קשה לחשוב על תקופה מאז רצח רבין ב-1995 שבה החשש מאלימות פוליטית הפך למוחשי כל כך כמו בחודש האחרון.

השילוב הנפיץ הזה בין רגשות לאומיים עזים, הסתה מאורגנת ואכזבה פוליטית – ביחד עם הקלות שבה הרשתות החברתיות מפיצות את המסר לכל עבר – מביאים לתחושה החונקת שלא ירחק היום שבו מישהו ישלם על השלהוב הזה בדם, בין אם יהיה זה עיתונאי, נציג החוק או פוליטיקאי.

בזמן מבצע "שומר החומות" נרשם שיא מסוים, כאשר כמעט כל מי שהעז להעביר בדל ביקורת על הממשלה או מדיניותה תויג כמעט באופן מיידי כ"אויב", "בוגד", "שונא עמו" או "אוטו-אנטישמי".

חלק מהמתייגים (בהם גם עיתונאים) ניסו להסביר ולנמק את ההאשמה בסוג של "אמת דיברתי" – וטענו שתקשורת החולקת על מדיניות הממשלה בזמן מלחמה מסייעת לאויב, ולפיכך מסכנת את עמידתה של ישראל מולו ומול העולם.

מעבר לאיוולת הטמונה בכך – מותר ואף רצוי לבחון את פעולותיה של ממשלה בעין ביקורתית בזמן מבצע צבאי, ועדיף לעשות זאת בזמן אמת, מאשר לבכות בדיעבד – החלוקה האוטומטית בין "תומכי המדינה" ל"בוגדים בה", שלא הגיעה רק מגורמי שוליים, הייתה אחד הזרזים לאיומים על חייהם של עיתונאים.

מפגינים מחזיקים בשלטים "שמאלנים בוגדים" בהפגנה מתחת לביתה של איילת שקד, 30 במאי 2021 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)

אלא שהמתלהמים ברשתות כבר מזמן מתקשים להפריד בין ביקורת על עצם שלטונו של בנימין נתניהו – שהלגיטימציה הנורמטיבית לקיומו התערערה עם הגשת כתבי האישום נגדו – לבין תמיכה נקודתית בחלק מפעולותיו (בהם מבצע החיסונים המוצלח והמבצע בעזה). גם מי שמנסה להסביר את ההפרדה הנדרשת הזאת, זוכה למנת הקללות ואיחולי ה"לך לעזה" שלו.

משתם מבצע "שומר החומות", בהחלטה סוברנית של הממשלה וללא כל פגיעה בחוסן הלאומי מצד אותם מאות אלפי "בוגדים", חזרה ההסתה לנתיב המוכר מהשנים האחרונות: שיסוי וליבוי היצרים נגד כל מי שמבקש לשים קץ לשלטונו של נתניהו.

אם האווירה המתלהמת נגד ערביי ישראל ו"בוגדים" יהודים בזמן המבצע והמהומות בערים המעורבות נרגעה עם שוך הקרבות, הרי שהשיסוי המתלהם המופנה נגד מתנגדי נתניהו, ובהם גם ימנים מובהקים, נמשך ביתר שאת כבר כמה שנים, ומתחזק לכדי קרשנדו אדיר כל פעם שנדמה שעומדת לקום ממשלה בלעדיו.

מה שמדהים וראוי למחקר יסודי הוא כיצד הספינים השקריים הקבועים ("מי יעמוד מול החמאס?") המוצמדים כרציונל לדברי ההסתה עובדים שוב ושוב, בניגוד לכל הכללים הפיזיים של עייפות החומר.

שלט "זה ייגמר בדם" שתלו מפגינים נגד נתניהו ליד משרד המשפטים, 15 בדצמבר 2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

מבחינות רבות, המצב כעת שונה מאד מזה שהיה בשנת 95', קודם לרצח רבין. אז, מרבית ההסתה נשאה אופי דתי או כמו-דתי. טקסי פולסא דנורא והכרזת רבנים קיצוניים על "דין רודף" נגד ראש הממשלה דאז חברו לתאים סטודנטיאליים חתרניים ולמתנחלים שחשו זעם ועלבון ממדיניותו של יצחק רבין. כל אלה תורגמו להפגנות רחוב אלימות שבשיאן הותקף רכבו של ראש הממשלה ותמונותיו התנוססו כשהוא לבוש במדי אס-אס או עוטה כאפייה.

אז הכעס היה אידיאולוגי, או לפחות מבוסס אידיאולוגיה: הסכמי אוסלו, שנתפסו ככניעה לפלסטינים, ומדיניות שמאלנית-ליברלית מוצהרת. שטחים הוחזרו, סטטוס-קוו בתחום דת ומדינה השתנה באופן מעשי, והממשלה דיברה בטונים ובגוונים של מרכז-שמאלה לכל הפחות. ההפחדה מרבין ומשלטונו הולבשה על קולבים אידיאולוגיים מובהקים.

על איזה דלק בדיוק טסים הזעם והשנאה היוקדים ברשתות כיום? לא לגמרי ברור. מדובר במישמש שלאידיאולוגיה יש בו חלק קטן מאד. גם אם תקום "ממשלת השינוי", ראש הממשלה יהיה אדם ימני חובש כיפה, ויהיה בה לכל הפחות נוכחות (אם לא רוב) שנוטה מרכז-ימינה.

קשה לראות ממשלה זו חותמת על הסכמי שלום שכוללים פשרות היסטוריות מרחיקות לכת בשרטוט גבולות מדינת ישראל, ולמעשה יותר הגיוני שהרכבה המוזר (מרצ עם תקווה חדשה, רע"ם עם ימינה) יביאו לשיתוק מדיני או לפירוקה ברגע שבו תצוף מחלוקת קשה על החזרת שטחים או עקירת ישובים.

שלטי חוצות בירושלים בגנותם של גדעון סער, נפתלי בנט ואיילת שקד, 31 במאי 2021 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

גם המסיתים הפעם אינם אידיאולוגים גדולים. יאיר נתניהו, שמנצח על חלק ממקהלות השטנה ברשתות לא מראה דאגה לעתיד המדינה או השטחים, אלא בעיקר לעתיד הוריו בבלפור; שמעון ריקלין, שעלז על מותה של נערה בת 16 מפגיעה ישירה של רקטה מעזה והשווה את ערוצי התקשורת הישראליים לערוצי האויב, מוכן לתמוך בממשלה עם גורמי שמאל וערביי ישראל, ובלבד שנתניהו יעמוד בראשה.

עיתונאי בערוץ 20 שהביע צער על כך שרקטה בשפרעם לא גבתה את חייהם של "המוני" ערבים לא מודאג מתושבי שפרעם – וכמוהו שאר בכירי הערוץ (כולל המגיש והעורך במשדר) שזרקו אותו מתחת לאוטובוס כדי שלא יצטרכו לשלם את המחיר בעצמם.

אלה אינם רבנים חשוכים, מנהיגי כתות אפלות או לאומנים יוקדים, אלא סתם חבורה של טמבלים שמשתתפים במשחק בלי להבין בהכרח את תוצאותיו הרות האסון. אם המסיתים בשנות התשעים תודלקו בקנאות דתית ומשיחית, הרי שהמסיתים כיום מונעים מקנאות פרסונלית.

אלה אינם רבנים חשוכים, מנהיגי כתות אפלות או לאומנים יוקדים, אלא סתם חבורה של טמבלים שמשתתפים במשחק בלי להבין בהכרח את תוצאותיו הרות האסון

גם המושגים "שמאל" ו"ימין" שהיו מוגדרים למדי בשנות התשעים (שמאל: שלום תמורת שטחים ומדינה פלסטינית; ימין: שמירה על ארץ ישראל השלמה) היטשטשו לגמרי. עיקר המשטמה מופנית דווקא כלפי גורמי ימין מובהקים כמו גדעון סער, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ואיילת שקד – וגם שנאה זו יכלה להתהפך בן לילה ולהפוך לחיבוק חמים, לו רק היו חוזרים לחיקו של נתניהו.

תומכי נתניהו ומתנגדיו מפגינים מול ביתה של איילת שקד, 30 במאי 2021 (צילום: Avshalom Sassoni/Flash90)

במילים אחרות, בשנות התשעים רבין היה הכלי שנאלץ להכיל את ההסתה בגלל תפקידו ההיסטורי במסירת שטחים; כיום זהות ראש הממשלה היא חזות הכול: המטרה, הצידוק ופעמים רבות גם המחולל.

וההסתה הפרסונלית מסוכנת יותר מזו האידיאולוגית, מכיוון שסביב זו האידיאולוגית קיימת תקווה לשיח, לשותפות ולהרגעת הרוחות. הדיון האידיאולוגי, יוקד ורותח ורווי שנאה ככל שיהיה, הוא לפחות דיון. יש לו נקודת התחלה רציונלית, ומקום שממנו אפשר להתחיל למשוך את החוט.

יתכן שזו תקווה כוזבת, שוודאי לא הייתה עוצרת את יגאל עמיר מלירות את הכדורים. אבל לעולם לא נדע האם הידברות טובה יותר עם ראשי המתנחלים בשנות התשעים לא הייתה מרגיעה מעט את הרוחות באותם הימים.

למעשה, זה מה שיאיר לפיד מנסה לשדר בימים האחרונים בהצהרות שהוא משחרר ובפוסטים שהוא כותב. הוא עושה זאת, כהרגלו, עטוף בקלישאות, הבטחות שווא ותוך עיוות המציאות, אבל המסר שלו ברור: במצב הנוכחי עדיף מריבה קולנית בתוך האוהל, מאשר ירי עליו מבחוץ.

אבל השיח הממשיל בין קץ שלטונו הארוך של נתניהו לבין מעשה של הפיכה שלטונית, פגיעה של אשכנזים במזרחים או מסירת ישראל לידיים של אויביה, מספק מזון מלכות לסוג של הסתה שקשה מאד להפסיקה וכמעט בלתי אפשרי להידבר איתה. ולעת עתה קשה גם לראות אותה גוועת במקביל לעזיבה של נתניהו את בלפור.