למרות המעמד החגיגי של "סעודת המסורת", בקולו של פרופ' זהר עמר ניכר טון של תוגה. הוא חשב שלפחות בימינו, בעידן הרב-תרבותיות, מערך הכשרות יתיר לבשל ארבה במטבח. אחרי הכול, עבור בני ישראל לפני 3,000 שנה זה היה מרכיב תזונתי חשוב, המקבילה העתיקה לחטיף אנרגיה – הרבה חלבון.
פרופ' עמר חשב שלפחות בעידן הרב-תרבותיות, מערך הכשרות יתיר לבשל ארבה במטבח. אחרי הכול, עבור בני ישראל לפני 3,000 שנה זה היה מרכיב תזונתי חשוב, המקבילה העתיקה לחטיף אנרגיה
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
אבל פרופ' עמר, איש אוניברסיטת בר-אילן, חוקר של החי והצומח בארץ ישראל בעת העתיקה, לא קיבל היתר. יותר מזה: מערך הכשרות אסר גם להגיש את החגבים בכלים של יקב פסגות, שאירח את האירוע ביום חמישי שעבר; אז הם בושלו בחוץ, כמו פעם.
עמר, מיוזמי האירוע, לא הסתיר את אכזבתו. "במקום ליקר ולרומם את בעלי המסורת, מדירים אותנו", הוא אמר, "אבל זה לא ירפה את כוחנו". אני באופן אישי שמעתי בין המילים האלה מסר נחבא יותר: מבעד לדבריו הרשמיים של איש האקדמיה, הקצין הקרבי במילואים, חתן פרס הרב קוק לספרות תורנית, גיסו של רב היישוב יצהר, שמעתי את זעקתו החלשה והעדינה של יהודי ממוצא תימני.
סביר להניח שכבר שמעתם השבוע על "סעודת המסורת". בעונת המלפפונים, זה מסוג הדברים שכל ערוץ, אתר או עיתון ייקחו בזרועות פתוחות (השנה היו אלה חדשות 12 ועיתון הארץ). בכל זאת, מתכנסים חבורה של ישראלים כדי לאכול חגבים אפויים, ג'מוס צלוי או מרק יונים.
פורמלית, מדובר באירוע חגיגי שנועד לחדש את היהדות טרם היציאה לגלות באמצעות המאכלים שאפיינו אותה: לחמים שצורפו לקורבנות במקדש (שהם למעשה מצות לפני החומרים שנוספו במשך הדורות); גדי שלם צלוי על כרעיו ועל קרבו כפי שצריך לעשות לקורבן פסח (עם השנים הדרישה לקיים אותו הולכת וגוברת); ומאפיינים עתיקים נוספים.
אבל מתחת לפני השטח צץ ועולה המתח העדתי בחברה הדתית – מתח שהציבור הכללי לא ממש מתעניין בו, אבל הוא לא פחות חשוב משיח "ישראל השנייה", ולמעשה יכול להעשיר את הדיון הזה ולרבד אותו.
אזהרת טריגר לטבעונים
על קבלת הפנים של הכנס אפשר להגיד בביטחון שהיא ככל הנראה הסיוט של כל טבעוני: מזוזה מעור ג'ירפה, פוחלצי עופות, צנצנת עם דג בטעם חזיר (כן, יש דבר כזה) ושני טרריומים עם עשרות חגבים חיים.
אל דאגה, היה גם כיבוד קל: שקדים וצימוקים. עניין רב התעורר סביב פוחלץ של ג'ירפה, שלא הוגשה בסעודה. לא בגלל כשרות אלא מתוקף היותה חיה מוגנת. כן, ג'ירפה היא חיה כשרה, ומטרת הכנס, המתקיים לסירוגין אחת לכמה שנים, היא לשמר את המסורת הזו. השנה התמקד הכנס בשחזור מאכלים שנאכלו בבית המקדש.
אני זוכר שכילד שמעתי על הסעודה הזו ומבחינתי הנוכחות בה הייתה מעין הגשמת חלום. אני לא לגמרי בטוח בעמדתי בנוגע לשאיפה לחזור ליהדות במתכונתה טרם הגלות, אבל אם יש משהו שאני בהחלט מתחבר אליו, זה ההיבטים הפגאניים של היהדות, ובראשם הקרבת קורבנות.
כן, אני יודע, קשה להבין איך מישהו שתומך במצעד הגאווה ובצעדת השרמוטות יכול להיות בסדר עם הקרבת קורבנות. זה עניין מרתק שאני מבטיח לעסוק בו בהרחבה בפעם אחרת.
עניין רב עורר פוחלץ ג'ירפה, שלא הוגשה בסעודה. לא בגלל כשרות אלא מתוקף היותה חיה מוגנת. כן, ג'ירפה היא חיה כשרה. מטרת הכנס היא לשמר מסורת זו, והשנה התמקד בשחזור מאכלים שנאכלו בבית המקדש
הג'ירפה מזכירה את הצדדים הפחות ידועים של כללי הכשרות. כולנו מכירים את החזיר, שהפך לסמל של המאכלים הלא כשרים, ורובנו יודעים גם שסרטן, שרימפס וצדפות נחשבים לחיות לא כשרות. אבל מה לגבי חיות שאנשים במערב היום פשוט לא אוכלים כי הן לא חלק מהתפריט?
תשובת ההלכה מתחלקת לחמש קטגוריות: בהמה, חיה, עוף, חגבים, דגים. ההבדל בין בהמה לחיה הוא שבהמה היא מבויתת, ובין שתי הקטגוריות האלה יש עשרה מינים שמוזכרים בתורה – ורק הם כשרים. בדגים יש שני סימנים שהופכים אותם לכשרים: סנפיר וקשקשת. גם בעוף ובחגבים יש סימנים, אבל בנוסף להם נדרשות עדויות לכך שהם נאכלו פעם, שהם חלק מהמסורת.
ישנן דעות שהמסורת נצרכת רק אם אין סימנים, אך הדעה הרווחת דורשת את שני הפרמטרים (יש גם דעה של החזון איש בלבד, שגם בהמה וחיה מצריכים מסורת, אך היא לא הדעה המקובלת). וכך, כדי לשמר את המסורת, פעם בכמה שנים – בדרך כלל עשור – מתקיימת הסעודה.
היחס המזלזל למסורת של יהדות תימן
על הכנס הפעם ניצח עופר קאפח, תושב ההתנחלות טלמון (שבה גדלתי), ומי שעומד בראש האגף לתרבות תורנית במועצה האזורית מטה בנימין. אם השם קאפח נשמע לכם מוכר, אתם צודקים: הוא נכדו של הרב יוסף קאפח זצ"ל, חבר בית הדין הרבני הגדול וחבר מועצת הרבנות הראשית, מגדולי רבני תימן בעת המודרנית ובישראל בפרט, ומי שהיה בעצמו נכד של מארי יחיא קאפח. לפני מאה שנה, הסבא-רבא קאפח הוחרם על-ידי רבני ארץ ישראל על רקע מלחמתו בספר הזוהר, שלגביו הוא טען כי מדובר בכתב כפירה.
על הכנס ניצח עופר קאפח, תושב ההתנחלות טלמון (שבה גדלתי), שהסבא-רבא שלו, מארי יחיא קאפח. הוחרם לפני מאה שנה על-ידי רבני ארץ ישראל על רקע מלחמתו בספר הזוהר, שהיה, לטענתו, כתב כפירה
למרות ההיסטוריה הזו, הרב יוסף קאפח זכה לכבוד וההערכה מצד הממסד הרבני.
אבל זה לא נגמר שם. כילד דתי אשכנזי, ידעתי שיש שלוש עדות: אשכנזים, ספרדים ותימנים. בהתנחלות שבה גדלתי, כמו בכל מקום לא מאוד גדול, בתי הכנסת חולקו לאשכנזי וספרדי, אך לתימנים היו מניין, מנהגים והלכות משלהם – שגם כילד קשה היה לי לפספס. שנים רבות לאחר מכן גיליתי שרק במגזר הדתי, התימנים שונים מכל עדה אחרת מעדות המזרח.
אפשר להגיד שהרב קאפח היה עבור התימנים מה שהרב עובדיה היה עבור הספרדים: מעבר לכתיבה התורנית הרבה שלו, הוא קידם את החזרת עטרה ליושנה.
כילד דתי אשכנזי, ידעתי שיש 3 עדות: אשכנזים, ספרדים ותימנים. בהתנחלות ילדותי בתיה"כ חולקו לאשכנזי וספרדי, ולתימנים היו מניין משלהם. אחרי שנים גיליתי שרק במגזר הדתי התימנים שונים מיתר עדות המזרח
עד להגעתו, יוצאי תימן התביישו במנהגיהם החריגים והעדיפו להניח להם. הרב קאפח העלה אותם על נס מחדש וטען שהמנהגים של העדה הם המדויקים ביותר (מה שלרוב נכון: יהדות תימן שימרה מנהגים עתיקים שבשאר הקהילות אבדו עם השנים). ובכל זאת, גם אם הרב קאפח זכה בזמנו להערכה – מנהגי תימן עדיין מקבלים במגזר יחס מזלזל.
פרופ' עמר, הסמכות המחקרית מאחורי האירוע, סיפר, איך למרות המאמצים הרבים, גופי הכשרות לא התירו להם להגיש את החגבים על כלי האולם או בכלל לשולחנות, קל וחומר שלא התירו לבשל אותם במטבח. זאת, לעומת תרנגול ההודו, שמקבל היום היתר מכל גופי הכשרות בארץ. להודו אין את אותה "מסורת" הנדרשת כדי להגדירו ככשר, פרט להסברים שניתנו בדיעבד. לחגבים יש מסורת ענפה. בקרב יהודי תימן ההודו מקובל, החגבים לא.
יותר מכך, ארגון הכנס נעשה מתחת לרדאר, גם בגלל התנגדות צפויה של ארגוני סביבה ובע"ח, אבל גם בגלל חשש מגורמים דתיים שמרנים. המועצה האזורית אומנם פרשה עליו את חסותה, ואישי ציבור הגיעו והתארחו בו, והוא אף קיבל סיקור בכלי התקשורת, אבל עדיין שררה רוח של מחלוקת סביבו, ולא רק מתוקף האוכל.
מה יקרה בסעודת המסורת הבאה? שאלה מצוינת שכמובן אין עליה תשובה. אבל אפשר להניח שכמו היום, היא תשקף איזשהו נייר לקמוס של יחסי דת ומדינה והשבטים השונים בתוך הדת. האם הרב-תרבותיות תמשיך להרים את ראשה או שהתנגדות הממסד תהיה חזקה יותר? ובכלל, מי יהיה "הממסד"? האם הרבנות תשמור על כוחה? האם תלמד להכיל – או שמא תיאלץ ללמוד להכיל – את מנהגי תימן? שאלות טובות שאין לי עליהן תשובה. העולם הוא בלתי צפוי כמעט כמו מזוזה מעור של ג'ירפה.
דוב מורל עובד כפרילנס במחלקת הדאטה של שומרים – המרכז לתקשורת ודמוקרטיה. סטודנט למשפטים, נער גבעות לשעבר וכיום פעיל בקבוצת 'הליברלים במרצ'.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו