מרץ 2019, וושינגטון. במהלך כנס איפא"ק הייתה לי שיחת צד עם קבוצת סטודנטים מסינסינטי, אוהיו: מודעים, טכנולוגיים, פרוגרסיביים, בדיוק כמו שאנחנו מדמיינים "מיליניאלז" באמריקה. כשהשיחה התגלגלה לפוליטיקה, אחת מהן אמרה לי שהיא "מסכימה עם כל דבר שברני סנדרס אומר", אבל כשהתחלנו לדבר על ישראל היא מיהרה להבהיר: "אני לא יודעת כלום. תלמד אותי".

כשהשיחה התגלגלה לפוליטיקה, אחת הסטודנטיות מסינסינטי אמרה לי שהיא "מסכימה עם כל דבר שברני סנדרס אומר", אבל כשהתחלנו לדבר על ישראל היא מיהרה להבהיר: "אני לא יודעת כלום. תלמד אותי"

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

שנה מאוחר יותר, גם בשולי כנס איפא"ק, ניהלתי שיחת צד דומה עם יועצת פוליטית של חבר קונגרס דמוקרטי (מאחת המדינות שטראמפ ניצח בהן ב-2016, אבל שהצביעו לביידן כמה חודשים אחרי השיחה ההיא). לדבריה, "אני לא מבינה את הקולגות הפרוגרסיביים שלי: בבריאות, באקלים, במערכת המשפט, ביחס לקהילה הגאה – בכל כך הרבה מובנים ישראל היא מעצמה פרוגרסיבית!".

כחוקר של פוליטיקה אמריקאית בכלל ושל יחסי ארה"ב-ישראל בפרט, ידעתי שלישראל יש בעיה הולכת וגוברת עם האגף הליברלי של ארה"ב, האגף שמייצג לא רק את רוב אמריקה, אלא גם את רוב צעירי אמריקה ואת רוב יהודי אמריקה. את הביקורת – לעתים מוצדקת, לעתים מוגזמת – של השמאל האמריקאי על הסכסוך, על הפגיעה במערכת המשפט ועל המעורבות העמוקה של דת-ומדינה, הכרתי היטב.

אבל השיחות האלו הפילו אצלי אסימון. הן שכנעו אותי במשהו שעד עכשיו רק האמנתי בו: לישראל ולמפלגה הדמוקרטית יש ערכים ואג'נדות משותפות. סקר אחרי סקר מראה שרוב גדול של הציבור בישראל תומך בהפרדת דת ומדינה, בשוויון מגדרי ובזכויות לקהילה הגאה (בקרב ישראלים מהמרכז-שמאל המספרים גבוהים עוד יותר). הערכים האלו הם בליבת המחנה הליברלי בארה"ב, ובהיותם משותפים לשני הצדדים –  על בסיסם ניתן לבלום את ההתרחקות בין ישראל לבין המפלגה הדמוקרטית, ואף לבנות מחדש את היחסים.

אחד הדברים שהיה לי ברור שאני לא רוצה לעשות זה הסברה: אף אחד לא אוהב כשמסבירים לו, ובכל פעם שישראל יוצאת מנקודת ההנחה שהיא תמיד צודקת והבעיה של מעמדה בעולם היא בעיית הבנה, היא לא רק טועה אלא גם מעוררת אנטגוניזם.

הסקרים מראים שרוב גדול בישראל תומך בערכים שהם בליבת המחנה הליברלי בארה"ב. על בסיסם ניתן לבלום את ההתרחקות בין ישראל למפלגה הדמוקרטית ולבנות מחדש את היחסים

ההחלטה מה לא לעשות עזרה לי להבין גם מה אני כן רוצה לעשות: עמוד התווך הראשון הוא לספר את הסיפור של ישראל הליברלית. בפרק האחרון של "משחקי הכס", טיריון לאניסטר אומר ש"סיפורים מחברים אנשים", והסיפור הליברלי של ישראל, על הדרך הארוכה שישראל עברה ועדיין עוברת, הוא סיפור שחשוב שיישמע. חשוב, אבל לא מספיק. אסטרטגיות דיפלומטיה ציבורית שבבסיסן התמקדות ב"צד היפה של ישראל" הן אסטרטגיות שמרניות מטבען ולכן צפויות להיכשל עם קהל ליברלי, קהל שמעוניין לא רק במה שקיים אלא במה שעוד צריך לשפר.

בהתאם, הגדרתי את עמוד התווך השני של היוזמה שלי – לא רק לספר את סיפורה של ישראל הליברלית, אלא גם לכתוב את הפרקים הבאים בסיפור הזה. לחבר בין פעילים ליברליים בישראל ובארה"ב, שחולקים ערכים משותפים ומחויבים לאג'נדות משותפות – כדי שישתפו פעולה, יחלקו רעיונות ושיטות, יובילו מאבקים חברתיים ביחד – ובכך להפוך את שתי המדינות למקום טוב יותר.

לארה"ב ולישראל גם יחד יש עוד אתגרים רבים שהם בליבת המחנה הליברלי – ואין סיבה שהסטודנטים מסינסינטי לא ישתפו פעולה עם סטודנטים מהעברית או מבן-גוריון בגלל מחלוקות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

יתרה מכך: כשנפגיש פעילים לזכויות הקהילה הגאה, אקטיביסטים אקלימיים או מובילי מאבק בגזענות, איני מצפה מהם להתעלם מהסכסוך – להפך! מפגשים מסוג בלתי-אמצעי שכזה, שבבסיס שלהם עומדת מחויבות לערכים כמו חופש וצדק, הם בדיוק הדרך של ישראלים לספר את הסיפור שלהם. וגם אם בתום מפגש שאורכו שעה, 55 דקות יוקדשו לוויכוח על הסכסוך ורק חמש דקות לאג'נדה אזרחית כמו שוויון מגדרי או הפרדת דת ומדינה – מדובר בהישג, שכן המשתתפים מעבר לים יזכו לראות ישראל אחרת, שלמה יותר: ישראל שיש לה פגמים, ושבאותה נשימה חולקת את הערכים הליברליים שלהם, מכירה בפגמים שלה ופועלת לתקן אותם.

זה הבסיס של הברית הישראלית-דמוקרטית. היא פונה לקהל צעיר, בארה"ב ובישראל גם יחד, כזה שמוטרד מהאתגרים החברתיים והסביבתיים של המאה ה-21 ושמחויב לערכים ליברליים של חופש, שוויון וצדק. היא מדברת באופן מורכב, מקיף וביקורתי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל היא לא עוסקת אך ורק בו. והיא פועלת – על ידי העלאת המודעות בקרב צעירים, בניית קשרים ושיתופי פעולה בין אקטיביסטים ועבודה יחד עם המגזר הציבורי, הפרטי והשלישי – לבנייה של מערכת יחסים חדשה בין ישראל והמפלגה בדמוקרטית, כזו שמחויבת לערכים של המחנה הליברלי בשתי המדינות.

המשתתפים מעבר לים יזכו לראות ישראל אחרת, שלמה יותר: ישראל שיש לה פגמים, ושבאותה נשימה חולקת את הערכים הליברליים שלהם, מכירה בפגמים שלה ופועלת לתקן אותם

לא אל כולם נגיע ולא את כולם נשכנע, זו דרכו של עולם. יש מגמות אנטי-ישראליות בשולי השמאל האמריקאי, אלא שלמרות שנוטים לעתים להפריז בהן, הן מייצגות מיעוט: רק שמונה חברים בשדולה הפרוגרסיבית הצביעו נגד מימון כיפת ברזל, כאשר 86 חבריהם לשדולה הצביעו בעד.

יש רוב מכריע של דמוקרטים בארה"ב שחולקים את הערכים של הליברלים בישראל – מחויבות לזכויות אדם, לחופש ולצדק על כל צורותיו; הכרה בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה ומשגשגת החיה בשלום עם שכניה; והחשוב מכל – אמונה בכך שיכול להיות וצריך להיות – בארה"ב ובישראל גם יחד – טוב יותר.

בשביל זה אנחנו פה.

רותם אורג הוא חוקר, פעיל חברתי והמייסד של העמותה "הברית הישראלית דמוקרטית", המחברת בין ישראלים ודמוקרטים בארה"ב על בסיס ערכים ליברליים משותפים. Ildem.org