1

סתיו, תושב חדרה, לא מתכוון לשלוח ב-1 בספטמבר את בתו בת התשע לבית ספר. בהיעדר מקום בבית הספר השכונתי הסמוך לביתם, בתו שובצה לבית ספר שמרוחק כמעט שני קילומטר מהבית – בערך חצי שעה הליכה.

הכללים של משרד החינוך מזכים בהסעה רק תלמיד שלומד במרחק של יותר משני ק"מ מביתו, ולכן בתו של סתיו לא עומדת בקריטריונים. רק שהוא לא מתכוון לתת לה ללכת ברגל ולחצות שורה של צמתים סואנים.

"זו סכנת נפשות", הוא אומר, "או שימצאו לה מקום קרוב לבית או שיספקו הסעה. אין שום הבדל בין 2 קילומטר ל-1.8, שיתחילו לחשוב מחוץ לקופסה".

בית ספר בשדרות: בהעדר מעבר חצייה מסודר, הילדים חוצים כביש עם תנועה ערה (צילום: עמותת אור ירוק)

הליכה ברגל בריאה ומועילה משלל בחינות, אבל החששות של סתיו לא מנותקים מהמציאות. בשבוע שעבר הארץ רעשה: 20 הרוגים בתאונות דרכים בשבוע אחד. אבל כדאי לשים לב מי הם היו:

• יום ראשון: הולך רגל בן 70 נדרס למוות בחיפה;
• יום שלישי: הולך רגל כבן 70 נדרס למוות בירושלים;
• יום חמישי: גבר כבן 40 נדרס למוות על ידי משאית בחולון; אם ושתי בנותיה נהרגו לאחר שאוטובוס שאיבד שליטה דרס אותן בירושלים;
• יום שישי: שני נהגי אגד נדרסו למוות סמוך לצומת יד מרדכי כשירדו להושיט עזרה לנהג שנתקע עם מכוניתו; בנוסף, הולכת רגל בת 14 נדרסה למוות בפתח תקווה.

וזה, כאמור, הקציר של שבוע אחד בכבישים בישראל. תשעה בני אדם שלא נהגו ואפילו לא נסעו ברכב, קיפדו את חייהם בשל פגיעת מכוניות.

השיח על תשתיות תחבורה בישראל ובעיקר על המחסור בתשתיות תחבורה ציבורית הפך אופנתי בשנים האחרונות. התשתיות החשובות ביותר – אלה שמאפשרות הליכה בטוחה ברגל – נשכחות בצד.

השיח על תשתיות תחבורה בישראל ובעיקר על המחסור בתשתיות תחבורה ציבורית הפך אופנתי בשנים האחרונות. התשתיות החשובות ביותר – אלה שמאפשרות הליכה בטוחה ברגל – נשכחות בצד

70 הולכי רגל נהרגו בתאונות דרכים מתחילת 2022, זינוק של 19% לעומת התקופה המקבילה אשתקד. על הכביש, הולכי הרגל נמצאים בסכנת דריסה תמידית – וכשהם עולים למדרכה ממתינים להם שם רוכבי האופניים והקורקינטים החשמליים שדוהרים בלי חשבון.

חציית כביש בירושלים. אילוסטרציה (צילום: דנה היימנסון/פלאש90)

פילוח של גילאי הולכי הרגל שנהרגו מלמד שבערך כל הרוג שני הוא ילד (12 הרוגים עד גיל 14) או זקן (25 הרוגים מעל גיל 65).

ישראל ממוקמת כבר שנים בצמרת העולמית בחלקם היחסי של הולכי הרגל מכלל הרוגי התאונות, שנע בין 27% ל-33%, תלוי בשנה. באירופה מקדימות אותנו רק רומניה, ליטא ולטביה, ולעומת זאת בהולנד הולכי הרגל מהווים רק 9% מבין ההרוגים בתאונות דרכים ובפינלנד ונורבגיה 11%.

ישראל ממוקמת כבר שנים בצמרת העולמית בחלקם היחסי של הולכי הרגל מכלל הרוגי התאונות, שנע בין 27% ל-33%. באירופה מקדימות אותנו רק רומניה, ליטא ולטביה

ככה זה כשהתשתיות, בפשטות, עוינות את הולכי הרגל ומתייחסות אליהם כאל שקופים: במקומות רבים בארץ כלל אין מדרכות; הרמזורים במעברי החצייה קצרים מדי וקשישים לא מספיקים לסיים את החצייה בזמן; אין מספיק מעברי חצייה, והולכי הרגל נאלצים להמר על חייהם ולחצות בריצה בין המכוניות; חסרים פסי האטה על הכביש; ובאופן כללי, מי שמתכנן את המרחב הציבורי עושה את זה ברוב המקרים מנקודת מבטו של הנהג.

כשמצד אחד עומדת האפשרות להזרים את תנועת המכוניות במהירות מקסימלית, ומנגד מתן האפשרות להולכי הרגל לחצות בבטחה, בדרך כלל המכוניות ינצחו.

קשישה והמטפלת שלה חוצות את הכביש. אילוסטרציה (צילום: קובי גדעון/לע"מ)

האירוניה, אגב, היא של-77% מהולכי הרגל שנהרגים או נפצעים בתאונות דרכים זה קורה על מעבר החצייה – המקום שלכאורה אמור להיות הבטוח ביותר. נהגים שלא נותנים זכות קדימה, מעברי חצייה מטושטשים, תמרור לא מספיק בולט שמתריע על הימצאותם של הולכי רגל – כל אלה ועוד שלל סיבות גורמות לכך שלחצות כביש בישראל זו משימה מסוכנת.

בקרית צאנז, שכונה חרדית בטבריה, אורכו של הרחוב הראשי יותר מקילומטר ולמרות זאת אין בו אפילו מעבר חצייה אחד. מדובר בשכונה עתירת ילדים, וישראל, תושב המקום, מספר שילדים חוצים בריצה את הכביש בין המכוניות על בסיס קבוע. הרחוב הראשי נטוי בשיפוע חד, אין פסי האטה והמכוניות מגיעות בקלות ל-60 קמ"ש.

ישראל, תושב המקום, מספר שילדים חוצים בריצה את הכביש בין המכוניות על בסיס קבוע. הרחוב הראשי נטוי בשיפוע חד, אין פסי האטה והמכוניות מגיעות בקלות ל-60 קמ"ש

"כל יום קורה כמעט אסון", אומר ישראל, שכבר תקופה ארוכה מנסה לנער מישהו בעירייה, ומקבל בתמורה מענה מעורפל ונעדר התחייבויות שמעוגנות בלוחות זמנים. "האסון הוא רק עניין של זמן, ואז כולם פתאום ייזכרו שמעבר חצייה זה חשוב".

גם זה לא בטוח. כבר שנים הולכי הרגל נהרגים בדרכים ועושה רושם שלאיש זה לא נראה חשוב.

תלמידים חוצים כביש סמוך לבית ספר בסיוע של משמרות הזה"ב (צילום: Hadas Parush/Flash90)

2

הסבב האחרון מול הג'יהאד האסלאמי כבה באותה מהירות ופתאומיות שבה התלקח. רגע אחד היינו בעיצומה של מערכה שבה עשרות הרוגים בצד הפלסטיני וכאלף רקטות נורות לעבר ישראל, וברגע הבא – פוף – הכול שכך ונשכח וחזרנו לסדר היום המוכר.

מי שלקח לו מעט יותר זמן לחזור לשגרה הוא חוף זיקים, הקרוב ביותר לרצועת עזה.

למחרת החתימה על הפסקת האש חפץ מ', תושב הדרום, להתאוורר עם ילדיו בחוף הנהדר שממוקם לא רחוק מביתו. מכיוון שכל החופים מגוש דן ודרומה נסגרו במהלך הלחימה, ליתר ביטחון הוא התקשר למועצה האזורית חוף אשקלון לשאול אם החוף כבר נפתח לרחצה. התשובה הייתה שלילית. חוף זיקים עדיין סגור – הפעם לא מסיבות ביטחוניות, אלא בגלל הביוב.

עם פרוץ המבצע, ברגע שנחתכה אספקת הדלק מישראל והרצועה החלה לסבול ממחסור חמור בחשמל, פסק הזרם גם במתקן טיהור השפכים של רצועת עזה. בלי חשמל במתקן טיהור השפכים, הביוב של עזה זורם לים כמות שהוא, במצבו הגולמי, ומשם ממשיך עם הזרם צפונה, לעבר ישראל.

עם פרוץ המבצע, פסק זרם החשמל גם במתקן טיהור השפכים של עזה. בלי חשמל במתקן טיהור השפכים, הביוב של הרצועה זורם לים כמות שהוא, במצבו הגולמי, ומשם ממשיך עם הזרם צפונה, לעבר ישראל

ביוב נשפך לים התיכון בעזה (צילום: Wissam Nassar/Flash90)

אם נרצה או לא, מצב חופי הים שלנו תלוי בכך שלעזתים יהיו תשתיות מתפקדות ואור בבתים. כיפת ברזל בולמת טילים מהאוויר והמכשול התת-קרקעי חוסם מנהרות, אבל עוד לא הומצא המכשול שיודע לעצור זרימת ביוב בים או זיהום אווירי. למפגעי סביבה אין גבולות, ומה שהשכנים שלנו נושמים ושותים היום – יגיע אלינו מחר.

3

עולם המזגנים כמרקחה. החברות הגדולות בתחום, דוגמת "אלקטרה", מזהירות שבלי פעולה ממשלתית מהירה ויעילה, החל מהחורף הקרוב אי אפשר יהיה לשווק מזגנים בישראל.

מיד הסבר קצר לטובת מי שלא עקב אחרי נפתולי המשבר, אבל כבר עכשיו צריך לומר את השורה התחתונה: תסבוכת שהייתה אמורה להיפתר מזמן נגררה איכשהו על פני שנים תוך פגיעה בסביבה, בתעשייה, בכלכלה ובעצם במה לא.

תקציר העלילה: המזגנים וגופי הקירור שנמצאים בשימוש נפוץ בעשורים האחרונים מתבססים על גזים מסוג HFC שתורמים תרומה גדולה להתחממות כדור הארץ. מולקולה של HFC תורמת לאפקט החממה פי 15 אלף ממולקולה של פחמן דו-חמצני, גז החממה הנפוץ ביותר.

מזגנים, אילוסטרציה (צילום: Sebi Berens/Flash 90)

לכן, בוועידת האקלים שנערכה ב-2016 בקיגאלי, בירת רואנדה, חתמו המשתתפות על "תיקון קיגאלי", בו התחייבו להפסיק את השימוש בגזי הקירור המחממים ולהחליף אותם בגזים אחרים, שאינם תורמים להתחממות, דוגמת R32.

גם ישראל התחייבה, אבל כדרכה לא מיהרה לקיים. תחילה העסק נתקע במשרד להגנת הסביבה שהיה צריך לנסח את התקנות החדשות. בדיוק לפני שלוש שנים, באוגוסט 2019, דיווחנו כאן על מריחת הזמן המיותרת בקדנציה של השר דאז זאב אלקין. בסופו של דבר, בסוף 2019 נחתמו התקנות ומבחינת המשרד להגנת הסביבה הושלמה המלאכה.

בשלב הזה הכדור עבר למשרד הכלכלה: הגז שאליו השוק אמור לעבור, R32, הוא גז דליק שבנסיבות מסוימות עלול להיות מסוכן, ולכן יש צורך להסדיר בחקיקה הכשרה של טכנאים ואנשי מקצוע שידעו לתפעל ולטפל בגופי הקירור. לכאורה הליך בסיסי במדינה מתוקנת; בפועל, סאגה שנגררת כמעט שלוש שנים ועדיין לא הסתיימה.

הגז שאליו השוק אמור לעבור, R32, הוא גז דליק שבנסיבות מסוימות עלול להיות מסוכן, ולכן יש צורך להסדיר בחקיקה הכשרה של טכנאים ואנשי מקצוע שידעו לתפעל ולטפל בגופי הקירור

בגרינפיס ישראל נדהמו לגלות שדבר לא זז, ושלחו לפני מספר ימים מכתב לשרת הכלכלה אורנה ברביבאי. "באופן שערורייתי, תיקון קיגאלי לא אושרר בישראל משך תקופה ארוכה", כתב ד"ר יונתן אייקנבאום, מנכ"ל גרינפיס ישראל.

ד"ר יונתן אייקנבאום (צילום: באדיבות המצולם)

"נדהמנו לגלות שמשרדי האוצר והכלכלה אינם ממלאים את חלקם ליישום תקנות חשובות אלו ובכך מטרפדים מאמצים לצמצום פליטות גזי החממה של ישראל… ישראל נמצאת בפיגור עצום, גזי קירור אחראיים לכ-5% מפליטותיה השנתיות – כלומר כ-4 מיליון טון שווי ערך פחמן דו-חמצני".

לאחרונה, על אף פגרת הכנסת, החוק עבר סוף-סוף בקריאה ראשונה, אבל המשך דרכו עדיין תלוי בהסכמות על סוגיות של אכיפה וסמכויות בין משרד הכלכלה למשרד לביטחון פנים. כשלעצמן אלה מחלוקות לגיטימיות, אבל הן היו אמורות להיות מלובנות לפני כמה שנים ולא בדקה ה-90, או אם לדייק – עמוק בתוך זמן הפציעות.

במקביל, בחודשים הקרובים אמורה להיכנס לתוקף רפורמה של משרד האנרגיה, שאוסרת על ייבוא מכשירי חשמל לישראל שאינם עומדים ברף הגבוה של יעילות אנרגטית. כלומר, לא ניתן יהיה לייבא מזגנים שמתבססים על הגזים שתורמים להתחממות, ולא ניתן יהיה לשווק מזגנים שפועלים על הגזים הירוקים כל עוד החוק שמסמיך את אנשי המקצוע לטפל בהם לא עבר.

לא ניתן יהיה לייבא מזגנים שמתבססים על הגזים שתורמים להתחממות, ולא ניתן יהיה לשווק מזגנים שפועלים על הגזים הירוקים כל עוד החוק שמסמיך את אנשי המקצוע לטפל בהם לא עבר

מותר לנחש שהכול, כמקובל בישראל, יתכנס אל הרגע האחרון, אבל דבר אחד כבר לא ניתן להשיב: את הכמות העצומה והמיותרת של גזי חממה שפלטנו בשש השנים שחלפו מאז החתימה על תיקון קיגאלי.

4

בודפשט, אמצע אוגוסט. בהתחשב בגל החום שמכה באירופה, הטמפרטורה סבירה בהחלט – 28-30 מעלות. התשובה המשכנעת של פרנסי העיר: רסס טיפתי.

כמעט בכל כיכר ניצב מתקן שמפריח לחלל הציבורי עננים של טיפות זעירות, קרות ונעימות להפליא. אצלנו המתקנים האלה מוכרים מכמה בתי קפה ומסעדות, בבודפשט החליטו – בצדק – שלצנן את המרחב העירוני זה אינטרס של כלל הציבור.

מערכת קירור עירונית באמצעות רסס טיפתי. אילוסטרציה (צילום: iStock)

ילדים מתים על זה, מבוגרים מהססים קצת, אבל אחרי שמתגברים על המבוכה גם הם חוצים הלוך ושוב את המסך המרענן. ככל שיותר חם והשמש יותר צורבת – התענוג יותר גדול. הלוואי בכל עיר בישראל.

נותרה פתוחה שאלת המים: כמה מים צורכים המתקנים האלה? להערכתי כמות זניחה במונחים של צריכת מים עירונית. סרקתי את המדרכה מתחת לרוב המתקנים – יבשה לחלוטין. זה אמנם נובע מכך שהחלקיקים קלים ולא ממהרים לנחות על הקרקע, אבל אם היה מדובר בכמות מים משמעותית היא הייתה מוצאת את דרכה למטה.

לרסס קצת אנשים ולשדרג את חווית ההליכה הרגלית ברחבי העיר, זה הרבה יותר חשוב מלהשקות עוד מדשאה על אי תנועה – הרגל מגונה שנפוץ בחלק גדול מהערים שלנו.

לרסס קצת אנשים ולשדרג את חווית ההליכה הרגלית ברחבי העיר, זה הרבה יותר חשוב מלהשקות עוד מדשאה על אי תנועה – הרגל מגונה שנפוץ בחלק גדול מהערים שלנו

5

הממרח של Tamiz

בעבר הרעפתי כאן שבחים על גבינות השקדים של Tamiz – שילוב של ערכים תזונתיים ראויים וטעם מנצח. מביני עניין העירו לי שהחמצתי את המוצלחת ביותר בסדרה – לאבנה שקדים בתוספת פלפל שיפקה. העירו – וצדקו: פשוט גבינה נהדרת.

אזהרה לרגישים: היא חריפה. זה מה שקורה כשמשתמשים בפלפלים אמיתיים ולא בטעמים שסונתזו במעבדה. אבל אם חריף בא לכם טוב – אל תחמיצו.