר לא היה אמור להעניק לרומן זדורוב משפט חוזר. ובכל זאת, זדורוב יזכה למשפט חוזר.
אין מנוס מהמסקנה שמלצר פסק בשאלת המשפט החוזר על פי תחושת הבטן, ולא על פי הדין. הסיבות המשוערות שהובילו אותו להחלטתו זו, מרתקות. יש לקוות שיתייחס לפרשה, אם יתראיין לאחר שיפשוט את גלימתו.
אין מנוס מהמסקנה שמלצר פסק בשאלת המשפט החוזר על פי תחושת הבטן, ולא על פי הדין. הסיבות המשוערות שהובילו אותו להחלטתו זו, מרתקות. יש לקוות שיתייחס לפרשה, אם יתראיין לאחר שיפשוט את גלימתו
עיון ב-99 עמודי החלטתו של מלצר מאמש, מלמד כי רוב מוחלט של טענות סנגורו של זדורוב נדחו, מאחר שהיו אלו טענות ממוחזרות שכבר נדונו אצל שופטי הערכאות הקודמות, לרבות הרכב העליון שדחה ברוב של שניים נגד אחד את ערעורו של זדורוב בשנת 2015.
מלצר דחה את רוב הטענות, אך את חלקן החליט לקבל – ולצורך כך החליט לבצע מניפולציה של הכללים לקיום משפטים חוזרים.
הנושא המרכזי שעורר אצלו ספק באשמתו של זדורוב, הוא עניין נזילת דמה של תאיר ראדה על עקבת הנעל שעל מכסה האסלה, והשאלה האם הדבר היה אפשרי שהדם ייזל שעות ארוכות לאחר שעת הירצחה של ראדה.
אלא ששופטי המחוזי והרכב העליון דנו בנושא הזה לעייפה – חלק חשבו כך, חלק חשבו אחרת. כולם התלבטו בנושא, אך רק השופט יורם דנציגר בחר לזכות, בדעת מיעוט, את זדורוב, בין היתר נוכח הספקות הללו.
מלצר בוחר לראות בעניין זה "הצטברותם של ספקות" זה על גבי זה, ואת הספקות המצטברים הוא מכניס לנוסחה שבסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, הקובע כי משפט חוזר יינתן אם "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון".
הספקות והטענות בעניין נזילת הדם אינן בבחינת חומר חדש, ומשפט חוזר לא אמור לשמש עוד הליך ערעורי על בסיס הראיות והטענות שכבר הוכרעו; נדרש חומר חדש כלשהו. מלצר בוחר להיתלות בחוות דעת מומחים שהוגשו לו בעניין זה, כדי למלא, בקושי רב, את הדרישה לחומר חדש לצד החומר הישן.
הספקות בעניין נזילת הדם אינן בבחינת חומר חדש, ומשפט חוזר לא אמור לשמש עוד הליך ערעורי על בסיס הראיות והטענות שכבר הוכרעו; נדרש חומר חדש כלשהו
סוגיית עקבות הנעליים הזרות העסיקה את השופטים בכל הסבבים הקודמים, מאחר שלא ניתן היה ליישב את העקבות עם מכלול הראיות המרשיעות. משהו לא הסתדר. "תעלומה שאינה נותנת מנוח", כתב דנציגר.
מלצר החליט שהנושא מצריך ליבון מחדש. לא בגלל שהנושא נכנס לאחת הקטגוריות הקבועות בחוק המצדיקות משפט חוזר, אלא משום שהוא עצמו אכול ספקות ביחס לאשמתו של זדורוב.
נזכיר: תפקידו של השופט בבחינת בקשה למשפט חוזר איננו לשמש עוד ערכאת ערעור. השאלה העומדת בפניו איננה אם הוא עצמו היה מרשיע או מזכה, אלא אם התמלאה אחת העילות לקיום משפט חוזר – ראיה שהתבררה כמזויפת, ראיות חדשות דרמטיות, אדם אחר הורשע בינתיים באותה עבירה, או שיש חשש ממשי לעיוות דין.
לא מקובל לומר על שופטים בכלל, ובוודאי שלא על שופטים של בית המשפט העליון, כי הם פוסקים בניגוד לדין. ביחס לשופטים עליונים יש מוצא קל: הם לא "פוסקים בניגוד לדין", אלא פשוט "מפתחים את הדין" ויוצקים פרשנות ותוכן חדשים, נרחבים יותר, להוראות החוק.
החלטתו של מלצר לאפשר משפט חוזר, בגבולות המוגדרים שהוא משרטט בהחלטתו, היא החלטה שבמקרה הטוב ניתן ליישב עם הוראות הדין בדוחק רב. לכן, מרתק לנסות ולהעריך מה הוביל אותו לשם, מעבר לרצון הבסיסי, המפעם בשופט, לעשות צדק.
העיניים מופנות לשני צירים שבוודאי עמדו מול עיניו של מלצר בשנות ההתייסרות שלו בכתיבת ההחלטה. ציר אחד העוסק בהכרעתו שלו אל מול עמיתיו השופטים שעסקו בפרשה הזו לפניו, והשני העוסק בהכרעתו אל מול הזירה הציבורית, שחפרה וחיטטה בפרטי פרשת זדורוב יותר מבכל פרשה פלילית לפניה בישראל.
שופטים לא אמורים לקחת ללב ולהפוך את הכרעותיהם לעניין אישי בתיקים שבהם הם דנים. אבל במציאות זה לא כך. השופטים נקשרים לתחושת הצדק של אחת העמדות ועושים נפשות לעמדתם אל מול חבריהם להרכב.
שופטים לא אמורים לקחת ללב ולהפוך את הכרעותיהם לעניין אישי בתיקים שבהם הם דנים. אבל במציאות זה לא כך. השופטים נקשרים לתחושת הצדק של אחת העמדות ועושים נפשות לעמדתם אל מול חבריהם
אפשר לשער שכשהדעות נחלקו בפסק הדין של העליון בערעור, זה לא עבר חלק בין שופטי ההרכב. שניים מהשופטים באותו הרכב פרשו זה מכבר מהעליון – צבי זילברטל, שהיה בצד המרשיע, ויורם דנציגר, שזיכה בדעת מיעוט. יצחק עמית היה הקול המכריע, והוא עדיין מסתובב בעליון.
מלצר עושה מאמצים בהחלטתו שלא לפתוח חזית עם עמית: בעניין טביעות הנעל וחוות דעת המומחים, כתב מלצר: "מבלי להיכנס לעומקם של דברים ולקבוע מסמרות, דעתי נוטה בעניין זה להשקפתו של השופט עמית". כלומר, דווקא לא לדעה המזכה של דנציגר. אך הוא אינו מתאפק ומוסיף: "יחד עם זאת, אציין כי השופט עמית התבסס על ראיית טביעת הנעל לחובתו של זדורוב, ובהחלטתי כאן הראיות הכרוכות בטביעת הנעליים משמעות דווקא כראיות מהותיות לזכותו".
עם שופטי המחוזי בנצרת, לעומת זאת, הוא מרשה לעצמו קשיחות רבה יותר: המשפט החוזר יתנהל באותו בית משפט, אך בפני הרכב שופטים אחר, "מטעמי ניקיון הדעת". גם זו קביעה בעלת משמעות נורמטיבית לדיני המשפטים החוזרים בעתיד.
מלצר גם יוצא ידי חובתו הכללית, כלפי כלל השופטים שהרשיעו את זדורוב עד עתה: "התוצאה אליה הגעתי בדבר עריכת משפט חוזר", הוא אומר את המתבקש, "איננה משמיעה בהכרח כי זדורוב זכאי, או כי עלה בידו להוכיח קיומו של ספק סביר באשמתו. שאלות אלו אמורות להיבחן במשפט החוזר עצמו". אלא שקשה לברוח מהמסקנה שהחלטתו של מלצר באה דווקא על רקע העמדה שגיבש לעצמו בשאלת אשמתו של זדורוב.
מה שמוביל לניתוק הנדרש משופט בבואו לחרוץ משפט בדיני נפשות. הוא מוכרח להתעלם מכל הסדרות הדוקומנטריות, קמפיין מימון ההמונים, קבוצות הפייסבוק ועשרות אלפי המומחים למשפט פלילי שהביעו ברשתות החברתיות את דעתם הנחרצת שלפיו בפרשת זדורוב יושב בכלא אדם חף מפשע.
האם מלצר אכן פעל בניתוק מוחלט מהזמזום החברתי הבלתי פוסק בפרשת זדורוב? האם עברה בראשו המחשבה מי יראה עצמו מנצח ומי יראה עצמו מפסיד כתוצאה מהחלטתו?
האם מלצר אכן פעל בניתוק מוחלט מהזמזום החברתי הבלתי פוסק בפרשת זדורוב? האם עברה בראשו המחשבה מי יראה עצמו מנצח ומי יראה עצמו מפסיד כתוצאה מהחלטתו?
אולי כדי להדוף כל חשש שכזה, טרח מלצר והדף את התזה, שזכתה להדהוד ציבורי נרחב בשלוש השנים האחרונות, בדבר היותה של א"ק הרוצחת האמיתית של ראדה.
"יש קושי ממשי לראות בחומר שהוצג משום מסכת ראייתית מגובשת", כתב מלצר בהקשר זה, "המובילה לביטול הרשעתו של זדורוב. א"ק אמנם התוודתה באופן גרפי ומפורט על דחפים אלימים שעמם היא מתמודדת, אולם לא נמצאו אמירות הקושרות אותה במישרין לביצוע מעשה רצח, ודאי שלא לרצח המנוחה".
לא ברור האם בכלל ניתן לקיים משפט חוזר באופן אפקטיבי, נוכח הרעש התקשורתי העצום שעוררה הפרשה, הזמן שחלף, והעובדה שבסופו של יום המשפט החוזר יעסוק באותן טענות שבהם עסקו הסבבים הקודמים.
היועץ המשפטי לממשלה יכול לשרטט מוצא פשוט מן הסבך, אם יחליט, כמו במקרים קודמים, כי עדיף למחוק כליל את האישום, מאשר להגיע לפסק דין מזכה לאחר ניהול המשפט החוזר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנולעניין קיום משפט חוזר אפקטיבי, השופט מלצר דווקא נתן הוראות ביצוע והמלצות ברורות למדי כיצד לערוך משפט חוזר אפקטיבי ומיקד את הסוגיות שעל בית המשפט להתמקד בהן אל מספר נושאים שבהם חלוף הזמן לא משפיע או כמעט ולא משפיע: ראיות מדעיות שנתפסו ומשמעותן.
בפועל, לא סתם הנושא הזה לא יורד מסדר היום… לציבור היה ברור מהרגע הראשון שהעובדה שבתא השירותים הקטן לא נמצא שום דבר שקושר את זדורוב לרצח פורנזית, ודווקא נמצאו בו ממצאים רבים כולל טביעות נעל שדי ברור שהן של הרוצח/ת האמית/ת, שמוסכם שהן של מישהו אחר/מישהי אחרת ונוגדים את השחזור + נחשף שהודאותיו הושגו בדרך בעייתית של הפעלת לחץ, שקרים ורמייה. המוצא שאתה משרטט הוא לא המוצא הרצוי עבור הציבור ועבור חקר האמת ובודאי לא עבור משפחת הקורבן, הוא מוצא "רצוי" רק עבור פרקליטות שלא מסוגלת פעם אחת להפסיד ולהודות בטעויות או כשלונות. חבל שזו פרשנותך הציבורית.
כל הראיות החדשות על בסיסן השופט מלצר קיבל את הבקשה לא נידונו בערכאות קודמות: המרכזיות בהן: זליגת הדם על העקבה ודם שנמצא בתא השלישי ובערכאות הקודמות בכלל סווג "בטעות" כדם שהיה על מתקן בתא השני. כמו כן הוא המליץ על בחינה של נושא הדנ"א המיטוכונדריאלי שמתאים לא"ח בן זוגה של א"ק שנמצא רק באוקטובר 2018 (אחרי שהוא ב- 2012 הגיע למשטרה ואמר שבת זוגו רצחה את תאיר כשלבשה את בגדיו). על אף שמלצר מדבר על ספקות שיש לו לגבי העדות הזו, ברור שהוא רוצה שהעניין יבחן בבית משפט. הנוסחים העמומים בהם משתמש מלצר מקורם בחוסר רצון משווע שיש לו להאשים את פרקליטות המדינה בכל העוולות שהוא נחשף אליהם (לא קיבל אף אחד מעיוותי הדין שהוגשו והיו הרבה). ומצד שני ברור לו לחלוטין שזדורוב הופלל ולכן גם ביקש שפרקליטות המדינה תבחן בשנית את חוות הדעת של יצחק אילן ז"ל שקובעת שהודאותיו של זדורוב הם הודאות שווא טרם המשפט החוזר. מלצר השאיר להם שתי אופציות פתוחות: לחזור בהם מכתב האישום או ללכת על משפט חוזר שבו הוא עצמו רומז להם שאם תתקבלנה חוות הדעת שהוא נחשף אליהן – בפועל אמור להגמר בזיכוי.
ולי יש רושם כזה במה שפסק השופט. אני לא מסכים עם הטענה שהנושא המרכזי שעורר ספק הוא עניין הנזילה. השופט פסק "די בכך". שזה אומר שהראיה הזאת לבדה לדעתו מספיקה כדי לאשר משפט חוזר. אבל בואו לא נשכח שהשופט עבר כמעט על כל הנושאים המרכזיים שנידונו בעבר ונושאים חדשים שחלקם ישנים. אומנם הוא לא פסק "די בכך" לגבי נושאים אחרים, אבל ניכר מאוד שהשופט רואה חילוקי דעות קשים בין השופטים בנושאים מרכזיים אחרים. כמו כן, השופט כותב שבחלק מהדברים המרכזיים האחרים אין בהם ממש כדי לאפשר משפט חוזר, אבל בו ביחד הוא גם כותב שהפרקליטות צריכה להתייחס יותר ברצינות, וחלק מהדברים צריכים לקבל מענה במשפט החוזר עצמו. מדוע לא להסיק שבעצם עצם העובדה שהיו כל כך הרבה ספקות אצל שופטים ומכלול כל הבעיות, למרות שבנפרד כל הבעיות אינן מספיקות, המכלול של ספקות הוא בעצם הנושא המרכזי?
כתבת:
"הנושא המרכזי שעורר אצלו ספק באשמתו של זדורוב, הוא עניין נזילת דמה של תאיר ראדה על עקבת הנעל שעל מכסה האסלה, והשאלה האם הדבר היה אפשרי שהדם ייזל שעות ארוכות לאחר שעת הירצחה של ראדה.
אלא ששופטי המחוזי והרכב העליון דנו בנושא הזה לעייפה – חלק חשבו כך, חלק חשבו אחרת. כולם התלבטו בנושא, אך רק השופט יורם דנציגר בחר לזכות, בדעת מיעוט, את זדורוב, בין היתר נוכח הספקות הללו."
אך לא הוכחת טענתך ששופטי המחוזי והרכב העליון דנו בנושא הזה (נזילת הדם).
למעשה, הכרעת דינו של מלצר סותרת את טענתך ששופטי המחוזי והעליון דנו בנושא זה, משום שנכתב באופן מפורש שהטענה בעניין נזילת האסלה נטענה בלשון רפה בבית המשפט אך נזנחה על ידי ההגנה:
"יצוין כי טענה זו אמנם נטענה בשעתו בשפה רפה על-ידי באי-כוחו של המבקש בבית המשפט המחוזי הנכבד, אולם היא נזנחה ולא שימשה את קו ההגנה בהמשך (ראו: עמ' 1418 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, שם ציין העד אלכס פלג (שנתן כאמור חוות דעת מטעם ההגנה לגבי: השחזור, עקבות הנעליים וסוג כלי הרצח) כי: "העקבה של הדם שעל האסלה יש עליה דם שזב מגופה של המנוחה, זאת אומרת שנעשתה בסמוך לרצח. מגיע מישהו אלמוני ונכנס פנימה" ובהמשך, כאשר נחקר מדוע טען בחוות דעתו כי עקבות אלה שייכות לרוצח, או למישהו אחר שנכנס בסמוך לאחר הרצח לזירה, ענה כי כתב כך "בגלל שהדם זרם" וכי "הדם זב על העקבה"). יחד עם זאת, ההגנה זנחה קו טיעון זה במסגרת ההליך בפני בית המשפט המחוזי ובערעור, ולא ציינה כי נזילת הדם מגופת המנוחה על גבי העקבה – היא אינדיקציה לבירור זהותו של הגורם, אשר הותיר טביעות נעל אלו."
למעשה, מדובר בראיה שהייתה בידי ההגנה, אך כעת נוסף מידע משמעותי המחזק את הנושא, וכך סע' 31 א(2) מתמלא כלשונו:
"הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;"
ואכן, העובדה שהוצגה (חוות הדעת), ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה (תמונת הנזילה על האסלה + האמירה האגבית של אלכס פלג), כעת עשויה לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון.