כבר כשהייתי בכיתה י' בהולנד בשנות השמונים המוקדמות, זמן רב לפני שהתחלתי לחשוב על לנסוע לישראל (שלא נדבר על עלייה ארצה), התאהבתי בשפה העברית. קודם בצלילים שלה, וכשהתחלתי ללמוד שפות ותרבויות שמיות באוניברסיטה באמסטרדם, גם בדקדוק. כל זה עוד לפני שממש למדתי לקרוא או לדבר את השפה. אוצר מילים ושליטה שוטפת רכשתי רק כמה שנים לאחר מכן, באולפן הקיץ באוניברסיטה העברית.

הגעתי לישראל בפעם הראשונה בתחילת שנות התשעים. במשך חודש גרתי ועבדתי כמתנדב בקיבוץ כיסופים. באחד הימים החופשיים שלי לקראת סוף אותו חודש נסעתי לבאר שבע. שם, בקניון, נכנסתי לחנות מוזיקה ושאלתי את המוכר על "מוזיקה ישראלית עכשווית טובה". לפי ההמלצות שלו קניתי קסטה אחת (זוכרים מה זה?) של אתניX, ושתיים של חוה אלברשטיין, כולל אלבומה האחרון דאז "לונדון" (1989). אף על פי שישנם כמה שירים של אתניX בפלייליסט שלי בספוטיפיי שאותו תייגתי "ישראלי שונות", אני מזמן כבר לא עוקב אחרי מה שנשאר מאותה להקה. אולם לגבי חוה אלברשטיין, שתי הקסטות האלה היו התחלה של אהבה שנמשכת עד עצם היום הזה.

הגעתי לישראל לראשונה בתחילת שנות ה-90. במשך חודש גרתי ועבדתי כמתנדב בקיבוץ כיסופים. באחד הימים החופשיים סעתי לבאר שבע. שם, בקניון, נכנסתי לחנות מוזיקה ושאלתי את המוכר על "מוזיקה ישראלית עכשווית טובה"

מה שאני אוהב במיוחד אצל חוה אלברשטיין זה אתמעורבותה החברתית והפוליטית. יש שירים שלה שעזרו לי להבין וגם לקבל דברים מסוימים. כפי שהיא בעצמה כתבה: "שיר מגרש את החושך בלילה, שיר מחזק את הלב בימים קשים" ('שיר מגרש את החושך',1991). אין ספק שהמדינה הזאת עוברת כרגע ימים קשים: "ארצי, ארצי, אני סובל מאד" ('ארצי, ארצי', מילים: יהודה קרני, 1996).

רוב שיריה אינם פוליטיים, כמובן, אך כמה מהם בהחלט כן כאלה, והם בין השירים העבריים האהובים עלי, בדיוק כמו כמה משיריהם של משוררים כמו יהונתן גפן ויענק'לה רוטבליט. כמו אלברשטיין, בשנים האחרונות רוטבליט משתף פעולה עם אומנים צעירים יותר. איתם, בהרכב "החצר האחורית", יצר אחד השירים הכי רלוונטיים של היום, 'שיח' ג'ראח' (2013):

"העוול נעשה כחוק […] / משפחה ערבית יצאה לרחוב / משפחה יהודית נכנסה […] / זו ראשית גולה או מעשה נבלה / שלשווא מתכסה בטלית? […] ובית המשפט אמר את דברו / מי יחבוש את פצעי שיח' ג'ראח?".

הרעיון לרשומה הזו צץ לי במהלך סוכות, כשהסבב האחרון (בינתיים) במלחמתנו עם חמאס גבה קורבנות רבים בעזה, בדרום ישראל ובמרכזה. כשנסעתי במכונית שלי שמתי לי פלייליסט, כמו שאני עושה בדרך כלל בזמן הנהיגה. באותו יום בחרתי רשימה עם שיריה האהובים עלי של חוה אלברשטיין. רשימה זו כוללת 107 שירים, בין הפלייליסטים הארוכים ביותר שלי המוקדשים ליוצר/ת יחיד/ה. אלה רק שיריה בעברית, ליידיש יש לי פלייליסטים נפרדים.

שמעתי את הרשימה בסדר אקראי, והשיר הראשון שנשמע היה "חד גדיא". לא יכולתי להעלות בדעתי שיר יותר מתאים לאותו הרגע. השיר מופיע ב"לונדון" ויצא בשיא האינתיפאדה הראשונה. בשיר, שבזמנו נאסר לשידור בקול ישראל, אלברשטיין מותחת ביקורת נוקבת על הכיבוש ועל התייחסות מדינת ישראל לפלסטינים. הוא מבוסס על השיר המסורתי שמופיע בהגדה של פסח. השיר ההוא מדבר על "אבי" שקנה גדי, שנאכל על ידי חתול, שננשך ע"י כלב, שמוכה במקל, שנשרף באש, שנכבה במים, שנשתים ע"י שור, שנשחט ע"י שוחט, שנהרג ע"י מלאך המוות, שנהרג ע"י הקב"ה. גרסתה של אלברשטיין היא פחות או יותר תרגום לעברית של המקור הארמי, רק שהיא הוסיפה כמה מחשבות ושאלות משל עצמה:

"הלילה הזה יש לי עוד שאלה / עד מתי יימשך מעגל האימה? / רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה / מתי ייגמר הטירוף הזה? […] אני השתניתי לי השנה / הייתי פעם כבש וגדי שליו / היום אני נמר וזאב טורף / הייתי כבר יונה והייתי צבי / היום איני יודעת מי אני".

לאחר 29 שנה במדינה הזאת, אני חושש שעליי להודות שהמילים האלה עדיין די נכונות ורלוונטיות. ניתן אולי להתווכח על השימוש בהיפרבולות, אך פחות על המהות. ואני יכול להזדהות היטב עם הספקות שהיוצרת מביעה במשפט האחרון שציטטתי. נדמה לי שלרוב אנחנו כאן עדיין לא ממש החלטנו מי ומה אנחנו רוצים להיות. ומה שמדאיג ומעציב אותי אף יותר, יותר ויותר קשה לי להזדהות עם אלה שכבר קיבלו החלטה סופית ומוחלטת בקשר לזהות המדינה הזאת.

לאחר 29 שנה במדינה הזאת, אני חושש שעליי להודות שהמילים עדיין די נכונות ורלוונטיות. אני יכול להזדהות היטב עם הספקות שהיוצרת מביעה במשפט "הייתי כבר יונה והייתי צבי והיום איני יודעת מי אני"

לעיתים קרובות, אמנים טובים רואים את הדברים באופן שונה משלנו, והם יודעים להביע את מה שהם רואים ואיך שהם רואים את הדברים בדרכים שמאפשרות לנו לפרש את המציאות שלנו טוב יותר. יש גם אומנים שכמעט משחקים את התפקיד שמילאו הנביאים בימי התנ"ך.

ב1998, חוה אלברשטיין הוציאה אלבום בשם "תיכף אשוב". שיר אחד ממנו התנגן לי בראש מדי פעם במהלך 12 השנים האחרונות. הוא נקרא "הקוסם" ומדבר על לא אחר מאשר מר בנימין נתניהו. אף על פי שביבי מ-1998 הוא לא אותו ביבי כפי שאנחנו מכירים אותו היום, הזמרת כבר זיהתה כמה מתכונותיו היותר בולטות ומסוכנות:

"הוא עושה נפלאות, הוא מטריף, הוא סוחף / הוא שילוב של קוסם, מהפנט ומכשף / ואת כל הקסמים הוא שומר לעצמו / אף אחד לא יודע מהו סוד עוצמתו […] / לא חשוב הקסם, העיקר הסגנון / המגע הנותן לקהל ביטחון / שהאיש יודע מה הוא עושה / אין סיכוי שימעד, אין סיכוי שישגה".

כשאלברשטיין כתבה את המילים האלה, ימי הזוהר האמיתיים של נתניהו עוד היו לפניו. אותם ימים שייתכן כי יובילו לנפילתו, מי יודע. אבל לפי השיר, היוצרת כבר הבינה מה ביבי יעשה ברגע שיבין שהוא אינו כל יכול ובלתי מנוצח:

"כשהקסם נכשל הוא גוער בקהל / וצועק: האוויר באולם הוא מורעל / איך אפשר להמשיך ולקיים הופעה / בלי אמון הדדי, בלי שיתוף פעולה?".

לפני יותר משני עשורים, לפני הצלחותיו הגדולות ביותר, הזמרת-נביאה חזתה את הקסם שנתניהו הטיל על בוחריו, במילים שיכולות היו להיכתב ממש בימים אלה:

"הקהל מסוחרר / אין ספק, הם יבואו לכאן גם מחר / איזה איש, אין לו פחד ואין לו שום גבול / יש לו בטח עוד אלף קסמים בשרוול".

היוצרת כבר הבינה מה ביבי יעשה ברגע שיבין שאינו כל יכול ובלתי מנוצח: "כשהקסם נכשל הוא גוער בקהל / וצועק: האוויר באולם הוא מורעל / איך אפשר להמשיך ולקיים הופעה / בלי אמון הדדי, בלי שיתוף פעולה?"

כעת, כשאנחנו בעיצומו של אחד השבועות הארוכים והמותחים ביותר בפוליטיקה הישראלית מאז קום המדינה, שבוע שבו כמעט כל דבר יכול לקרות כל עוד ראש הממשלה הנוכחי הוא עם ההגה ביד, אני חושב שמתאים לסיים רשומה כזו בשתי משאלות שחוה אלברשטיין הביעה בשניים משיריה.

קודם כל, מתוך "הקוסם":

"נקווה שהלילה הוא לא ינסה / את הטריק שנחשב לנועז מכולם / זה הקטע שבו הקהל נעלם".

ובנימה חיובית יותר, עם מילים יותר מנחמות, מתוך "רקמה אנושית אחת" (מילים: מוטי המר, 1988):

"אם נדע איך להרגיע […] / את האיבה […] / אם נדע להשקיט את זעמנו […] / על אף עלבוננו, לומר סליחה / אם נדע להתחיל מהתחלה […] / כי כולנו […] רקמה אנושית אחת".

יונתן בר-און (Bert de Bruin) הוא היסטוריון ומורה לאנגלית במרכז חינוך ליאו באק בחיפה. ב1995 עלה ארצה מהולנד, והוא בעל טור שבועי ביומון ההולנדי Friesch Dagblad.