יש משהו מסקרן שמתרחש בעשורים האחרונים בפוליטיקה, לא רק בישראל אלא גם ברחבי העולם. לכאורה, הימין הפופוליסטי והשמאל הווקיסטי הם שני מחנות שנמצאים בשני קצות המפה. הם מתעבים זה את זה, משתמשים בשפה הפוכה ומקדמים אידאלים שונים לחלוטין.

אבל אם מתבוננים לא רק במה שהם אומרים אלא גם באופן שבו הם חושבים ופועלים, מתגלה דמיון מבני מפתיע. כאן נכנסת לתמונה תאוריית הפרסה – הרעיון שלפיו הקצוות הפוליטיים אינם ממשיכים להתרחק זה מזה בקו ישר, אלא מתעקמים כמו פרסה ומתקרבים זה לזה בדפוסי החשיבה, בשיטות הפעולה ובאופן שבו הם מבינים את המציאות.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.

המכון הישראלי לדמוקרטיה אישר את מה שחיילי החובה תמיד ידעו: קיים אי-שוויון מהותי בנטל הכלכלי של הביטחון הלאומי בישראל.

חיילי החובה המשתכרים 2,500 ש"ח בחודש – פחות משכר המינימום, פחות ממה שמרוויחים עובדים פלסטינים, פחות מהמלגה של תלמיד ישיבה חרדי – מנוצלים באופן שיטתי. המוטיבציה הפנימית הגבוהה שלהם לשרת משמשת נגדם כדי שיסכימו לשכר עוני. מאז ה-7 באוקטובר הם נלחמים במלחמה הארוכה והיקרה ביותר בתולדות המדינה בשכר עוני זה. אין מי שידבר בשמם. מגיע להם יותר.

סיימון פינק, יליד אוסטרליה, מנהל השקעות בישראל, בעל ניסיון אקדמי ומקצועי במשפטים, פוליטיקה וכלכלה. לסיימון עניין רב במדיניות ציבורית ועובד כעת על ספר אודות חופש ודמוקרטיה בישראל.

חוק שירות הביטחון הכללי (משנת 2002) מטיל על שב"כ את האחריות לסיכול "חתרנות", אולם אינו מגדיר כלל מהי חתרנות.

במשך שנים נותר המונח עמום, עד שבשנת 2009 אימץ בג"ץ הגדרה שהציע שב"כ עצמו. להגדרה זו השלכות משמעותיות על גבולות סמכותו של השירות, במיוחד בתקופות בחירות, שבהן כל פעולה ביטחונית עלולה להתפרש כבעלת משמעות פוליטית.

ד"ר אבנר ברנע הוא עמית מחקר במרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, בכיר לשעבר בשב"כ ואוהד ספורט (אוהד מנצ׳סטר יונייטד מילדות). מתגורר בתל אביב.