אמיר בן-דוד כותב על מרוץ השליחים של המחאות בישראל. הוא רואה את המאבקים החברתיים לאורך השנים כשרשרת שמתחילה עוד לפני 14 ביולי 2011, יום הקמת האוהלים הראשונים ברוטשילד. הוא מונה את ואדי סאליב, הפנתרים השחורים ומאבקים אחרים כמניחי היסודות למחאה של העשור האחרון, עשור שבו עבר מקל השליחים של המחאה מיד ליד – מרוטשילד ועד בלפור.
הבעיה בהנחת היסוד הזו היא שהיא לא בוחנת את המהות ונשארת רק עם האמצעי, כאילו כל פעם שיוצאים להפגין זה קורה בהמשך לפעם הקודמת שבה הפגינו וזה לא חשוב על מה מפגינים.
אורי בן-דב הוא פעיל חברתי ופוליטי ומורה ליוגה, מנהל המרכז לויג'נאנה יוגה תל אביב. גר בתל אביב, נשוי ואבא לשניים.
מבול הצעות החוק האנטי דמוקרטיות ומהלכים כוחניים של הממשלה מוכיחים כי גם בחודשי המלחמה הקשים ההפיכה המשטרית לא עצרה לרגע. כשהפוליטיזציה של מערכות השלטון חוגגת והדמוקרטיה נמצאת בנסיגה חדה, מדינת ישראל בדרך להפוך לאוטוקרטיה אלקטורלית.
בינואר הקרוב יימלאו שנתיים לתוכנית שהשיק שר המשפטים יריב לוין לרפורמה במערכת המשפט. מאז ועד היום, ניצבת הדמוקרטיה הישראלית בפני האתגר הגדול של חייה: להיות או לחדול.
פרופ' אסנת עקירב היא פרופסורית ישראלית למדע המדינה וראשת החוג לממשל ולחברה אזרחית באקדמית גליל מערבי בנוסף היא ראשת המכון לחקר הגליל במכללה ויועצת נשיא המכללה להוגנות מגדרית. תושבת כפר ורדים המייצגת את המשפחות הצעירות בוועד המנהל של עמותת משתכני הכפר. מתנדבת בעמותת כ"ן - כוח נשים לקידום מנהיגות נשים בישראל. במסגרת פעילותה זו כתבה מחקרים על נשים בפוליטיקה המקומית, ואחד מהם זכה בפרס הצטיינות מהאגודה הישראלית למדע המדינה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אם המאמר הזה מייצג את רמת האקדמיה הישראלית כיום – מה הפלא ש"תלמידי ישראל קרסו במבחן העולמי במתמטיקה ומדעים", כפי שנכתב כאן בכותרת הבוקר?
אתם יודעים מה? אינני זוכר בדיוק כיצד הגעתי לאתר הזה, אבל העיקר שאמצא את דרכי החוצה מכאן.
?You take care now, you hear
והתשובה לשאלה הנשאלת בפיסקה האחרונה: אף אחד.
אנחנו בקרב מאסף. אולי נצליח לדחות במעט את הקץ אבל הסוף ידוע. הדמוגרפיות מנצחות, ומכיוון שאבותינו, מקימי המדינה הליברל-דמוקרטית המופתית לא חלמו בחלמותיהם הגרועים ביותר מי ירש אותם, הם לא השכילו לבצר כמו שצריך את הדמוקרטיה. חלקם אף רכבו על הנמר הלאומני והחרדי בדרך לשלטון, והנה….לכאן הגענו. לא נהיה לא פולין ולא הונגריה. יותר דומה לאפגניסטן, או במקרה הטוב לבנון. ומכאן, אומר הקפטן, איש איש לנפשו.
אחד אחרי השני הם צועדים, בתורם יפלו אל הבור, יכוסו ברגבי האדמה המדממת, ולא יצאו משם עוד לעולם. בחורים מלאי חלומות ותוכניות לעתיד, כל כך קצר היה הביקור שלהם על פני האדמה הזו. "הותר לפרסום" ו"הותיר אחריו" המחנק מאיים להגיע, הלב מאיים להתפורר, ואז במפתיע זה חולף. מסתבר שבסוף מתרגלים להכל, גם לזה. נהיינו קהים רגשית.
אני אחות שכולה מגיל 12, ואני רוצה להגיד לכם משהו חשוב. השכול, הוא לא הולך לשום מקום. הוא לא נמוג. ולא מתפוגג ולא נחלש או נעשה יותר קל. הוא רק משנה צורה מפעם לפעם, או משנה אותנו. השכול אויב עקשן ואלים, מחליש ומתיש, את הגוף והנשמה, מבודד חברתית ומשפחתית וגורם למחלות. השכול הוא פרטי, פרטי שלך.
יעל שילר, אחות שכולה של איתן מלמד ז"ל, כוריאוגרפית ורקדנית בעלת סטודיו Ano Luna -המרכז הישראלי לרקדנים בתל אביב (צילום פורטרט: רון קדמי).
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם