דיכאון הוא מחלה קשה מאוד וגם שכיחה יחסית בקרב האוכלוסיה בעולם. היא ניצבת בראש הרשימה, ביחד עם מבחר מחלות פיזיות או מנטליות רבות איתן מתמודד האדם משחר ההיסטוריה.

אף על פי שאינני איש מקצוע, אני חושב שדיכאון היא המחלה המתעתעת מכולן. גם מפני שהיא יכולה להופיע אצל כל אדם בצורה וברמה אחרת וגם מפני שהיא לובשת צורות שונות בכל פעם שהאדם חווה דיכאון.

בעבודה על ההצגה "הדיכאון על ספסל הנאשמים", המציגה בבית ציוני אמריקה בתל אביב, לא רציתי לעסוק בדיכאון מהבחינה הקלינית, למרות שידוע שבאופן כללי אדם הסובל מדיכאון חווה מצב רוח ירוד, אובדן הנאה מהחיים, דימוי עצמי נמוך, אנרגיה מנטלית ופיזית ירודה וכו'. יותר עניין אותי להאניש את הדיכאון ולתת לאנשים הסובלים ממנו את האופציה לתבוע אותו על הנזק שלדעתם הוא עשה, עושה ועוד יעשה למליוני אנשים ברחבי העולם.

לא רציתי לעסוק בדיכאון מהבחינה הקלינית. עניין אותי יותר להאניש את הדיכאון ולתת לאנשים הסובלים ממנו את האופציה לתבוע אותו על הנזק שלדעתם הוא עשה, עושה ועוד יעשה למליוני אנשים ברחבי העולם

מנקודת מבטה של התביעה במחזה, המיוצגת על ידי שני עורכי הדין קרן וברטוק ושני העדים שהם מביאים לדיון, שירה ומאור, הדיכאון הוא יצור אגרסיבי שבוחר את קורבנותיו בקפידה ותוקף אותם להנאתו, רק למען סיפוק יצריו האפלים.

הקורבן עצמו עלול להיות אדם רגיל, תמים, שמסלול חייו תקין מבחינה חברתית. כמו למשל במקרה של העד מאור שהיה ספורטאי מוצלח ואהוד חברתית בנעוריו לפני המחלה. כל העתיד היה לפניו. ואז כפי שהוא טוען – הדיכאון תקף אותו משום מקום והרס את חייו.

אבל רציתי לתת גם לדיכאון עצמו, שמופיע במחזה כיישות משפטית בתפקיד הסנגור של עצמו, את האפשרות להגן על עצמו. לטעון מדוע הוא איננו אשם, להבהיר שזו למעשה אחריותו של האדם ולא שלו, שהאדם בחר לעשות שימוש שגוי באנרגיה שלו והביא את המחלה על עצמו. לטעון שהאדם השתמש בו נגד עצמו וירה בעצמו באקדח, והאם אפשר להאשים בכך את האקדח?

הרעיון היה לעורר את השאלה בקרב הצופים, שמשמשים בהצגה כחבר מושבעים ואמורים לחרוץ את גורלו של הדיכאון – מניין באמת מגיע הדיכאון. האם הצדק עם הדיכאון או עם התביעה? האם זה האדם שהביא את המחלה על עצמו או שהוא קורבן שהותקף ללא סיבה?

בתור מי שסבל בעבר ומתמודד עד היום עם המחלה, אין לי תשובה ברורה לזה. אני לא יודע מנין המצב הזה הגיע. האם זה משהו שאני הבאתי על עצמי, ושהמחשבה השלילית או הפסימית שלי, למשל, גרמה לי ללקות בהפרעה הזאת? האם אלו נסיבות חברתיות ירודות שקשורות לכך שהייתי ילד לא מקובל ובעל דימוי עצמי ירוד, שחלחלו בתוכי במשך שנים וגרמו לנזק נפשי? או האם זה פשוט גורם שמחוץ לשליטתי, בין אם תורשתי, גנטי, שהגיע ו"התניע" את המחלה מעצמו ללא כל שליטה, או אף במועד ביולוגי ידוע מראש, שהיה קורה גם אם הייתי מקובל חברתית והכול היה הולך טוב בשבילי מהבחינה הזאת?

הרעיון היה לעורר את השאלה בקרב הצופים, שמשמשים בהצגה כחבר מושבעים ואמורים לחרוץ את גורל הדיכאון – מניין מגיע הדיכאון. האם האדם הביא את המחלה על עצמו או שהוא קורבן שהותקף ללא סיבה?

את התשובה לכל אלה אני לא ממש יודע. פעם אני יכול להיות בצד של טענות התביעה ולומר שהותקפתי במזיד על ידי מחלת הדיכאון, ופעם בצד ההגנה ולטעון שזה אני שהכנסתי אותו במחשבותיי. זאת שאלה שאני שואל את עצמי וממשיך לשאול גם כשאני צופה במחזה ואפילו אחרי הצפייה.

דווקא בגלל שהמחזה מעורר אותי לשאול את עצמי שאלות והוא נשאר דף פתוח, בלי שום קשר להחלטת הקהל אם לחרוץ את דינו של הדיכאון או לא, אני אוהב אותו במיוחד, משום שהוא מציב שאלה פילוסופית שמעבר למחזה.

לא ניסיתי לתת פרשנות תקופתית לדיכאון במחזה, משום שאני חושב שהדיכאון יכול להופיע בכל תקופה שהיא ובכל נסיבות חיים. כמה פעמים שמענו בהיסטוריה על עשיר מדוכא ואומלל ועני מרוד מאושר בחלקו? כמה פעמים, דווקא בעת שלום, אנשים לא מוצאים את עצמם וחשים בדידות, ודווקא במלחמה שומעים על חיילים מלאי עוז רוח ואושר על חלקם במעשי גבורה, וזה למרות הטרגדיה הכרוכה במלחמה נוראית ומדכאת? לכן, במחזה, בחרתי להתנתק מהפרשנות התקופתית שגורמת כביכול למחלה.

בהצגה הזו, שאפשר להבין שהיא קרובה ללבי במיוחד. באופן סימבולי הקהל משפיע על פסק הדין הסופי בלי קשר לידע ולרקע שלו סביב נושא הדיכאון. בתום המחזה הקהל מתבקש להצביע מי צודק, התביעה או ההגנה. בשתי ההופעות האחרונות שעלו בבית ציוני אמריקה, הדיכאון יצא זכאי לפי הצבעת הקהל. אולי ההחלטה הושפעה ממשחקו הכריזמטי של חן שחודה המגלם את הדיכאון או שאולי יותר נוח לחשוב שאדם הסובל מדיכאון עושה את זה לעצמו.

בשתי ההופעות האחרונות הדיכאון יצא זכאי לפי הצבעת הקהל. אולי בהשפעת משחקו הכריזמטי של השחקן שגילם את הדיכאון, או שאולי יותר נוח לחשוב שאדם הסובל מדיכאון עושה את זה לעצמו

כך או כך, התוצאה המדהימה והמטלטלת הזאת מגבירה את ההבנה כמה הנושא לוט בערפל ועוסקים בו כמעט באופן בלעדי מחוץ לעיני הציבור והתקשורת.

כשכתבתי את המחזה לא חשבתי שאגלה כמה מעט ידוע לציבור על המחלה המתעתעת הזאת, כמה חינוך וחשיפה עוד יש לפנינו. המחזה הזה הוא התחלה.

עומר ארד הוא כותב ומחזאי שהצגותיו מציגות בתיאטרון "הרטה", תיאטרון ישראלי-מקורי שהוקם במהלך ימי הסגר הראשונים ומעלה הצגות בנושאים חברתיים, כלכליים ופוליטיים. https://www.herthatheatre.com/ (צילום: אתי דהן)