ושוב אנו נתקלים בבלבול עקרוני, בנוגע לשאלות יסוד כמו למי מותר לדבר על השואה, איך אפשר להשתמש במושגים וסמלים הקשורים לשואה ומתי דווקא מותר להשוות, ואפילו בכיף.

הבלבול כשלעצמו אינו עניין חדש. אובססיית השואה הישראלית היא מן הידועות. מה שבכל זאת מפתיע, זו העובדה שככל שאנחנו הולכים ומתרחקים מהשואה עצמה, כך מתהדקת אחיזת הברזל הישראלית סביב כל בדל אזכור שלה.

אובססיית השואה הישראלית היא מן הידועות. מה שבכל זאת מפתיע, זו העובדה שככל שאנחנו הולכים ומתרחקים מהשואה עצמה, כך מתהדקת אחיזת הברזל הישראלית סביב כל בדל אזכור שלה

שמונים שנה חלפו מאז יצאו הטרנספורטים למחנות הריכוז. מטבע הדברים, אנחנו נפרדים עכשיו מניצולי השואה האחרונים שעוד חיים בינינו. אלה שהיו אז ילדים, וזכו לאריכות ימים.

פעם אחר פעם אנחנו כואבים לשמוע, שרבים משורדי השואה מתים בישראל בחוסר כל, ספונים בדירותיהם הקטנטנות, המוזנחות והלא מוסקות, תוך שהם מצליחים להתעלם – כאילו להכעיס – מעובדת היותם אשכנזים פריבילגים והגמונים מישראל הראשונה. את מצוקתם לא הצלחנו לפתור, אבל על כבודם נגן בכל הכוח.

השואה קפצה השבוע לביקור בזכות נאום הזום של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי בפני חברי הכנסת. הנשיא זלנסקי הזכיר בנאומו שהפלישה הרוסית לאוקראינה החלה בדיוק ביום שבו הוקמה המפלגה הנאצית בגרמניה והפציר בחברי הכנסת:

"הקשיבו לדברי הקרמלין. הם משתמשים בטרמינולוגיה של המפלגה הנאצית. הם קראו לזה הפתרון הסופי לשאלת היהודים. אתם זוכרים היטב, אני בטוח, לא תשכחו לעולם. כעת במוסקבה שוב משתמשים במושג 'הפיתרון הסופי' וכעת זה עלינו – על אוקראינה".

נאומו של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי לחברי הכנסת מוקרן בכיכר הבימה בתל אביב, 20 במרץ 2022 (צילום: חן לאופולד/פלאש90)

ואם לא די בכך שזלנסקי שלף את קלף השואה, הוא גם העז לטעון שבאותה עת, לפני 80 שנה, האוקראינים הצילו את היהודים – ועכשיו תורנו להציל את האוקראינים.

הדברים הנוקבים, כולל נימת הביקורת הבלתי מוסתרת שלהם, עוררו סערה זוטא, בעיקר בין חברי האופוזיציה מימין. ח"כ יובל שטייניץ אמר שהדברים "גובלים בהכחשת שואה". יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ מחא נגד "ההשוואה המקוממת והמופרכת לשואה" שנועדה, לדבריו, לשכתב את ההיסטוריה ולמחוק את חלקו של העם האוקראיני בהשמדת היהודים.

חבר סיעתו של סמוטריץ, ח"כ שמחה רוטמן, הפגין שוב את חוש ההומור המשובח והסרקסטי שלו כשאמר "‏אני לא מבין אוקראינית, אבל אם התרגום ששמעתי מדויק, זלנסקי ביקש מאיתנו להתנהג כלפי האוקראינים כמו שהם התנהגו כלפינו לפני 80 שנה. מצטער, נראה לי שניאלץ לדחות את בקשתו. בכל זאת, אנחנו אומה מוסרית. אור לגויים".

ח"כ שמחה רוטמן: "זלנסקי ביקש מאיתנו להתנהג כלפי האוקראינים כמו שהם התנהגו כלפינו לפני 80 שנה. מצטער, נראה לי שניאלץ לדחות את בקשתו. בכל זאת, אנחנו אומה מוסרית. אור לגויים"

כזכור, סמוטריץ' וחבריו לימין גילו מעט פחות רגישות לשימוש בסמלי השואה, כשיצאו ב-2004 למחות על "גירוש היהודים" מגוש קטיף, אירוע שנשען על קולות "יודנראט" מהשמאל, ושכמחאה נגדו הצמידו המתנגדים טלאי כתום לבגדיהם.

ילדי גוש קטיף עונדים טלאי כתום במהלך ההתנתקות (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

אז זו לא הייתה הכחשת שואה, אלא רק עוד תחנה בתביעתו של הימין הישראלי לקבל זיכיון בלעדי לשימוש בזיכרון השואה ובסמליה. מאבק, שהוא רק נדבך במאבק מקיף יותר, לזיכיון בלעדי על ההיסטוריה היהודית, ההוויה הישראלית והתרבות העברית.

מבחינת סמוטריץ' וחבריו, כל אלה הם לא יותר מאמצעים להגשמת תכליתו המקורית והאמיתית של העם היהודי: ליישב את גבעות יהודה והשומרון, להשיב עטרה ליושנה ולהראות את עוצם ידם לשונאי ישראל, כולל ל"אוטו אנטישמים" מרעילי הבארות הבוגדניים מבית, שקודם שכחו מה זה להיות יהודים, אחר כך שכחו מה זה להיות ישראלים, ועכשיו שוכחים מה זה להיות בני אדם.

מבחינת סמוטריץ' וחבריו, כל אלה הם לא יותר מאמצעים להגשמת תכליתו המקורית והאמיתית של העם היהודי: ליישב את גבעות יהודה והשומרון, להשיב עטרה ליושנה ולהראות את עוצם ידם לשונאי ישראל

הקמפיין הימני הזה כל כך אינטנסיבי ואפקטיבי, עד שלפעמים כבר קצת קשה להיזכר, שלא תמיד תפסה השואה את המקום שהיא תופסת עכשיו בנפש הישראלית, שהולכת ומתכווצת אל תוך עצמה. האבולוציה של היחס הישראלי לשואה, מתיישבת – בקווים כלליים – על מודל חמשת השלבים להתמודדות עם מצבי אבל ואובדן של הפסיכיאטרית האמריקאית אליזבת קובלר-רוס.

המודל עצמו, על חמשת שלביו – הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון והשלמה – מוכר היטב. מה שלא תמיד זוכרים, זה שהשואה שיחקה בו תפקיד משמעותי.

אליזבת קובלר רוס ב-1970 (צילום: AP Photo)

קובלר-רוס פיתחה את המודל שלה על בסיס חוויותיה כנערה צעירה באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ובעיקר בעקבות ביקור מטלטל במחנה הריכוז מיידנק בפולין, אחרי המלחמה, שגרם לה לחפש תשובות לשאלה איך בני אדם מתמודדים עם מוות, אובדן ואכזריות.

את תולדות הפסיכוזה הישראלית ביחס לשואה אפשר לסכם גם בעזרת המודל שלה, בקיצור נמרץ ובאמלוק פשטני הכרחי:

הכחשה

(מתום מלחמת העולם השנייה ב-1945 ועד משפט אייכמן ב-1961)

לא רוצים לשמוע. לא רוצים לדעת. זה לא קרה לנו. זה קרה "שם". אנחנו ישראלים גיבורים, צברים חדשים, הולכים בשדות, נולדים מהים, ירון זהבי, המערה החשמלית, הפלמ"ח, אצ"ל, לח"י. ליל הגשרים. בארץ ישראל קם העם היהודי. מרדפים בבקעה. יחידה 101. הו, הסלע האדום. מי שלא לוחם סבון.

כעס

(ממשפט אייכמן ב-1961 ועד מלחמת יום כיפור ב-1973)

פלנטה אחרת. ק' צטניק. שישה מיליון קטגורים. סוכני מוסד רודפים אחרי נאצים בכל העולם. אייכמן בתא הזכוכית. אייכמן נידון למוות. אפרו מפוזר בים. ואז: תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, אווירת ערב השמדה. האם זה יכול לקרות שוב? האם שוב נלך כצאן לטבח? לא! ניצחון מוחץ של צה"ל במלחמת ששת הימים. הר הבית בידינו. שארם א-שייח, את בליבנו תמיד. אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו, האפס.

פעמי משיח! נולד הימין הישראלי החדש, שאלוהים לצידו, תמיד. השמאל מתריע שהכיבוש ישחית. ישעיהו ליבוביץ' זועק "יודו-נאצים". אף אחד לא מקשיב לו, אבל לפחות לא סותמים לו את הפה בשם הקורקטיות הפוליטית. מחבלים רוצחים את י"א הספורטאים הישראלים במינכן. שוב נשפך דם יהודי על אדמת גרמניה! אבל איזה הבדל. הפעם המוסד יוצא למבצע "זעם האל" ונוקם במחבלים. אל תתעסקו איתנו, מאדרפאקרז, כי נקרע לכם את הצורה. ואז: צפירה בשתיים בצהריים.

מיקוח

(ממלחמת יום כיפור ב-1973 ועד המהפך ב-1977)

הפתעה ביום כיפור. השפלה. אלפי הרוגים. מאות שבויים. עמק הבכא. משה דיין, גיבור ישראל שתום העין, משוכנע שהבית השלישי על סף חורבן. מיתוס הצבר הבלתי מנוצח קורס. עם הצבר קורסת גם תנועת העבודה ההיסטורית, זו שניהלה את מפעל הזיכרון הלאומי עד אז, נקטה במדיניות פרגמטית אפילו מול גרמניה (הסכם השילומים) והקפידה תמיד להציב מול השואה את מיתוס הגבורה והתקומה, שלאורו חונכו ילדי ישראל עד שנות השבעים. אנה אנו באים? לאן הולכים מכאן?

חיילי מילואים עומדים על משאית במהלך מלחמת יום כיפור בחצי האי סיני ב-6 באוקטובר, 1973 (צילום: אבי שמעוני, במחנה, ארכיון משרד הביטחון)

דיכאון

(ממהפך 1977 ועד עליית נתניהו ב-2009)

מנחם בגין – האיש שאיים להקיף את הכנסת בטנקים אם ייחתם הסכם השילומים עם גרמניה – עולה לשלטון ב-1977 ומביא עימו לפוליטיקה הישראלית פאתוס פולני-יהודי-גלותי. וכשבגין עוזב את לשכת ראש הממשלה, אחרי שש שנים, כשהוא סובל כנראה מדיכאון קליני, הוא מנחיל לממשיכי דרכו תפיסת עולם קורבנית של "העולם כולו נגדנו".

השואה הופכת בהדרגה מעניין לאומי לסיפור אישי, חוויתי. שואה בסלון. לכל איש יש שם. רק לנו יש יד ושם. מתחילים מסעות הזיכרון של תלמידי התיכון למחנות הריכוז. נולדת התביעה לבלעדיות מוחלטת על כל שימוש, איזכור, ריפרור וציטוט של השואה. הארמנים-שמרמנים בוכים שטבחו בהם והרגו גם להם מיליונים? שיקראו לזה ג'נוסייד, מצידנו. שיחפשו מילה אחרת. אבל שלא יגעו לנו בשואה.

את תפיסת העולם השואה-צנטרית הזו סיכמה היטב דווקא ציפי לבני, בתו הצברית הגאה של איתן לבני, שהיה קצין המבצעים של בגין באצ"ל.

ב-2008, נחת נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, לביקור של שלושה ימים בישראל וברשות הפלסטינית. הביקור כלל – כמובן – גם התייצבות ב"יד ושם".

נשיא ארה"ב ג'ורג בוש הבן מלווה בנשיא שמעון פרס ושרת החוץ ציפי לבני בביקור ב"יד ושם", 11 בינואר 2008 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)

בוש אמר בנימוס, שהוא אינו יכול לדמיין מה זה אומר להיות ישראלי או להיות יהודי, ולבני – שהייתה אז שרת החוץ בממשלתו של אהוד אולמרט (ועוד קודם שותפה לממשלת הזדון שגירשה את יהודי גוש קטיף) – ענתה לנשיא האמריקאי במכתב שכלל את הציטוט הבא:

"להיות יהודי זה לחלום שואה, לחיות שואה, למות שואה – בלי שהיית שם. להיות ילד ישראלי זה לנסות לדמיין את המספר שישה מיליון ואף פעם לא להגיע להבנה מהו. להיות אם בישראל זה לגלות בהפתעה שהעברת לילדים שלך את הזיכרון הקולקטיבי ואת חווית השואה… להיות מנהיג יהודי בישראל זה לחשוב אם היית רואה אתה, אילו היית שם, את הכתובת על הקיר, ואם היית מקבל את ההחלטה הנכונה בזמן. להבין את גודל האחריות ולהישבע בעיקר שלא לשכוח".

המהפך הושלם: השואה השתלטה על חיינו לחלוטין. על הילדות, על החלומות, על האימהות, על ההנהגה.

השלמה

(משובו של נתניהו לשלטון ב-2009 ועד להודעה חדשה)

נתניהו, מאסטר ביצירת מפלצות מדומיינות ובחיבור בין חרדות לפוליטיקה, חזר לשלטון ב-2009 והנחיל לישראלים את התחושה שלא עזבנו לרגע את 1939. נאצים בטהרן. ניאו-נאצים ברמאללה. משת"פים עם הנאצים משמאל. צ'מברלינים והסכמי מינכן בכל פינה. והביוגרפיה של צ'רצ'יל תמיד בהישג יד. כדי שהישראלים לא ישכחו לרגע, שממש בקרוב תפרוץ מלחמת העולם מחדש, ואם הם לא רוצים שהיא תיגמר כמו בפעם הקודמת – כדאי שיבחרו נכון בקלפי.

בנימין נתניהו ויובל שטייניץ בטיסה לפולין ביוני 2013. נתניהו מחזיק בספר על ווינסטון צ'רצ'יל (צילום: קובי גדעון/לע"מ)

ממש לפני שנאלץ לעזוב את לשכת ראש הממשלה, בגלל קנוניה שנרקמה נגדו, נשא נתניהו את נאום יום השואה המסורתי שלו ב"יד ושם". הוא לא דילג, כמובן, על אף להטוט רטורי, הפליג בשבחי עצמו וסיפר איך הביא לארץ במבצע נועז מיליוני חיסונים, שהצילו את ישראל משואה שנייה.

ואז הוא התרפק על סיפורה של בלה פרוינד, בת להורים ניצולי שואה, שעמדה מול ניידת החיסונים בירושלים ונזכרה בניסויים המחרידים שמנגלה ביצע באמא שלה ו"גל של אימה הציף אותה. המחשבה על דקירת המזרק החזירה אותה אל הטראומה המשפחתית. אל אמה חסרת האונים, שהשטן שולח את ידו אל גופה השברירי".

המבקרים משמאל טענו אז, שנתניהו שוב משתמש בציניות בבמה הממלכתית וביום הזיכרון הלאומי כדי לקדם אינטרסים פוליטיים. אבל היום, על רקע תמונות ההרס מאוקראינה, שבאמת מזכירות מלחמת עולם שלישית, כשנתניהו כבר מסתגל בהדרגה למקומו בין דפי ההיסטוריה, אפשר לחזור ולקרוא את הנאום ההוא מ"יד ושם", כנאום שלא רק מסכם את המורשת האמיתית של שנות נתניהו, אלא גם מגדיר את השקפת העולם של ממשיכי דרכו בפוליטיקה הישראלית.

היום, על רקע תמונות ההרס מאוקראינה, אפשר לחזור ולקרוא את הנאום ההוא מ"יד ושם", כנאום שלא רק מסכם את המורשת האמיתית של שנות נתניהו, אלא גם מגדיר את השקפת העולם של ממשיכי דרכו

פוליטיקאים ישראלים גאים, שמזהים הכחשת שואה בכל פינה. מצד אחד מקשיחים את ליבם לנשיא היהודי של אוקראינה (עניין כמעט בלתי נתפס רק לפני דור), שמתחנן לעזרתם, בשעה שארצו נחרבת, בתיה נכתשים ואזרחיה נרצחים באלפיהם. ומצד שני לא יירתעו מהתבוססות בקיטש בכייני, בסגנון העיירה היהודית – כשאפילו מחט תמימה של מזרק חיסונים, יכולה להיות לא פחות מתזכורת לזרועו השטנית של הצורר הנאצי.