אמיר בן-דוד כותב על מרוץ השליחים של המחאות בישראל. הוא רואה את המאבקים החברתיים לאורך השנים כשרשרת שמתחילה עוד לפני 14 ביולי 2011, יום הקמת האוהלים הראשונים ברוטשילד. הוא מונה את ואדי סאליב, הפנתרים השחורים ומאבקים אחרים כמניחי היסודות למחאה של העשור האחרון, עשור שבו עבר מקל השליחים של המחאה מיד ליד – מרוטשילד ועד בלפור.

הבעיה בהנחת היסוד הזו היא שהיא לא בוחנת את המהות ונשארת רק עם האמצעי, כאילו כל פעם שיוצאים להפגין זה קורה בהמשך לפעם הקודמת שבה הפגינו וזה לא חשוב על מה מפגינים.

אני חושב שכדי לדבר על מרוץ שליחים, כלומר כדי לקבוע שמחאה אחת הולידה את המאבק הבא שהוליד את המאבק שאחריו, צריכים להסתכל עמוק יותר פנימה וצריך לבדוק את הקשר הרעיוני-מהותי בין הדברים.

כדי לדבר על מרוץ שליחים, כלומר כדי לקבוע שמחאה אחת הולידה את המאבק הבא שהוליד את המאבק שאחריו, צריכים להסתכל עמוק יותר פנימה וצריך לבדוק את הקשר הרעיוני-מהותי בין הדברים

וכשאני עושה את זה, מה שאני רואה זה שלא רק שמפגיני בלפור אינם ממשיכי רוטשילד – באופן מהותי הם ההפך הגמור מרוטשילד.

מחאת רוטשילד, בוסרית ככל שהייתה, באה לשנות משהו מערכתי בחברה הישראלית. היא התעלמה מהמערכת הפוליטית הארצית ולא ראתה בשינוי במערכת הזו חשיבות. היא רצתה קודם כל הורדה במחירי הדיור ובמובן רחב יותר, חזרה למערכת כלכלית שיש בה רשתות בטחון לאזרחיה ועתיד לאנשים הצעירים שבה. ברוטשילד האמינו שאפשר לתקן עולם רק מלמטה. כדי לעשות את זה חזרו מובילי המחאה הזו שוב ושוב על המשפט ש"אין ימין ואין שמאל".

מחאת בלפור הייתה, בהצהרה, ההפך הגמור – היא התעלמה לחלוטין ובמופגן מהבעיות בחברה הישראלית ומצרכיה והתמקדה אך ורק ברצון להזיז את בנימין נתניהו מרשות הממשלה. בבלפור האמינו שאפשר לתקן עולם רק מלמעלה. לשם כך הם אימצו גם את סיסמת האין ימין ואין שמאל, רק הפעם מהכיוון ההפוך.

יותר מזה, הבסיס של מחאת רוטשילד לא היו ההפגנות אלא המאהלים, רוטשילד ואלה שהוקמו בעקבותיו. המאהלים האלה היו נקודת מפגש של אלפי צעירים ולא רק צעירים, שלראשונה מזה שנים ישבו לדבר על הבעיות של חייהם ועל הפתרונות האפשריים להם.

חלק ממה שנעשה במחאה הזו היה הקמת גופי תקשורת, כמו אתר J14 וחדר המצב בפייסבוק (גילוי נאות: הייתי העורך של האתר וממקימי חדר המצב).

בבלפור לא היה על מה לדבר ולא היה צורך לדון. הייתה מטרה אחת פשוטה ומובהקת:  "לך!". מי שבעניין היה מוזמן להצטרף ומי שלא – לא.

ברוטשילד האמינו שאפשר לתקן עולם רק מלמטה. כדי לעשות את זה חזרו על המשפט ש"אין ימין ואין שמאל". בבלפור האמינו שאפשר לתקן עולם רק מלמעלה. לשם כך אימצו את אותה סיסמה, רק מהכיוון ההפוך

כל אלה מובילים אותי למסקנה הבלתי נמנעת שבלפור היא לא ההמשך של רוטשילד – היא האנטי תזה שלה. אם יש קשר בין רוטשילד לבלפור היא שהאחרונה נולדה לא כהמשך אלא כנגטיב, בגלל כשלונה של הראשונה ושל המחאות שהמשיכו אותה.

בשנים שאחרי פירוק המאהלים, שנים שבהם אני הייתי מעורב במאבקים חברתיים, היה בהחלט "מרוץ שליחים" – ממחאת רוטשילד נולדה המאבק נגד ייצוא הגז (המאבק נגד החלטות וועדת צמח, 2012-2013), שממנו המשיך המאבק נגד מתווה הגז (2015-2016).

המאבקים האלה המשיכו ושכללו את מה התחיל ברוטשילד – הצגת סדר יום אלטרנטיבי לסדר היום הנוכחי בישראל וחתירה מתמדת להרחבת הדיון הציבורי. אלה היו מאבקים בוגרים יותר ממחאת רוטשילד אבל המשיכו את התפיסה שנאבקים על דמותה של החברה הישראלית, לא בהכרח על זהות ראש הממשלה (ולצערי גם בהם השתמשנו בסיסמת ה"אין ימין ואין שמאל").

לשרשרת המאבקים הזו היו הצלחות נקודתיות מסויימות (הרחבת חינוך חינם עד גיל שלוש, צמצום מכסות הייצוא של הגז, פסילת מתווה הגז בבג"ץ) והן הצליחו להגיע לרבבות ישראלים אבל הן לא הצליחו להתקרב למטרות העמוקות שלהן ובמובן הזה הם כשלון (הדיון על הסיבות לכשלון הזה הוא חשוב ומורכב, אבל לא זה המקום לעשות אותו).

קל אולי להבין למה, אם כן, לא נולדו עוד מחאות כאלה. המחאה הבאה שהחלה להתרומם (לאט לאט, בהתחלה סיזיפית במיוחד ומעוררת השתאות והשראה) הייתה הפוכה לגמרי. לא עוד הצבת סדר יום, לא עוד לימוד מעמיק וגיבוש מפרך של תפיסת עולם – הכל התחלף במטרה פרסונלית ממוקדת, בהתמקדות באיש אחד ובמילה אחת, "לך".

המחאה הבאה שהתרוממה הייתה הפוכה לגמרי. לא עוד הצבת סדר יום, לימוד מעמיק וגיבוש מפרך של תפיסת עולם – הכל התחלף במטרה פרסונלית ממוקדת, באיש אחד ובמילה אחת, "לך"

אמיר מראיין אנשים שהמשיכו ממאהל רוטשילד ועד בלפור. אלה אנשים טובים ויקרים ויש בוודאי עוד אנשים כאלה. אבל לא זה מה שעושה את בלפור המשך של רוטשילד.

אני אישית הגעתי לבלפור פעם אחת ולא חזרתי. חמש שנים לקחתי חלק פעיל במאבקים החברתיים בישראל, מרוטשילד למאבק נגד ייצוא הגז ונגד מתווה הגז. עשיתי כל מה שאני יכול להרחיב את השיחה בחברה הישראלית ולשנות את הכיוון שלה.

האמנתי ואני עדיין מאמין שישראל צריכה שינוי כיוון מהותי ושינוי כזה יכול לקרות רק עם יתגבשו בחברה הישראלית כוחות שיוכלו לא רק לבנות חזון חדש למקום הזה, אלא גם להשכיל להאבק עליו מרמת השטח ועד רמת הממשלה, ולבנות כוח פוליטי אמיתי שיוכל לקרב אותנו אל החזון הזה.

לא מצאתי את כל זה בבלפור. מצאתי את ההפך.

והערה אחרונה לסיום, שהיא אולי חשובה יותר מכל הדיון הזה –

גם אם אמיר צודק, יש עוד תהליך שהמשיך בעשור האחרון. הוא לא התחיל בעשור הזה, אבל הוא הגיע לשיאו, ממש במקביל לאותו מרוץ שליחים לכאורה, וזה תהליך קריסתו של השמאל הישראלי. זה לא רק הקריסה האלקטורלית ותזוזתם של המנדטים הרחק הרחק ימינה אלא גם, ובעיקר, הקריסה הרעיונית.

המחאות שראינו בעשור האחרון היו מחאות המעמד הבינוני הישראלי, מעמד שהיה הבסיס של השמאל הישראלי במשך דורות. ההתנערות מהדיון הפוליטי, האימוץ של התפיסה ש"אין ימין ואין שמאל" של מחנה אחד, כלומר הירידה מהמגרש בעוד המחנה השני לגמרי ממשיך לשחק – תרמו תרומה להתרסקות הזו.

אנחנו בעיצומו של משבר עולמי. התחממות כדור הארץ היא כבר לא משהו שאולי יקרה – הוא מתרחש לנגד עיננו. בעולם כולו צעירים מבינים שזה המאבק הגדול, אם לא היחיד, שיש. בישראל אנחנו ממשיכים להחזיק בכוח הזרוע מיליוני אנשים חסרי זכויות, והמערכות הכלכליות והפוליטיות שלנו ממשיכות להפלות אזרחים ישראלים על רקע מוצא עדתי ולאומי, בזמן שהעושר ממשיך להתרכז בידיהם של מעטים.

ובישראל של היום אין מחנה רעיוני-פוליטי שמוכן להתמודד ראש בראש עם מערכת האתגרים העצומה הזו ואני לא יודע מתי יהיה.

אני אישית הגעתי לבלפור פעם אחת ולא חזרתי. 5 שנים לקחתי חלק פעיל במאבקים החברתיים בישראל, עשיתי כל שביכולתי להרחבת השיחה בחברה הישראלית ולשנות את כיוונה

בשנים האחרונות ראיתי שלטים שעליהם כתוב "אנחנו התקווה" מונפים אל על, שמעתי שוב ושוב ש"אנחנו האנשים להם חיכינו" (ואפילו אמרתי את זה כמה פעמים), אבל כשאני מסתכל כלעשר השנים מאז רוטשילד, על מה שאני עשיתי בהן ומה שעשו אחרים, אני חושב שאנחנו ממשיכים לדהור אל התהום הזו שפעורה לפנינו, ושהתרחקנו מאוד מעצם הדיון עליה – שלא לדבר על גיבוש פתרונות ועל בניית כוח פוליטי להלחם על יישומם.

אם אנחנו האנשים שלהם חיכינו – יש מצב שזה פשוט לא מספיק. אם אנחנו התקווה – ייתכן שהכזבנו.

אורי בן-דב הוא פעיל חברתי ופוליטי ומורה ליוגה, מנהל המרכז לויג'נאנה יוגה תל אביב. גר בתל אביב, נשוי ואבא לשניים.