בונים את הברית הישראלית-דמוקרטית

שר החוץ יאיר לפיד בפגישה עם סגנית הנשיא האמריקאי קמלה האריס, 13.10.2021 (צילום: שלומי אמסלם, לע״מ)
שלומי אמסלם, לע״מ
שר החוץ יאיר לפיד בפגישה עם סגנית הנשיא האמריקאי קמלה האריס, 13.10.2021

מרץ 2019, וושינגטון. במהלך כנס איפא"ק הייתה לי שיחת צד עם קבוצת סטודנטים מסינסינטי, אוהיו: מודעים, טכנולוגיים, פרוגרסיביים, בדיוק כמו שאנחנו מדמיינים "מיליניאלז" באמריקה. כשהשיחה התגלגלה לפוליטיקה, אחת מהן אמרה לי שהיא "מסכימה עם כל דבר שברני סנדרס אומר", אבל כשהתחלנו לדבר על ישראל היא מיהרה להבהיר: "אני לא יודעת כלום. תלמד אותי".

כשהשיחה התגלגלה לפוליטיקה, אחת הסטודנטיות מסינסינטי אמרה לי שהיא "מסכימה עם כל דבר שברני סנדרס אומר", אבל כשהתחלנו לדבר על ישראל היא מיהרה להבהיר: "אני לא יודעת כלום. תלמד אותי"

שנה מאוחר יותר, גם בשולי כנס איפא"ק, ניהלתי שיחת צד דומה עם יועצת פוליטית של חבר קונגרס דמוקרטי (מאחת המדינות שטראמפ ניצח בהן ב-2016, אבל שהצביעו לביידן כמה חודשים אחרי השיחה ההיא). לדבריה, "אני לא מבינה את הקולגות הפרוגרסיביים שלי: בבריאות, באקלים, במערכת המשפט, ביחס לקהילה הגאה – בכל כך הרבה מובנים ישראל היא מעצמה פרוגרסיבית!".

כחוקר של פוליטיקה אמריקאית בכלל ושל יחסי ארה"ב-ישראל בפרט, ידעתי שלישראל יש בעיה הולכת וגוברת עם האגף הליברלי של ארה"ב, האגף שמייצג לא רק את רוב אמריקה, אלא גם את רוב צעירי אמריקה ואת רוב יהודי אמריקה. את הביקורת – לעתים מוצדקת, לעתים מוגזמת – של השמאל האמריקאי על הסכסוך, על הפגיעה במערכת המשפט ועל המעורבות העמוקה של דת-ומדינה, הכרתי היטב.

אבל השיחות האלו הפילו אצלי אסימון. הן שכנעו אותי במשהו שעד עכשיו רק האמנתי בו: לישראל ולמפלגה הדמוקרטית יש ערכים ואג'נדות משותפות. סקר אחרי סקר מראה שרוב גדול של הציבור בישראל תומך בהפרדת דת ומדינה, בשוויון מגדרי ובזכויות לקהילה הגאה (בקרב ישראלים מהמרכז-שמאל המספרים גבוהים עוד יותר). הערכים האלו הם בליבת המחנה הליברלי בארה"ב, ובהיותם משותפים לשני הצדדים –  על בסיסם ניתן לבלום את ההתרחקות בין ישראל לבין המפלגה הדמוקרטית, ואף לבנות מחדש את היחסים.

מדד הדת והמדינה 202083% מהציבור היהודי תומכים בחופש דת ומצפון בישראל

Posted by Michal Yudkevich on Sunday, April 25, 2021

אחד הדברים שהיה לי ברור שאני לא רוצה לעשות זה הסברה: אף אחד לא אוהב כשמסבירים לו, ובכל פעם שישראל יוצאת מנקודת ההנחה שהיא תמיד צודקת והבעיה של מעמדה בעולם היא בעיית הבנה, היא לא רק טועה אלא גם מעוררת אנטגוניזם.

הסקרים מראים שרוב גדול בישראל תומך בערכים שהם בליבת המחנה הליברלי בארה"ב. על בסיסם ניתן לבלום את ההתרחקות בין ישראל למפלגה הדמוקרטית ולבנות מחדש את היחסים

ההחלטה מה לא לעשות עזרה לי להבין גם מה אני כן רוצה לעשות: עמוד התווך הראשון הוא לספר את הסיפור של ישראל הליברלית. בפרק האחרון של "משחקי הכס", טיריון לאניסטר אומר ש"סיפורים מחברים אנשים", והסיפור הליברלי של ישראל, על הדרך הארוכה שישראל עברה ועדיין עוברת, הוא סיפור שחשוב שיישמע. חשוב, אבל לא מספיק. אסטרטגיות דיפלומטיה ציבורית שבבסיסן התמקדות ב"צד היפה של ישראל" הן אסטרטגיות שמרניות מטבען ולכן צפויות להיכשל עם קהל ליברלי, קהל שמעוניין לא רק במה שקיים אלא במה שעוד צריך לשפר.

בהתאם, הגדרתי את עמוד התווך השני של היוזמה שלי – לא רק לספר את סיפורה של ישראל הליברלית, אלא גם לכתוב את הפרקים הבאים בסיפור הזה. לחבר בין פעילים ליברליים בישראל ובארה"ב, שחולקים ערכים משותפים ומחויבים לאג'נדות משותפות – כדי שישתפו פעולה, יחלקו רעיונות ושיטות, יובילו מאבקים חברתיים ביחד – ובכך להפוך את שתי המדינות למקום טוב יותר.

לארה"ב ולישראל גם יחד יש עוד אתגרים רבים שהם בליבת המחנה הליברלי – ואין סיבה שהסטודנטים מסינסינטי לא ישתפו פעולה עם סטודנטים מהעברית או מבן-גוריון בגלל מחלוקות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

יתרה מכך: כשנפגיש פעילים לזכויות הקהילה הגאה, אקטיביסטים אקלימיים או מובילי מאבק בגזענות, איני מצפה מהם להתעלם מהסכסוך – להפך! מפגשים מסוג בלתי-אמצעי שכזה, שבבסיס שלהם עומדת מחויבות לערכים כמו חופש וצדק, הם בדיוק הדרך של ישראלים לספר את הסיפור שלהם. וגם אם בתום מפגש שאורכו שעה, 55 דקות יוקדשו לוויכוח על הסכסוך ורק חמש דקות לאג'נדה אזרחית כמו שוויון מגדרי או הפרדת דת ומדינה – מדובר בהישג, שכן המשתתפים מעבר לים יזכו לראות ישראל אחרת, שלמה יותר: ישראל שיש לה פגמים, ושבאותה נשימה חולקת את הערכים הליברליים שלהם, מכירה בפגמים שלה ופועלת לתקן אותם.

זה הבסיס של הברית הישראלית-דמוקרטית. היא פונה לקהל צעיר, בארה"ב ובישראל גם יחד, כזה שמוטרד מהאתגרים החברתיים והסביבתיים של המאה ה-21 ושמחויב לערכים ליברליים של חופש, שוויון וצדק. היא מדברת באופן מורכב, מקיף וביקורתי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל היא לא עוסקת אך ורק בו. והיא פועלת – על ידי העלאת המודעות בקרב צעירים, בניית קשרים ושיתופי פעולה בין אקטיביסטים ועבודה יחד עם המגזר הציבורי, הפרטי והשלישי – לבנייה של מערכת יחסים חדשה בין ישראל והמפלגה בדמוקרטית, כזו שמחויבת לערכים של המחנה הליברלי בשתי המדינות.

המשתתפים מעבר לים יזכו לראות ישראל אחרת, שלמה יותר: ישראל שיש לה פגמים, ושבאותה נשימה חולקת את הערכים הליברליים שלהם, מכירה בפגמים שלה ופועלת לתקן אותם

לא אל כולם נגיע ולא את כולם נשכנע, זו דרכו של עולם. יש מגמות אנטי-ישראליות בשולי השמאל האמריקאי, אלא שלמרות שנוטים לעתים להפריז בהן, הן מייצגות מיעוט: רק שמונה חברים בשדולה הפרוגרסיבית הצביעו נגד מימון כיפת ברזל, כאשר 86 חבריהם לשדולה הצביעו בעד.

יש רוב מכריע של דמוקרטים בארה"ב שחולקים את הערכים של הליברלים בישראל – מחויבות לזכויות אדם, לחופש ולצדק על כל צורותיו; הכרה בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה ומשגשגת החיה בשלום עם שכניה; והחשוב מכל – אמונה בכך שיכול להיות וצריך להיות – בארה"ב ובישראל גם יחד – טוב יותר.

בשביל זה אנחנו פה.

רותם אורג הוא חוקר, פעיל חברתי והמייסד של העמותה "הברית הישראלית דמוקרטית", המחברת בין ישראלים ודמוקרטים בארה"ב על בסיס ערכים ליברליים משותפים. Ildem.org

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 802 מילים
כל הזמן // יום ראשון, 23 בינואר 2022
מה שחשוב ומעניין עכשיו

המודל האירי ישראל צריכה ללמוד מאירלנד איך לסייע לאמנים

הממשלה הכריזה על תוכנית סיוע לתרבות שלא ברור איך תגיע לחשבון הבנק של אמנים במצוקה ● באירלנד, לשם השוואה, תצא בקרוב לדרך תוכנית המתיימרת לשקם ולהקפיץ את התרבות במדינה להיות אחת מהמובילות באירופה באמצעות חלוקת כסף לשנים קדימה - ישירות לכיסם של האמנים ומוסדות התרבות

עוד 645 מילים

"מי תעזוב כאן קודם"

הי כבר לא.
היא כבר לא פסנתרנית רגישה
היא כבר לא חלילנית מוכשרת
היא כבר לא שחקנית
היא כבר לא פסיכולוגית קלינית
היא כבר לא בעלת מכון מצליח
היא כבר לא מרצה
היא כבר לא בוחרת בגדים
לא מורחת קרמים נגד קמטים ששקדה על בחירתם
כבר לא יושבת עם חברות בקפה
צוחקת מלוא הריאות
היא כבר לא עסוקה בקריירה ובמחשבות מה הלאה
היא כבר לא מאתגרת תפיסות של כח וסמכות.
היא כבר לא מתלבטת אם להופיע בכנס הקרוב.
עכשיו היא בת 50
חולת לימפומה
זאת מחלה קשה עם סיכויי שרידות בינוניים
היא רזה חשופה ומבוהלת
מרגישה שהיא מהדהדת לאחרים את שבירותם וסופיותם.
חולת הלימפומה בחדר ארבע היא עדיין אמא של איתמר ומיכאל.
חייל ותלמיד תיכון.
הילדים עדיין צריכים אותה.
לא, הם לא בעלי צרכים מיוחדים
אבל לכל ילד יש צרכים מיוחדים.
וכן, אולי היא עצמה בעלת צרכים מיוחדים.
שיטפלו בה כמו שצריך.
שיראו אותה
שידעו שהיא מיוחדת
שייתיחסו אליה יפה
בעדינות. ברכות.
שיעשו הכל בשביל לרפא אותה
מהנחש הזה שהשתלט על חייה
נחש רב זרועות שגוזל זהות וחופש.
אולי ירחם על הילדים
אולי ירחמו על הילדים.

"חולת הלימפומה בחדר ארבע היא עדיין אמא של איתמר ומיכאל/ חייל ותלמיד תיכון./ הילדים עדיין צריכים אותה./ לא, הם לא בעלי צרכים מיוחדים/ אבל לכל ילד יש צרכים מיוחדים"

טליה אפלבאום פלד פותחת את ספרה "שעת אפס" במעין שיר. על מי שהיתה ומי שהיא כבר לא. אישה בת 50 מול מחלה בסבב שני. בספר צנום וקולח היא מספרת סיפור אפי שמזכיר לי את המיתוס השומרי על ירידתה של איננה לשאול.

עטיפת הספר "שעת אפס"
עטיפת הספר "שעת אפס"

איננה שהיתה אלת השמיים, הפריון והאהבה, מלכת גן העדן, יורדת לשאול כדי להשתתף בהלוויית גיסה. האלים לא מרשים לה לרדת לשאול והיא מפקידה את נערתה לדאוג להצלתה אם לא תחזור לאחר שלושה ימים. ברדתה לשאול איננה נאלצת לפשוט את כל תכשיטיה, את סמלי המלכות ומלבושיה שכבה אחר שכבה. כשהאלים מגלים את ירידתה האסורה לשאול היא נרצחת וגופתה הופכת למאכל לעופות ולזבובים. נערתה – חברתה דואגת להצילה.

המיתוס של איננה הוא סיפור על עזיבת גן העדן והתמודדות עם השאול, התמוססות והיעלמות ולידה מחדש. סיפור של התפכחות והתפתחות. כמו איננה, גם טליה פושטת את כל מלבושיה ותאריה ועוזבת את גן העדן של דירות הסטודנטים העליזות בתל אביב, את השמלות הצבעוניות שהיא אוספת ברחובות, את תיאטרון הבימה הנשקף מחלון הקליניקה, את המכון המצליח, את החברות איתן אפשר לצחוק מלוא הריאות. את בן הזוג החכם והתומך, את החופשות המסורתיות בכרתים וליבת חייה – שני בנים רגישים ומוכשרים. טליה מתארת את ירידתה לשאול מרגע גילוי הגוש בכנס בו היא מרצה בסין ועד לנשירת השיער והריסים והפיכתה לרוח רפאים המשתקפת בעיניו של השכן בחדר המדרגות.

הספר כולו נע בין תיאורים ריאליסטים לסמלים מיתולוגים – הנחש הכורך זרועות סביבה, המטפלת הפצועה, הים הצלול והעמוק כמו הנפש, העור המגרד הפצוע הנמשח במשחות בידי חברותיה המסורות, מנדלות הריפוי שתלו החברות בחדרה, התפילה והעסקאות מול אלוהים, הגשם המכה על שמשת החלון מול כיכר התיאטרון, האב התוקפני, האיחוד מחדש עם האם הקורבנית. הגוש שהתגלה בסין, השיער השופע של עובדת הניקיון אל מול שערה הנושר.

טליה מתארת את ירידתה לשאול מרגע גילוי הגוש בכנס בו היא מרצה בסין, ועד לנשירת השיער והריסים והפיכתה לרוח רפאים, המשתקפת בעיניו של השכן בחדר המדרגות

סיפור ירידתה לשאול כואב מאד ועובר דרך הררי אשמה על הרס החופשה המשפחתית, הרס אשליית הביטחון של ילדיה, הפחד למות ולנטוש אותם בטרם יספיקו להשלים את בחינות הבגרות, דרך העור הפצוע וחלל הפה הכאוב.

הספר הקצר מצליח לאתגר אותי גם כפסיכולוגית, מה המשמעות של חשיפה מפורטת שכזו על הזהות הפסיכולוגית שלה? איך זה משפיע על המטופלות והמטופלים? האם אני מעזה להחשף כך?

היא מספרת בגילוי מוחלט על הבית בו גדלה וממנו ברחה:

"שניים וחצי חדרים ברמת גן. שני הורים ושלושה ילדים… אבא זועם. מנפץ בפניה ובפני אמה את דלת הזכוכית של חדרן.. מדוע כל כך הרבה זכוכית בבית כל כך מפורק ושביר?".

בשל מה שעברה בבית הוריה הגברים מבהילים אותה. היא מתייחסת אליהם כאל ילדים מבוהלים וחסרי אונים ופגיעים ועם זאת הם מבשרי התפוצצות והתפרקות אלימות."זוכרת את אמא מבוהלת. אמא מנסה להגן עליה אבל אמא לא הצליחה לשמור עליה". היא זוכרת את אמא "מלאת פצעי דחייה, יגון ועלבון. מתוחה ועצבנית, מתמרנת סביב אבא, מנסה לשרוד".

אל מול האבא המפחיד והאח שהוא פליט זועם של העולם מתוארות דמויות גבריות מיטיבות כמו המורה לספרות ע' שעל שמו נקרא הספר "שעת אפס". היא מתארת חלום בו עובדת הניקיון במחלקה מספרת לה את סיפור חייה אבל לטליה החולה אין כח להקשיב:

"אני מצטערת, אין לי כח להקשיב אבל אני יכולה לקרוא לך שיר אם את רוצה. כמה אהבה את המורה לספרות ע' שהקריא להם שירה. היא הרגישה שהקריא לה אישית כשאמר: 'בשעת אפס קוראים שירה. כך יותר נעים להתעורר' אחר כך שמעה שמת בגיל צעיר מסרטן. האם השירים המתיקו את ייסורי מחלתו? היא מקווה שכן ונרדמת".

הספר הקצר מצליח לאתגר אותי גם כפסיכולוגית, מה המשמעות של חשיפה מפורטת שכזו על הזהות הפסיכולוגית שלה? איך זה משפיע על המטופלות והמטופלים? האם אני מעזה להחשף כך?

גם בן זוגה מתואר כדמות מיטיבה. חוקר שהפך כמעט לחלק מהצוות, מתמסר ומפסיק לעבוד כשהיא מתאשפזת. יש לו כף יד גדולה וחזקה, הוא עוטף אותה בצעיף צמר גדול עם פסים כתומים וצהובים בדרך הביתה לאחר תום שלושים ימי הבידוד והאשפוז.

תיאור החזרה מבית החולים הביתה הוא תיאור מצמרר של העלייה מן השאול, מן התהום. לאחר שלושים יום בהם היא מבודדת בחדר 4 במחלקה האונקולוגית, מתקלפת מכל הגלימות והשכבות ומשירה את שערה וריסיה, טליה מתעטפת שוב בשמלה מנוקדת שקנתה במיוחד לטיפולים, כזו שמונחת בקלילות על הגוף. לבדה היא ניצבת מול גרם המדרגות ומטפסת מן התהום בשארית כוחותיה, מדרגה אחר מדרגה היא גוררת את עצמה בכבדות ובכוחות אחרונים היא שבה הביתה.

הפרק על הפסיכולוגית יכול להסביר את הצורך שלה לכתוב את הסיפור. טליה מתארת את הקושי למצוא לעצמה פסיכולוגית לא מיושנת ולא שיפוטית בתל אביב, היא מכניסה אותנו לחדר הנעים עם הכורסאות והפרחים, מתארת את המאמץ לא להתמסר, את הפסיכולוגית שעטפה אותה באימהות עדינה למרות שבעצמה לא היתה אם, שלימדה אותה למצוא את דרכה באדמה הטרשית של האימהות.

היא מתארת בגילוי לב את הדאגה "מי תעזוב כאן קודם", הפחד שהפסיכולוגית תעזוב "כשהסיפור שלה על הילדים והסרטן חתום ונעול אצלה, אצל הפסיכולוגית, וארוז בין נפשה של החולה ונפשה של הפסיכולוגית". ייתכן שהפחד הזה דחף אותה לכתוב את הספר ולהפקיד את הסיפור גם בלבנו, הקוראות והקוראים, למקרה שהפסיכולוגית תעזוב כאן לפניה.

היא מתארת בגילוי לב את הדאגה "מי תעזוב כאן קודם", הפחד שהפסיכולוגית תעזוב "כשהסיפור שלה על הילדים והסרטן חתום ונעול אצלה". ייתכן שהפחד דחף אותה לכתוב את הספר ולהפקיד את הסיפור גם בלבנו

לפי המסורת היהודית השכינה שורה למראשות מיטתו של החולה. הספר של טליה אפלבאום-פלד הוא סיפור על אור וחושך והחלמה. זהו סיפור של אישה שלרגע לא נופלת למלכודת של זיוף ו-happy end.

סיפור של פסיכולוגית המקיימת קשר חשוף ופגיע עם המטופלות שלה. פסיכולוגית שמאפשרת לעצמה לשבת על כורסת המטפלת נטולת שיער וריסים, שברירית וחיוורת. היא מאפשרת בקליניקה חילופי תפקידים ושבירת היררכיות ומקבלת באופן עמוק את השבירות והפגיעות. מול מטופלת שמאשימה אותה בנטישה היא מאפשרת לכאב להציף ולדמעות להיקוות בעיניה. "את צריכה לעבד את זה", אומרת המטופלת, "אולי את עדיין לא מוכנה לטפל".

"שעת אפס" הוא ספר שעובר בשאול ונוגע בחרדות העמוקות ביותר שלנו. זהו סיפור מפוכח, בהיר ושקוף, רווי באהבה ובתקוה עדינה.

ד"ר אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית דתיה פמיניסטית, גדלה בבית חרדי-חרד"לי. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה וביטוי עצמי. מחברת "באהבתינו" – מדריך לאינטימיות זוגית. מלמדת מדיטציה ופרשת השבוע ב"מתן". חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". מרצה בתוכנית סוגיות חיים, היברו יוניון קולג'. נשואה, אם וסבתא.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,090 מילים

דיווח: מנדלבליט יכריע השבוע בפרשת מותו של אהוביה סנדק

בנט נמנע, שקד התנגדה: הממשלה אישרה להקים ועדת חקירה לפרשת הצוללות ● ח"כ ליצמן נדבק בקורונה בפעם השנייה ● מתווה הסיוע למשפחות 45 הרוגי האסון במירון אושר בממשלה ● אולמרט הגיש בקשה לביצוע בדיקות פסיכיאטריות למשפחת נתניהו ● אירוע חריג בוועדת החוקה: תמונות פוגעניות הוקרנו בזום ● כפוף לשימוע: ראש עיריית אור עקיבא יואשם בשוחד

עוד 48 עדכונים

יו"ר הרשות הפלסטינית עושה באחרונה מאמצים מיוחדים להוכיח לכולם שהוא המנהיג הלגיטימי של הפלסטינים ואין אחר מלבדו ● מינוי מקורביו לתפקידים בכירים במוסדות ההנהגה מעורר ביקורת חריפה, אבל עבאס רחוק מלהתרגש ● אך לא בטוח שעצבנות בחמאס ומרירות בפת"ח יביאו לו את השקט הפוליטי שהוא מחפש ● פרשנות

עוד 998 מילים

למקרה שפיספסת

הורים לחצי שעה

ילדי אסירים לא מקבלים סיוע מהרשויות או ממערכת החינוך, מה שמוביל אותם פעמים רבות לעולם הפשע, כך מספרת מינדי בוקשפן, יו"ר עמותה שמסייעת לילדי אסירים ומשפחתם ● היא תוהה למה מתקני הביקור אינם נגישים ומדוע מקצים רק חצי שעה למפגש – גם למשפחות מרובות ילדים ● בתוך כך, מאז שפרצה המגפה חלק מילדי האסירים לא זכו לחבק את הוריהם ● יו"ר הוועדה לזכויות הילד: "בלתי מתקבל על הדעת, פועלים להסדרה"

עוד 1,667 מילים

לעתים האשמים כבר מתים

האלוף במילואים נועם תיבון יחקור את אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו ביחידת אגוז, שם הרג קצין מהיחידה שני קצינים אחרים בדרגת מ"פ, בעת שכולם חיפשו גנבי נשק בשטח אימונים בבקעת הירדן. אירוע קשה, טרגי, אכזרי, קורע לב. כבר למחרת האירוע שוב הופיעו משפחות מתוסכלות ודרשו לחקור את הצבא וקוננו על שלא "שמרו להם" על הבנים.

האלוף במיל' נועם תיבון יחקור את ירי כוחותינו על כוחותינו ביחידת אגוז כבר למחרת האירוע הופיעו משפחות מתוסכלות ודרשו לחקור את הצבא על שלא "שמרו להם" על הבנים

משפחות אחרות מתוסכלות בשל ממצאי תחקיר לא מקצועיים, או אי מציאת אשמים באירועים קודמים, בהם בניהם קיפחו את חייהם בתאונת אימונים או תאונה מבצעית. לוחם נהרג בגיבוש צנחנים כתוצאה מאוטובוס שהתדרדר לתוך מאהל, לוחם נספה בשיטפון בנחל חילזון בעת אימון ניווטים למרות התרעות על שיטפונות, לוחמי צוות מסיירת גולני נהרגו בתאונת דרכים בכביש 6 והצוות עצמו, כך פורסם, חדר ללא רשות לסוריה ופשט על מבנה בו היו סורים שלא נשקף מהם שום איום. אלה מקצת מזיכרונות הארכיון.

הנקודה החשובה היא שכל האירועים הללו נחקרו בידי אנשים שונים בעלי הכשרה שונה ולעיתים ללא הכשרה כלל, תוצאות התחקיר לא הצביעו על "אשמים" והמעורבים אף זכו לקידום בצה"ל.

הנקודה החשובה היא שכל האירועים הללו נחקרו בידי אנשים שונים בעלי הכשרה שונה ולעיתים ללא הכשרה כלל, תוצאות התחקיר לא הצביעו על "אשמים" והמעורבים אף זכו לקידום בצה"ל

קשה להשוות בין תאונה שהיא מחדל בטיחותי, הפרת משמעת או נוהל, לבין תאונה שמתרחשת בגלל גורם בלתי צפוי כמו כשל במנוע המסוק, מארב אויב או בשל כישורים לא מתאימים של הלוחמים, כמו בטעות ניווט שהביאה בשנות ה-80 לירי דו צדדי בין חיילי אותו צוות מארב בלבנון שטעו בניווט וזיהו את חבריהם כאויב.

כל האירועים הללו מצטרפים יחד תחת מכנה משותף אחד – לצה"ל אין גוף חקירות מקצועי הפועל לאורך זמן, מעסיק אנשי מקצוע בתחומי החקירה המגוונים ולומד ומטמיע לקחים בצבא כדי למנוע את התאונות והכשלים העתידיים. לצה"ל אין תרבות תחקירים.

האם מישהו יכול לדמיין מצב שלצה"ל אין רופאים מקצועיים? טייסים מקצועיים על מטוסים שעולים עשרות מיליונים? האם לצה"ל אין מערכת משפטית מקצועית, מערכת פיקודית מקצועית? יש. אבל למרבה האבסורד דווקא לנושא הקריטי שבו מקפחים חיילים את חייהם בשל אסון, תאונה, כשל מבצעי או פיקודי, אין גורם מקצועי שיחקור את האירועים.

לפני ארבעה חודשים כתבתי כאן על "הפתולוגיה של הכישלון". הצבעתי שם על הפתולוגיה של הכישלון ועל הפתרון שהציע צוות של פורום מג"דים מח"טים וטייסים במילואים (הקורא מוזמן לקרוא את הפוסט ההוא לפני הפוסט הנוכחי).

לצה"ל אין גוף חקירות מקצועי הפועל לאורך זמן, מעסיק אנשי מקצוע בתחומי החקירה המגוונים, לומד ומטמיע לקחים בצבא כדי למנוע את התאונות והכשלים העתידיים. לצה"ל אין תרבות תחקירים

נושא חקירת אימונים ומבצעים בצה"ל נמצא כבר שנים בידיהם של קצינים מתחלפים, ונועם תיבון הוא עוד אחד בשרשרת. מהיכן יודע נועם תיבון לחקור תאונה? לא כל רופא הוא פתולוג למרות ששניהם למדו רפואה. לא כל אלוף הוא חוקרי מקרי מוות ותאונות קטלניות.

המקרה של ירי דו צדדי באגוז דומה לעשרות מקרים שבהם כוחותינו ירו על כוחותינו. במלחמת לבנון הראשונה נהרגו מירי ידידותי יותר ממאה וחמישים חיילים. אסון הפנטום הוא הזכור מביניהם, בו הפציץ פנטום של חיל האוויר גדוד חרמ"ש של צה"ל וגרם ל-25 הרוגים וכמאתיים פצועים.

אולם זוהי מלחמה ולכאורה החללים באירועים אלה מתערבבים בחללי המלחמה כולם. תשומת הלב הציבורית מתעוררת באירוע שבו נהרגים חיילים בשטח אימונים, לא במבצע מעבר לקווי האויב ולמעשה סתם.

הבעיה היא שצה"ל לא לומד. אחרי כל אירוע הדינמיקה דומה כמתואר. עצירת אימונים, חידוד נהלים , מינוי קצין תורן לבדיקת האירוע והצבא ממשיך בשגרה. בדרך כלל גם משתדל לא להעמיד לדין או להדיח את האחראים. גם הלקחים לא מפורסמים ובעיקר הארגון מנסה לשכוח ולהשכיח.

הבעיה היא שצה"ל לא לומד. אחרי כל אירוע הדינמיקה דומה: עצירת אימונים, חידוד נהלים, מינוי קצין תורן לבדיקת האירוע והצבא ממשיך בשגרה. לרוב גם משתדל לא להעמיד לדין או להדיח את האחראים

העשייה הצבאית לא דומה לעשייה במערכות אזרחיות. העיסוק היומיומי בסכנת חיים, הן באימונים והן במבצעים, גורם לכך שלא תמיד יש אשמים ולעיתים האשמים כבר לא בחיים.

איש לא יכול לחקור את הקצינים שנפלו באירוע האחרון באגוז. הם כבר שילמו את מחיר הטעויות. אולי טעויות שלהם עצמם. בתאונות רבות הגורם האנושי הוא הגורם העיקרי. חוסר יכולת, או אי עמידה בהוראות בטיחות או זלזול בפקודות. יש מקרים של כוח בלתי צפוי כמו כנראה התקלה במנוע של מסוק חיל הים לאחרונה.

אלא שהטרגדיה היא גם הסיבה לכך שהאסונות הבאים לא נמנעים. קשה מאוד לדבר על טעויות שביצע מי שנהרג. קל יותר לדרוש חקירה, או להאשים את "הצבא" במעין אמירה כוללת של גוף אמורפי שהיה אמור לגרום לקצינים לשמור על עצמם. לדווח על היציאה מהבסיס, לקחת מכשיר קשר ולוודא איזה כוח נוסף נמצא שם ולזהות את עצמם, לבצע הוראות פתיחה באש ולזהות את הגורם שעליו פותחים באש גם ללא סכנת חיים מיידית.

הרבה נהלים ופקודות יכלו למנוע את המוות המיותר הזה. נראה שלפחות לחלק מהסיבות אחראים מי שנפלו ונהרגו באירוע. אבל אי אפשר לומר זאת למשפחות. כך נזרע למעשה זרע הפורענות של האירוע הדומה והקשה הבא.

כזכור משפחת שמואלי, שבנה בראל ז"ל נהרג בגבול עזה בעימות עם מפגינים פלסטינים, דרשה להקים ועדת חקירה חיצונית לצבא לבדיקת נסיבות נפילתו, דרישות דומות להוצאת החקירות של אירועים מבצעיים כושלים ותאונות אימונים מידי הצבא אירעו גם באסונות קודמים.

הטרגדיה היא גם הסיבה שהאסונות הבאים לא נמנעים. קשה לדבר על טעויות שביצע מי שנהרג. קל יותר לדרוש חקירה, או להאשים את "הצבא", באמירה כוללת על גוף אמורפי

אולם עם כל הצער שבדבר צריך לומר לפעמים לציבור את האמת – האשמים לפעמים כבר מתים. אולי הם לא האשמים היחידים, אולי שרשרת פיקוד מעליהם אחראית לאי העברת פקודות, למשמעת לקויה ונהלי פתיחה באש לקויים.

מעמדת המבקר קשה לדעת מה בדיוק קרה ביחידת אגוז למעט תיאור האירועים שפורסמו בתקשורת. שלשה קצינים יוצאים בלי לדווח, לחפש גנב נשק בשטח האימונים, במקביל אליהם יוצא קצין אחר ממקום אחר באותו בסיס, ללא תיאום, לאותה מטרה – לחפש גנבי נשק. כשהוא נתקל בהם בלילה בחושך הוא פותח מיד באש והורג את חבריו. רק אחרי הטרגדיה הם מבחינים שמדובר בכוחותינו. ואולי הם אלה שפתחו ראשונים באש. הקצין החוקר יצטרך לקבוע.

הלוחמים המומים ובדיכאון, המשפחות המומות והרוסות ובעיקר מתוסכלות, והצבא ממהר דווקא "לחבק את היורה" וכמובן לתמוך במשפחות החללים.

השבוע עצר הרמטכ"ל את האימונים כדי לחדד נהלים.

אבל כל הצעדים הללו לא פותרים את הבעיה. חקירת תאונות אימונים ומבצעים אינה אירוע רגיל ואף לא תחקיר מבצעי של אירוע מבצעי.

ההיסטוריה הארוכה של חקירת כישלונות, תאונות אימונים ומבצעים מעידה על התהליך הבא – ממנים אלוף כלשהו, אד הוק לחקירת מקרה מסוים. האלוף מרכז עבודה למשך פרק זמן קצר, ולאחר השלמת הדו"ח הצוות מתפזר והאלוף פונה לעיסוקיו. במקרה הבא, כבר עוסקים בחקירה אנשים אחרים.

היסטוריית חקירת הכישלונות והתאונות מעידה על התהליך הבא – ממנים אלוף לחקירת המקרה. הוא מרכז עבודה לזמן קצר, ובהשלמת  הדו"ח הצוות מתפזר והאלוף פונה לעיסוקיו. את המקרה הבא חוקרים אחרים

האלוף (מיל') יוסי פלד חקר את אירוע חטיפת החיילים בהר דב בשנת 2000. גם אלוף פיקוד הצפון וראש אמ"ן חקרו את האירוע באותם ימים.

האלוף (מיל') יורם יאיר חקר את כישלון החילוץ בקבר יוסף בשכם בשנת 2000 ואת הסתבכות חילוץ הטיול בהר עיבל.

האלוף שי אביטל חקר את כישלון יחידת דובדבן במבצע ללכידת אבו הנוד בו הרגו כוחותינו שלושה מחיילינו 2000.

האלוף גבי אופיר חקר את כישלון פעולת השייטת בלבנון 1997.

האלוף (מיל') דוד עברי חקר את אסון המסוקים 1997.

מי יחקור, אם כן, חלילה, את אסון המסוקים הבא? איתן בן אליהו (שבתקופתו כמח"א אירע אסון המסוקים)? והאם כל האלופים החוקרים כיום יודעים את מה שלמדו קודמיהם? כיצד מתחבר הידע של כל הוועדות והאלופים הנ"ל לידי מקצוענות של חקירת אסונות וכישלונות, תוך שמירה על אמון הציבור במערכת הצבאית וביחד עם הפקת הלקחים הנדרשת למניעת כישלונות בעתיד?

מי יחקור, אם כן, חלילה, את אסון המסוקים הבא? האם כל האלופים החוקרים כיום יודעים את מה שלמדו קודמיהם? כיצד מתחבר הידע של כל הוועדות והאלופים הנ"ל לידי מקצוענות של חקירת אסונות וכישלונות?

צה"ל והרמטכ"ל בראשו ושר הביטחון והממשלה האחראית חייבים להקים גוף חקירות מקצועי בתוך הצבא. למנות לו מפקד בדרגת אלוף ולהכפיף אותו לפיקוח של שופט עליון אזרחי. את ממצאי החקירה יעביר הגוף החוקר לרמטכ"ל, וככל שימצאו זדון או רשלנות פושעת יועמדו האחראים לדין.

ככל שהכשל פיקודי או מערכתי, יקבל הרמטכ"ל החלטות פיקודיות. אבל אמון הציבור בחקירות הצבאיות לא ישתקם אם לא ייעשה כאן מהלך בונה אמון שקוף לציבור, אמיץ ובעיקר מקצועי.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,285 מילים
עודכן לפני 3 שעות

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

השופט בדימוס חנן מלצר דוחה את הביקורת על מינויו ליו"ר מגדל - מעבר חסר תקדים בין העליון לשוק ההון ● בשיחות סגורות הוא טוען כי פסיקותיו בתחום הביטוח אופיינו ב"אקטיביזם חברתי" וכי גם תפקידו החדש הוא שליחות ציבורית ● אלא שבחינת פסיקותיו אינה מעלה תמונה חד-משמעית - ובכל מקרה, גישתו מתעלמת משאלת אמון הציבור בעצמאותם של השופטים ● פרשנות

עוד 836 מילים ו-1 תגובות

גנץ: "מדובר בצורך לאומי – אסור לשחק בביטחון המדינה"

בנט צפוי להימנע, סער נותן חופש הצבעה - ההחלטה צפויה לעבור ● מירי רגב לישראל כ״ץ: הצהר שלא ניהלת מגעים עם אלו שקרעו את הליכוד ● השרה שאשא-ביטון: לשקול לבטל את התו הירוק ● בר-לב על פרשת NSO: עושים חידות חמיצר למשטרה - כל הטענות התבררו כלא נכונות ● סילמן נזפה בצעקות בשוטר מצוות החקירה של התקיפה שלה על רקע פרסומים שיצאו מהמשטרה

עוד 19 עדכונים

שחקן הוליוודי ורבנית מוושינגטון מדברים על הכול בפודקאסט חדש

בעקבות מגפת הקורונה, רבנית של בית כנסת בוושינגטון, שירה סטוטמן, וכוכב הסדרה "הבית הלבן", ג'ושוע מלינה, החליטו ליצור הסכת משותף, בו הם דנים בשאלות חיים מזווית יהודית, אבל מדגישים בריאיון לזמן ישראל: "לא מדובר בקורס יהדות למתחילים"

עוד 1,404 מילים

על פי מחקר שפרסם דין רויטר בספרו "הנאצי החבוי", צבא ארה"ב חקר את אדריכל מחנות ההשמדה הנאצים הנס קאמלר ושחרר אותו לחופשי אחרי שמסר להם את סודות הטילים שפיתח ● בשנת 2012, לבקשת רויטר, משרד המשפטים האמריקאי חשף מסמכים אודות קצין האס אס, אך צנזר אותם ● בשנת 2019 למסמכים כבר לא היה זכר: "כאילו שמישהו בא וניקה את תיקי הארכיון האלה"

עוד 836 מילים

החות'ים פותחים חזית מול אבו דאבי ● "הקצב" האיראני אבראהים ראיסי מבקר במוסקבה ● האם יחסי ישראל-טורקיה צפויים להתחמם? ● והשבוע לפני 12 שנים, מחמוד אל-מבחוח חוסל במלון דובאי ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזרח התיכון

עוד 1,153 מילים
הזמן הירוק
הזמן הירוק
סיכום השבוע בסביבה

טיסה מזהמת לשום מקום

הרע: האיחוד האירופי מבטיח לצמצם פליטות, אבל מכריח את חברות התעופה לבצע אלפי טיסות ריקות בשנה כדי לשמור על הסלוטים המוקצים להן ● הטוב: ח"כ יסמין סאקס פרידמן דואגת לא רק לחתולים - כעת היא פועלת למגר את הפרקטיקות האכזריות בתעשיית גידול החזירים ● והטיפ: אם בסופר מסרבים לקבל את הבקבוקים למיחזור, יש עם מי לדבר

עוד 951 מילים
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
עֲשִׁירִים 117

בעיית האי-שוויון היא לא בעיה תיאורטית, היא החיים שלנו ● פערים עצומים כאלה - כשחוסר הצדק זועק לשמיים ומנקר את העיניים והלב - לא יכולים להמשיך ולהתקיים לאורך זמן, בלי להוביל בסוף לתגובת-נגד אלימה ● מי שלא מבין את זה - לא היה מרוכז בשיעורי ההיסטוריה.

עוד 1,270 מילים ו-2 תגובות

תיק המדינה נגד בנימין נתניהו הוא לא תיק רגיל, נתניהו איננו נאשם רגיל, ולרבים מהשיקולים הרגילים שמובאים בחשבון כאשר נשקלת עסקת טיעון אין מקום במקרה זה ● לטובת כל המעורבים בדבר - ולטובת כל האומה שצופה מן הצד, הראיות צריכות להישמע, השופטים צריכים לפסוק, והציבור זקוק להזדמנות להבין את ההיגיון שבכל זה ● דעה

עוד 1,117 מילים ו-1 תגובות

ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה: "לא נכנסים לטלפונים של אזרחים תמימים"

דיווח: מנדלבליט משוכנע – אם נתניהו ימשיך במשפטו ייגזר עליו עונש מאסר ● השרה תמנו־שטה דורשת להעלות לסדר יום הממשלה בראשון את הטענות נגד המשטרה ● הורוביץ על התקיפה בשומרון: "פוגרום שביצעו מתנחלים פורעי חוק, לא ניתן לעבור לסדר היום" ● משרד הבריאות: מספר חולי הקורונה שמצבם קשה עלה ל־638 ● גורם באיחוד האירופי: "מעריך שנגיע להסכם עם איראן"

עוד 46 עדכונים

בר-לב שוקע עם המשטרה - ומאבד את אמון הציבור

מייד אחרי שנחשפה פרשת NSO, גיבה השר עמר בר-לב את המשטרה וזכה לתגובות קשות ולעגניות ברשתות החברתיות ● במשרד לביטחון פנים, לעומת זאת, הדעות חלוקות לגבי בר-לב ● יש מי שמצביע על הצלחות בהובלתו במלחמה בפשיעה בחברה הערבית, אבל יש גם מי שמביע אכזבה ● "בר-לב לא מטביע חותם. לא הרבה השתנה מאז שהוא נכנס לתפקיד" ● פרשנות

עוד 666 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה