מבחינה מדינית, השבוע האחרון התאפיין בדברי שבח והלל מצד פרשנים, עיתונאים ופוליטיקאים על ההישג המדיני של ישראל, אשר הצליחה, לכאורה מבלי להסתכסך עם הממשל האמריקאי, לשכנע את הנשיא ביידן ואנשיו כי יש להשאיר את משמרות המהפכה ברשימת ארגוני הטרור.

פרשנים ופוליטיקאים מהללים את ההישג המדיני של ישראל, שהצליחה, לכאורה מבלי להסתכסך עם הממשל האמריקאי, לשכנע את הנשיא ביידן להשאיר את משמרות המהפכה ברשימת ארגוני הטרור

מהלך זה מקשה כמובן מאוד על חזרה להסכם הגרעין, לאור הדרישה החד-משמעית של איראן ביחס לסוגיה זו, ומתכתב היטב עם העמדה הישראלית הרשמית שיוצאת נגד החזרה להסכם הגרעין.

בהחלט הישג מדיני נכבד לממשלת בנט-לפיד בהבטחת השארת משמרות המהפכה האיראניים ברשימת ארגוני הטרור הזרים של ארה״ב https://t.co/cAtyCtxTXf

— Dan Arbell (@DanArbell) May 24, 2022

אולם חגיגות אלו יהיו קצרות יומין. בשבוע הראשון של יוני אמור להתפרסם דו"ח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בדבר תוכנית הגרעין האיראנית. דו"ח זה יחשוף את ההתקדמות הטכנולוגית המשמעותית של איראן מאז קריסת הסכם הגרעין, אשר הובילה להעשרה של עשרות ק"ג של חומר מועשר לרמה של 60%, להתקנת צנטריפוגות מתקדמות מסוג ה-IR6 בפורדו ולהמשך העיסוק האיראני באורניום מתכתי.

נתניהו מסוכן לביטחון ישראל. הסכם הגרעין לא אפשר לאיראן להקים מפעל אורניום מתכתי לפני 2030, אבל טראמפ, בלחץ נתניהו, פרש מההסכם ב 2018, ועכשיו האיראנים כבר מייצרים אורניום מתכתי – מרכיב חיוני ביכולת לייצר פצצת אטום. גם המחדל הזה רשום על נתניהו. pic.twitter.com/lTGPjJmAUu

— Yair Golan – יאיר גולן (@YairGolan1) February 11, 2021

מעל לכל, דו"ח זה יחשוף את חוסר היכולת לעצור את התקדמותה של איראן בתחום ההעשרה ויבליט את הישגיו של הסכם הגרעין, אשר ארה"ב תחת ממשל טראמפ (בתמיכת ישראל) מיהרה לצאת ממנו.

באשר לישראל, דו"ח זה ישוב וימחיש שלמרות ההישגים הטקטיים המדהימים של ישראל במערכה וההישג המדיני האחרון, מבחינה אסטרטגית ישראל כשלה לחלוטין אל מול תכנית הגרעין האיראנית.

החשיבה כאילו לחץ כלכלי "מקסימלי", איום צבאי אמין, ופעולות חשאיות מגוונות (על חלקן ישראל נטלה אחריות, ועל אחרות – איראן מאשימה את ישראל באחריות עליהן), יוכלו לעצור את תכנית הגרעין האיראנית, הייתה שגויה מהייסוד.

דו"ח זה יחשוף את חוסר היכולת לעצור את התקדמותה של איראן בתחום ההעשרה ויבליט את הישגיו של הסכם הגרעין, אשר ארה"ב תחת ממשל טראמפ (בתמיכת ישראל) מיהרה לצאת ממנו.

הלכה למעשה, ישראל לא עדכנה את מדיניותה ביחס לגרעין האיראני, למרות העובדה שתוכנית הגרעין של איראן איננה מה שהיא הייתה לפני עשור. איראן הצליחה להתגבר על חסמים טכנולוגים משמעותיים, בעיקר בתחום ההעשרה (העשרה מרמה נמוכה לגבוה), ובתחום ייצור הצנטריפוגות (שברה את "מחסום" ה-IR1 וכיום כבר מעשירה ב-IR6). הידע באיראן הוא רחב וקיים במוחם של אלפי מדענים, ואיראן הצליחה לייצר מערך חרושתי שאין באמת יכולת לקעקעו לאורך זמן.

יתרה מכך, גם אם מחר מתקני הגרעין ייעלמו באורח פלא, איראן תוכל לשקמם תוך חודשים בודדים בגלל הידע הטכנולוגי הקיים במדינה. זאת ועוד, תכנית הגרעין האיראנית נהנית מקונצנזוס רחב באיראן ולכן גם אם מחר יהיה שינוי כלשהו בזהות המנהיג או המשטר, הסבירות שהתוכנית תפורק שואפת לאפס. 

אל מול התפתחויות אלו, ממשיכה ישראל לאחוז בעמדה לא ריאלית של "אפס העשרה", תוך שהיא מסתמכת על אפשרויות פעולה שכלל לא ישימות, שמרכיבות את אופציית ה-PLAN B.

ככלל, אין כיום יכולת לשנות את אסטרטגית הגרעין האיראנית באמצעות "איום צבאי אמין". הפעם האחרונה שזה קרה היתה ב-2003, כאשר כוחות אמריקאים היו בעיראק ובאפגניסטאן ואיראן חששה שהיא הבאה בתור.

סוג כזה של איום פשוט לא יכול לחזור בזירה הבינ"ל הנוכחית ובמדיניות האמריקאית העדכנית ביחס למזרח התיכון.

אל מול ההתפתחויות, ממשיכה ישראל לאחוז בעמדה לא ריאלית של "אפס העשרה", תוך שהיא מסתמכת על אפשרויות פעולה שכלל לא ישימות, שמרכיבות את אופציית ה-PLAN B

גם על תפיסת "הלחץ הכלכלי המקסימלי" אבד הכלח. הכנסות איראן מייצוא נפט תחת משטר הסנקציות הנוכחי ממחישות יותר מכל, כי אלו שמבקשים לשמר את הלחץ על איראן למעשה נאחזים בקש. לא רק שאיראן כבר מתורגלת בעקיפת סנקציות, אין שום סיכוי שהמערכת הבינ"ל כולל סין ורוסיה יתייצבו מאחורי ארצות הברית בהקשר הזה, מה גם שגם האמריקאים לא מוכנים ללכת עד הסוף באכיפת הסנקציות בשל החשש מעימות במפרץ.

זאת ועוד, גם מדינות המפרץ חוששות מדחיקת איראן לפינה (ומפעולות איראניות במפרץ כתוצאה מכך), ולכן סביר שהם יעלימו עין מהמשך הניסיונות של איראן לעקוף סנקציות.

לכאורה ניתן לחשוב, כי על ישראל להישאר "סמן ימני" כדי למנוע "זחילה" בינלאומית לכיוון איראן. בפועל, הזחילה הייתה ותמשך בגלל מערכת היחסים ההיסטורית של איראן עם גורמים שונים במערכת הבינלאומית, ומההבנה שגודלה ומיקומה של איראן ומקורות האנרגיה הנמצאים בשטחה, פשוט לא מאפשרים לבודד אותה ועדיף לנהל עמה שיח בונה. יתרה מכך עמדתה של ישראל מונעת ממנה להשפיע על השיח האזורי והבינלאומי מול איראן, והיא נתפשת כמי שמבקש להכשיל את מגעי הגרעין בכל מחיר.

ספק גם אם אפשר לנצל את "התיק הפתוח" של איראן בסבא"א כדי להגביר את הלחץ על טהראן. כל עוד לא יוכח שאיראן מנסה לפתח פצצה כעת, העולם יהיה מוכן "לסלוח" לאיראן על חטאי העבר, ובתנאי שהסדרי הפיקוח והמציאות ההסכמית מבטיחים שאיראן לא תחזור לסורה בעתיד.

לאור זאת, החגיגות בדבר ההישג המדיני הישראלי, או על איזה אירוע כזה או אחר באיראן המכוון למתקניה הגרעינים מהווים ניצחון פירוס. מדובר בהצלחות מעטות, שלא באמת משפיעות לאורך זמן על תכנית הגרעין האיראנית. במקרה הטוב אלו מונעות ובוודאי לא שוללות יכולות בתחום הגרעין.

גודל ומיקום איראן ומקורות האנרגיה בשטחה לא מאפשרים לבודדה, ועדיף לנהל עמה שיח בונה. עמדת ישראל מונעת השפעה של ישראל על השיח האזורי והבינלאומי, כמי שנתפשת כמבקשת להכשיל את מגעי הגרעין

ולכן, נשאלת השאלה מה נכון לעשות. אמנם ניתן להסתמך על המדיניות הנוכחית, ולקוות שלא יהיה הסכם ושמצב "הלימבו" ימשך. אבל מהיכרותנו עם איראן, מי חושב שניתן לשמר את הסטטוס קוו – טועה, ולכל מהלך מסוג זה יהיה מחיר (בדמות הרחבה נוספת של ההעשרה, המשך העיסוק בפעילות דו שימושית – כזו שמתאימה לפעילות אזרחית וגם צבאית גרעינית, ואולי גם הסלמה במפרץ שאף אחד לא מעוניין בה).

מנגד, אפשר לחשב מסלול מחדש, ולהבין שעלינו להתאים את האסטרטגיה למצבה הנוכחי של תכנית הגרעין האיראנית, לרדת מעץ "אפס ההעשרה" ולהתכתב עם העולם (באופן שיאפשר לנו לקחת חלק בשיח).

במקרה זה, על ישראל לחשוב מחדש – מהו הקו האדום הריאלי ביחס לתוכנית הגרעין האיראנית (לאור ההבנה שהקו האדום הקודם כבר נעלם כלא קיים), ובעיקר להסכים עליו עם המעצמות.

קו אדום מסוג זה יכול לנוע סביב 4 דברים משמעותיים, שיהיו חלק מכל מציאות הסכמית איראן:

• מניעת העשרה ל-90% (העשרה לרמה צבאית).
• הפסקת כל פעילות דו שימושית.
• איסור על פעולות בתחום הצבאי (ובכלל זה הקמתה מחדש של קבוצת הנשק).
• פיקוח הדוק על מתקניה הגרעיניים של איראן לפרק זמן בלתי מוגבל.

אפשר לחשב מסלול מחדש, ולהבין שעלינו להתאים את האסטרטגיה למצבה תכנית הגרעין האיראנית הנוכחי, לרדת מעץ "אפס ההעשרה" ולהתכתב עם העולם (כך שיאפשר לנו לקחת חלק בשיח)

מה לא קיים? ניסיון מלאכותי להגביל את ההעשרה באיראן, לאור ההבנה שהרכבת הזו כבר יצאה מהפסים. כל ניסיון להגביל מחדש את תכניתה הגרעינית של איראן בתחום ההעשרה נדון לכישלון בגלל הידע הנרחב שקיים היום באיראן וההתפתחויות הטכנולוגיות מאז יציאתה את הסכם הגרעין.

לאור זאת, היעד המרכזי צריך להיות השארתה של איראן במרחב האזרחי של תוכנית הגרעין, ומניעת המעבר לתחום הצבאי. בהקשר ישיר עלינו לשאול את השאלה האם הסנקציות המוטלות כיום על תכנית הגרעין האיראנית (שבוודאי לא גרמו לשינוי במדיניותה בתחום הגרעין), עוזרות או דוחפות את איראן לתחום הגרעין הצבאי? סנקציות הן כלי שמעניש, אבל ספק רב אם הוא מוביל מדינה לשנות את מדיניותה.

יודגש כי בעת הנוכחית, לפי הערכות המודיעין המעודכנות, איראן עודנה מתמקדת בהיבטים האזרחיים של תכניתה והיא איננה מבקשת לייצר פצצת גרעין, ולכן זהו בדיוק הזמן לשקול מחדש את עמדתנו בסוגיה.

ברור שלעמדה זו יש חסרונות. היא לכאורה נותנת פרס לאיראנים שהסתירו את תכניתם הגרעינית, היא איננה באה איתם בחשבון על תקופת "אמאד" והניסיון שלהם לייצר פצצת גרעין, והיא פוגעת בעמדה הבלתי מתפשרת שלאיראן אסור להעשיר על אדמתה.

אבל בפועל, אותה עמדה בלתי מתפשרת היא זו שהובילה את ישראל לאמץ מדיניות שגויה שדחפה את ארה"ב לצאת מההסכם, ולאמץ מרכיבים לא מציאותיים (כגון "אפס העשרה" או לחץ כלכלי מקסימלי), שהיכולת שלהם לעצור את הדהירה האיראנית בגרעין היא נמוכה עד לא קיימת.

בעת הנוכחית, לפי הערכות המודיעין המעודכנות, איראן עודנה מתמקדת בהיבטים האזרחיים של תכניתה והיא איננה מבקשת לייצר פצצת גרעין. לכן זהו בדיוק הזמן לשקול מחדש את עמדתנו בסוגיה

בשורה התחתונה, על ישראל לחשוב האם היא רוצה למנוע פצצת גרעין מאיראן או למנוע תוכנית גרעין מאיראן. לאור ההתפתחויות של השנים האחרונות, זה כבר לא אותו הדבר.

זמן לחשב מסלול מחדש.

דני (דניס) סיטרינוביץ שירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר המובילות באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) וכיום מדריך בכיר בחברת סייברפרו

בפרק הקודם במסע: מאי 1993, בעיר הגדולה בבוסניה-הרצגובינה, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו ושמים את פעמינו במכונית המשוריינת שלנו אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד לשבועיים הקרובים.

את הצילומים בסרייבו אנחנו מתחילים בבית הכנסת האשכנזי הגדול עם כמה ״צילומי אווירה״ ופנייה למצלמה של מרטין הכתב, שמסכם לצופה בבית את המצב בעיר אחרי 400 ימים של מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור.

בית הכנסת האשכנזי בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

מרטין הכתב מסכם לצופה בבית את המצב בעיר סרייבו אחרי 400 ימי מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור

כשאנחנו חולפים במהירות ברחובה הראשי של סראייבו אל עבר ההולידיי-אין, רק אז אפשר להבין בדיוק מה היא עיר רפאים. רק שכאן, בשדרת הצלפים, אפילו רוחות הרפאים חוששות להסתובב.

אף אחד לא יוצא מפתח הבית למעט, כפי שדֵּנִי מסביר – כשמוכרזת הפסקת אש. או אז הרחובות מתמלאים בנשים וגברים, צעירים וזקנים וילדים. כולם יוצאים להתאוורר לזמן קצר של הפוגה מהצליפות וההפגזות. המאושרים מצליחים אפילו לקנות מעט מהמצרכים החיוניים בשוק, לאחר עמידה ארוכה בתור ארוך ומתפתל כמו נחש אנושי.

תורים למצרכים בזמן הפסקת אש בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

דווקא אז, מעשה השטן, הסרבים הסובבים את העיר יורים. רק פגז אחד או שניים, אבל תמיד יכוונו אל מרכזו של התור למים או זה של הלחם, במטרה לגרום לכמה שיותר נפגעים.

הפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת הפעמים בהם הוכרזה הפסקת אש בעיר למספר שעות, נחתו בסוף השבוע האחרון שני פגזים. שלושה ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים לאחר שמתו מאובדן דם.

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת מהפסקות האש שהוכרזו לכמה שעות, נחתו בסופ"ש האחרון שני פגזים. 3 ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים

אנשים ברחוב בהפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

בחזרה להולידי-אין. שעת ערב מוקדמת יחסית ואנחנו נכנסים לחדר האוכל לארוחת ערב ראשונה. המלון שהיה פעם מהמפוארים בעיר זכה לארח את הבכירים באנשי הוועד האולימפי והספורטאים שלקחו חלק בתחרויות אולימפיאדת החורף שנערכו בעיר בחורף של 1984.

מסימני העבר המפואר שלו נשאר רק הסכו״ם על השולחן. סכו״ם כסף כבד, שבכל כף, מזלג וסכין מוטבע הסמל האולימפי. חמש הטבעות המסמלות את כל מה שלא קיים כבר כאן בסרייבו מאז תחילת המלחמה.

בעיר יש האפלה בלילות כבר למעלה משנה, ועל החלונות הגדולים של חדר האוכל בקומת הכניסה וילונות כבדים שעוצרים מבעד האור הצהבהב לצאת החוצה. לאורך הקיר מבחוץ שקי חול.

לשולחן מצטרף גם דיויד, עורך הוידאו שהגיע מלונדון שבוע לפנינו. דיויד היה איתנו באולפנים בהרצליה במלחמת המפרץ ב-1991. צחקנו כשבכל אזעקת נחש צפע הוא היה היחיד שמיהר לרכוס את חליפת המגן, הכפפות ומסכת האב״כ והקפיד לשמור על בריאותו. פעם אחת היינו יחד גם במוגדישו שנה לאחר מכן. דיויד נפטר מסיבוכי צהבת כמה שנים מאוחר יותר.

השיחה ליד השולחן משוחררת ממתח או חשש, שיחה שלא מרמזת אפילו בשמץ על הסכנה שבחוץ, מעבר לקיר שקי החול.

התפריט מציע בשר או עוף עם שתי תוספות. אחת מהן תפוחי אדמה. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שיש להם כאן. אנחנו צוחקים ואני מצטט להם דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳.

התפריט מציע בשר או עוף עם תפ"א. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שנשאר. אני מצטט דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳

מישהו מצלם במצלמת וידאו קטנה. אנחנו שותים בירה. יין מקומי ומעשנים סיגריות. יש קומפוט תפוחי עץ כמו של אמא בבית וקפה שחור שרוף בלקני. אנחנו יושבים ומקשקשים, מעלים זכרונות ממקומות אחרים ממלחמות קודמות.

חבורה של עיתונאים שאנחנו, משהו בין חבורת אומני קרקס נודד לבין  קבוצה של שכירי חרב של הממלכה השביעית. חבורה שממאנת להתבגר, סובבת בעולם ממלחמה למלחמה ומתגרה בסכנה. אנחנו מורידים גם כוסית של סליבוביץ׳, ברנדי שזיפים בלקני, 35% אלכוהול, עם עוד סיגריה אחרונה והולכים לישון.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים. חדר שיש בו מכשיר טלפון המחובר לקבלה, מטף כיבוי, שולחן ושני כסאות.

חושך בחוץ, ליל ירח, אין אנשים ברחוב. לא מעז לעמוד ליד החלון אבל מגניב מבט מהצד. אמבולנס עובר במהירות בצומת הקרובה למלון, פנסיו צבועים בצבע כחול כמו אצלנו במבצע סיני של 56'. אני נזכר בחוויות ילדות של תל-אביב במלחמה הראשונה שלי, עם סבא ואמא ליד קיר המגן בחדר המדרגות בבית ברחוב אחד-העם. פקחים של הג״א עוברים ברחוב וצועקים לדייר בקומה ראשונה מעל לחנות של דב החשמלאי שיכבו שם את האור הדולק.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים

הד של יריה בודדת מתגלגל מההרים, ולאחריו עוד הד ועוד אחד. מישהו שלא נרדם מנסה כנראה את הרובה שלו. המיטה גדולה כמו שמלון חמישה כוכבים מציע לאורחיו. אני שוכב על הגב, אור הירח נכנס ומאיר את רצפת החדר. בחדר ליד מישהו מוריד את המים בשירותים.

ברדיו הקטן שלי אני מנסה לשמוע באוזניה את מהדורת החדשות האחרונה של ה-BBC באנגלית ולא מצליח. תחנה רדיו מקומית משדרת מוזיקה אתנית. מזכירה מוזיקה מזרחית שלנו, יוונית או טורקית. בלקנית. בתחנה אחרת משוחחים שיחת לילה רגועה גבר ואשה בשפה לא מזוהה. מתהפך על הבטן, מנסה להירדם מחבק את הכרית.

לא הצלחנו לקבל 4 חדרים צמודים, בקומה איתי רק דובי. יוסי בקומה מעלינו, אני חושב שבחדר לא רחוק ממרטין. קבענו שבמידה ותהיה אזעקה במהלך הלילה ניפגש ארבעתנו למטה בלובי, ליד הירידה למרתף הבניין.

אני שומע צעדים במסדרון. דלת החדר נעולה. הצעדים מתרחקים במסדרון. מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק. זה רק ההד שמתגלגל ונכנס דרך הפתח הקרוע בחלון אל תוך החדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמוציאים לשון ומראים אצבע משולשת למלחמה בסרייבו. מחר בבוקר אנסה לנחש מי היה הגבר ומי הייתה בת הזוג לרגע של אינטימיות שמתעלמת מהכאוס מסביב.

מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק וההד נכנס מהפתח הקרוע בחלון לחדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמראים אצבע משולשת למלחמה

מלחמה מצמיחה רגעים חד פעמיים. מזווגת זיווגים של רגע. כבר ראיתי זיווג של קופסת סיגריות בטימישוארה הרעבה, שלא היה דומה לאינטימיות בחדריו של האינטרקונטיננטל בבלגראד. במלחמה כמו במלחמה תמיד יהיו מרוויחים, ואחרים שינסו רק לעבור את הלילה בשלום כדי להביא לילדים בבית לחם טרי בבוקר.

המוזיקה הבלקנית מתחלפת במוסיקה קלאסית באוזניה. אני סופר כבשים ומתעורר עם אור ראשון – בוקר טוב סרייבו.

רחוב הרוס בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.