ממשלת השינוי ניצלה בינתיים בעור שיניה משיניהם של הזאבים מהימין הקיצוני, הטורפים מהליכוד, הצלופחים מהמשותפת והציפורים המתלבטות בקצה הענף. הציפורים של ימינה ושל רע"ם.

אולם ברור שיסודות הקמתה – שהניחו כי ניתן לשים בצד מחלוקות שקשה לפתור אותן בהרכב הנוכחי של הממשלה, כמו הסכסוך הישראלי פלסטיני – כבר אינם יסודות מוצקים.

ממשלת השינוי ניצלה בינתיים, אולם ברור שיסודות הקמתה – שהניחו כי ניתן לשים בצד מחלוקות שקשה לפתור בהרכב הנוכחי של הממשלה, כמו הסכסוך הישראלי פלסטיני – כבר אינם יסודות מוצקים

הסכסוך לא עומד בצד. הוא בוער יומיום בכל פעולה בשטחים. כל פגיעה באדם בלתי מעורב, או עיתונאי. כל תפילה בהר הבית, שמתחתיו מנסים קיצונים ימנים להדליק את המזרח התיכון ואנשי חמאס מסייעים בידם בתוך המסגד עם אבנים, דגלים וסיסמאות הסתה. הכל כדי להפיל את הממשלה ולגרום למלחמת הכל בכל מצד מי שתמיד רוצים הכל או לא כלום.

הבעיות הללו הן האתגר הבא של הממשלה. אחרי שנה של הצלחה בקיום ממשלה מוזרה, מלאת בעלי דעות מנוגדות ובכל זאת כאלה שמתנהלים ביחד כשותפים, היא יכולה לסמן את היעד הבא.

ממשלת השינוי, שמכילה שמונה מפלגות המנהלות את המדינה במגוון תחומים, יכולה להכניס ידיה גם לסיר המבעבע של הסכסוך. לומר "טעיתי, טעינו" כאשר שמנו את הנושא הזה בצד, אבל לא הייתה ברירה אז, כאשר בעורפנו נשף ימין משועבד לאדם אחד הנאשם בפלילים, שגרר מדינה שלמה לאבדון, עשינו הנשמה מפה לפה והצלנו אותה. כעת, כשהוכחנו שניתן לעבוד יחד, יש לסמן את היעד הבא.

למעשה, אין לה לממשלה הזו ברירה, אך למרבה הפלא יש לה כבר ניסיון של שיתוף פעולה. אלה שני מרכיבים הכרחיים שמאפשרים הזדמנות לנסות לפחות להתקדם בעניין שעליו הוחלט שימתין בצד.

ובכן הוא לא ממתין בצד. הוא לא יכול להמתין בצד, והממשלה הזו יכולה לטפל בזהירות גם בנושא הזה, כמו שטיפלה בזהירות בפשיעה במגזר הערבי, בהפרחת בלוני התבערה שהופסק ובהעברת כספים לעזה שלא באמצעות חמאס, וכמו שהרגיעה את היחסים עם ירדן ושיפרה את היחסים עם ארה"ב, וכמו שהיא מפתחת את היחסים עם בחריין והאמירויות.

ממשלת השינוי יכולה להכניס ידיה גם לסיר המבעבע של הסכסוך. לומר "טעיתי, טעינו" כאשר שמנו את הנושא הזה בצד, אבל לא הייתה ברירה אז, כשבעורפנו נשף ימין משועבד לנאשם אחד בפלילים

כמו שהיא נזהרת בתיווך בין אוקראינה לרוסיה במלחמה אכזרית וקשה, היא יכולה להתחיל לדון בחדרי חדרים עם נציגי הפלסטינים, בשיתוף של ערביי ישראל, בסוגיות המרכזיות של הסכסוך.

התקדימים כבר הונחו על השולחן. ההתנגדויות ידועות. הניסיונות של ברק בקמפ דיוויד, הניסיונות של אולמרט מול אבו מאזן, האמירות של נתניהו על מדינה פלסטינית מפורזת (וגם ההתנכרות שלו לאמירות הללו), הסכמי אוסלו הידועים, הסכם ז'נבה, ועוד ועוד הצעות לפתרון שהונחו והוסרו מהשולחן.

ההבדל הפעם הוא שבדיונים מול הפלסטינים תשב ממשלה ישראלית מגוונת, עם דעות שמאל, ימין, מרכז וערבים ישראלים. היא יכולה להשתחרר מכל ההצעות של העבר ולהתחיל לחשוב במקוריות על פתרונות אחרים.

לכולם ברור שאי אפשר להמשיך את מחול הדמים הנוכחי והוא רק יגבר ככל שהזמן יחלוף והערבוב והחיכוך בין האוכלוסיות יחריף.

לכולם ברור שישראל לא תעמוד בפינוי כל ההתנחלויות. והיא תמיד תילחם נגד טרור שפוגע באזרחיה באשר הם – בתוך הקו הירוק ובשטחים.

לכולם ברור שהפלסטינים ילחמו על דרישתם לעצמאות ומדינה, ריבונות ודגל. ברור שהם רוצים להפסיק לחיות תחת כיבוש.

אלו אם כן נקודות מוצא לכאורה ללא מוצא. אבל יש מוצא כאשר יושבים יחד ומנסים למצוא פתרונות.

הפוליטיקה הישראלית מוכיחה זאת. העובדה שרע"ם נמצאת בקואליציה עם ימינה מוכיחה שימינה יכולה לשבת גם מול אחיהם של רע"ם – אבו מאזן, ולהתחיל לדבר.

ארץ ישראל השלמה יכולה להיות חצויה לשתי מדינות, עם אפשרות בחירה לכל אוכלוסייה במדינתה, תוך שמירה על דמוקרטיה בכל אחת מהמדינות ומאבק משותף בטרור. זה יחייב את הפלסטינים להיאבק בחמאס, זה יחייב את ישראל להיאבק בימין הקיצוני והאנטי דמוקרטי שלה, וזה יחייב לשכנע בשני הצדדים לגבי הצורך בפשרה.

ההבדל הפעם הוא שבדיונים מול הפלסטינים תשב ממשלה ישראלית מגוונת, עם דעות שמאל, ימין, מרכז וערבים ישראלים. היא יכולה להשתחרר מכל ההצעות של העבר ולהתחיל לחשוב במקוריות על פתרונות אחרים

יידרשו הרבה פשרות כמו בירושלים ובוויתור פלסטיני על שטחי התנחלויות. אולי חילופי שטחים בתמורה ישראלית (כמו בעסקת המאה, אגב), אבל הפשרות יגיעו רק כאשר יהיה רצון בשני הצדדים למצוא פתרון.

בהר הבית, מסגד אל-אקצא, התקבלו בימים האחרונים מספר פשרות. עם הירדנים הוגדל כוח הווקף, נאסרו תפילות יהודים בימים האחרונים של הרמדאן, ראשי הקואליציה נדברו ביניהם כיצד לעבור את הרמדאן בלי להצית את העולם המוסלמי כולו, ואפשר להניח ששירותי הביטחון הישראלים, פלסטינים, מצרים וירדנים, מדברים ביניהם על נושאים נוספים.

וכשמדברים ורואים אחריות משותפת למתחולל באזור, אפשר להגיע להבנות ולהסכמות.

הסכסוך המדמם מחכה למנהיגים שרוצים למצוא יחד פתרון. שבענו ממלחמות. וטעינו לחשוב שניתן להניח אותו בצד.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

לפני 38 שנים פרצה בישראל סערה ציבורית, לאחר שהתגלה כי שניים מהמחבלים שחטפו את אוטובוס קו 300 ונלכדו במבצע ההשתלטות הצבאי עליו, נרצחו זמן קצר לאחר מכן בידי אנשי השב״כ שלידיהם נמסרו. בחשיפת הפרשה שמור מקום של כבוד לצילומים של ענת סרגוסטי ושל אלכס ליבק, שסתרו בבירור את הפרסומים הקודמים אשר לפיהם כל המחבלים נהרגו במבצע ההשתלטות.

לפני 38 שנים פרצה בישראל סערה ציבורית, לאחר שהתגלה כי שניים מהמחבלים שחטפו את אוטובוס קו 300 ונלכדו במבצע ההשתלטות הצבאי עליו, נרצחו זמן קצר לאחר מכן בידי אנשי השב״כ שלידיהם נמסרו

והנה השבוע שוב התחוללה סערה סביב צילום של מחבל שנלכד חי. המון זועם לא ידע את נפשו לנוכח תמונה שבה נראה אחד המחבלים שביצעו את הפיגוע הרצחני באלעד במוצאי יום העצמאות, "נהנה" מסיגריה שניתנה לו על ידי אחד מאנשי כוחות הביטחון שעצרו אותו. לדידם של המגיבים, אותו רוצח מתועב לא ראוי לשום יחס אנושי. מבחינתם, לאחר שמסירים מהתגובות את דוק הריסון התרבותי שאולי עוד נותר שם, היה עליו לפגוש גורל דומה לזה שפגשו מחבלי קו 300.

מחבל שרצח 2 אנשים עם גרזן בראש רק לפני כמה ימים.
נתפס ובמקום לתת לו כדור בראש מציעים לו סיגריה
עד מתי pic.twitter.com/gufSoJ06Ta

— Yoad Turjeman (@yoad_turjema) May 8, 2022

בתגובה לסערה, התפרסם כי הסיגריה ניתנה למחבל העצור כחלק מטקטיקה של שוביו. עצם פרסום ההסבר מצער משום שיש בו מן הכניעה בפני תאוות הנקם של האספסוף.

אך גם היה בכך כדי לסייע לחלקם "לעכל" את הסיגריה, הרי שלא היא ולא הסיבה המעשית לנתינתה הם העניין פה. קשה להאמין שיש אדם שבאמת מפריע לו שרוצח כפות קיבל סיגריה מלוכדיו. בנקל ניתן לדמיין תסריט דומה, שבו סוהר מצית סיגריה לאסיר הנמצא תחת השגחתו. מה שבאמת הוציא את ההמון צמא הדם מכליו זו עצם האפשרות שמישהו העז להתייחס אל המחבל העצור כאל בן אדם.

עבור אותו המון תאב נקם, השמירה על יחס הומני כלפי אויב היא חולשה נוראית המגלמת בתוכה איום קיומי של ממש. מסיבה זו, כל מי שמבקש להבין את המניעים של מעשי טרור, נפשעים ככל שיהיו, מוקע כבוגד.

עבור אותו המון תאב נקם, השמירה על יחס הומני כלפי אויב היא חולשה נוראית המגלמת בתוכה איום קיומי של ממש. מסיבה זו, כל מי שמבקש להבין את המניעים של מעשי טרור, נפשעים ככל שיהיו, מוקע כבוגד

בהקשר זה, מעניין לעשות את החיבור לנסיבות אחרות שבהן קנאים לאומניים מתקשים לשאת כל דבר המעלה באפם ניחוח של חולשה, כדוגמת הקריאה להתחשב בציבור פוסט טראומטי בערב יום העצמאות או הענקת הבמה בטקס המרכזי לבני אדם שהגורל הכה בהם.

חשבתי ששום דבר כבר לא יכול להפתיע אותי לרעה. אבל הנה: מסתבר ששילוב אנשים עם מוגבלויות בטקס ממלכתי זה גם לא בסדר ("הדגשת המסכנות כערך"). באמת אין לתאר pic.twitter.com/J0WdRg0SZA

— Barak Ravid (@BarakRavid) May 5, 2022

אם לחזור לפרשת קו 300, נכון אמנם שבשנת 1984 לא היו רשתות חברתיות. אם היו, ניתן להניח כי גם אז לא היינו שומעים קריאות צער רמות מדי על גורל המחבלים. אבל אז לפחות היה בקרב הציבור משקל רב יותר לאנשים שהבינו שגם כאשר הדם רותח – ואולי במיוחד אז – אסור בשום פנים ואופן להיכנע ליצרינו החייתיים ביותר.

מעבר לזעם על פרשת הטיוח בשעתו, מספיק אנשים הבינו כי ברגע שאנחנו מאפשרים לתאוות הנקם להוביל אותנו, אנחנו מוותרים על מוסריותנו והופכים לכל מה שאנחנו מאשימים בו את אויבינו. ולכן בפער הזה שבין התגובות לתמונות אז והיום מגולם תהליך התפרקותה המוסרית של החברה בישראל.

בפרשת קו 300 מספיק אנשים הבינו כי לאפשר לתאוות הנקם להוביל – זה ויתור על מוסריותנו והפיכה למה שאנחנו מאשימים בו את אויבינו. לכן בפער שבין התגובות לתמונות אז והיום מגולם תהליך התפרקותנו המוסרית

עכשיו יטענו מי שיטענו כי מול אויב אכזר אסור לגלות מוסריות. לשם כך, יתעטפו בתירוצים מוסריים עצלים מהסוג של "מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים". אך מה שהם אינם מבינים הוא, שהמטרה הסופית של טרור אינה להרוג או לפצוע; זהו רק האמצעי.

המטרה היא לעורר פחד וחוסר ודאות, שבתורם גורמים לחברות דמוקרטיות לפעול בצורות המנוגדות לערכים ולאידיאלים שבבסיסן – עד להתפרקותן. לכן מי שמזדעק לנוכח יחס אנושי כלפי בני אדם שביצעו מעשים נוראיים, משחק לידי הטרור ומעניק לו את ניצחונו על מגש של כסף.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. מרצה בתכנית לפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.