1
סיפור טביעתו של סהר פרל ביום חמישי שעבר באגם הנקיק בראשון לציון הוא טרגדיה מהפכת קרביים. נער בן 18, שכלבים הם אהבת חייו, רואה את כלבתו נסחפת, מנסה להציל אותה ושוקע אל מותו.
דרך הדרמה המזעזעת הזו לא מעט ישראלים נחשפו לראשונה לעובדה שבראשון, ובכן, יש אגם.
הדרישה הטבעית אחרי אירוע מטלטל כזה, שנשמעה גם השבוע, היא לעשות הכול כדי למנוע את המקרה הבא, למשל באמצעות גידור האגם. הרי מדובר במאגר מי גשמים שלא נועד לשחייה, הקרקע של מאגרים כאלה נוטה להיות בוצית וצמיגה, ובשלטים שמזהירים מפני כניסה למים אין די.
בישראל תמיד יימצא מי שיתעלם מהשלטים הללו. ברוב המקרים זה יהיה מישהו שסתם התחשק לו לשחות, להבדיל מנער שבאומץ לב יוצא דופן ניסה להציל את כלבתו.
אבל האם הדרישה הזו סבירה? הציבור הישראלי צמא למקווי מים, לנוף של אגמים שאפשר לנפוש על שפתם ולטייל לצידם. נוף כזה לא יכול להיות מגודר וחסום. ברגע שיש שילוט חד-משמעי שמבהיר שהמקום אינו מיועד לרחצה, האחריות עוברת לאזרחים וכך זה צריך להיות. המדינה לא יכולה ולא אמורה להיות הבייביסיטר של כל אחד מאיתנו.
ברגע שיש שילוט חד-משמעי שמבהיר שהמקום אינו מיועד לרחצה, האחריות עוברת לאזרחים וכך זה צריך להיות. המדינה לא יכולה ולא אמורה להיות הבייביסיטר של כל אחד
גישת הכסת"ח גורמת לכך שמאגר בית זית היפהפה מיובש במכוון בהוראת המשטרה רק בגלל שבתחילת העשור הקודם טבעו בו שני צעירים. האם באירופה מקיפים אגמים בגדרות כדי למנוע מקרי טביעה?
הטענה הנגדית היא, שבאירופה האגמים טבעיים ואילו פה מדובר במאגרי מים יזומים – לצורך אגירת מי גשמים או מסיבות נופיות. זה לא משנה. מרגע שמקווי המים כבר קיימים – בראשון לציון, בבית זית ובשורה של אתרים מוצלחים שצצו בשנים האחרונות – הם בעלי ערך ציבורי וסביבתי, וככאלה אסור להסתיר אותם מאחורי חומות וגדרות.
זה, אגב, שונה מאוד ממאגרי מים תשתיתיים שאין בהם שום ערך נופי, טבעי או תיירותי. גם במאגר כזה, ליד צומת שוקת שבנגב, התרחשה השבוע טרגדיה כשזכריא אבו עסא בן ה-15 מאום בטין טבע למוות. מאגרים תפעוליים כאלה צריך לגדר ולבודד, לציבור אין מה לחפש בהם.
על מקווי מים כמו אגם הנקיק בראשון לציון צריך לחשוב במונחים של חוף ים שאינו חוף רחצה מוכרז: כשם שלא יעלה על הדעת לגדר את הים בכל מקום שאין בו סוכת מציל, אי אפשר לגדר אגם, בוודאי במדינה חצי-מדברית שבה כל שלולית היא אטרקציה.
על מקווי מים צריך לחשוב במונחים של חוף ים לא מוכרז: כשם שלא יעלה על הדעת לגדר את הים בכל מקום שאין בו סוכת מציל, אי אפשר לגדר אגם, בוודאי במדינה חצי-מדברית שבה כל שלולית היא אטרקציה
2
"עשינו את זה! הצלנו את עמק השלום!" הכריזו השבוע מפעילי דף הפייסבוק של מטה המאבק להצלת עמק השלום, וסימנו את סיומה של המערכה הממושכת לבלימת הבנייה על אחד מאתרי הטבע היפים בישראל. אם תרצו, זו הגרסה הירוקה ל"שאגו בחורים כי נגמר".
חגיגות הניצחון פרצו בעקבות ההחלטה הסופית של שרת הפנים איילת שקד להתעלם מהמלצות ועדת הגבולות ולהימנע מהעברת קרקעות עמק השלום לידי עיריית יקנעם. שקד הודיעה על כך אחרי סיור שערכה בעמק לפני כמה חודשים, אבל הפעילים למודי הניסיון ידעו שבתווך שבין הכרזה בעל פה לחתימה רשמית יש מרחב גדול ללחצים, אינטרסים, ואפילו חילופי שלטון.
השבוע שקד קיימה את הבטחתה, וזכתה לקרדיט והערכה גדולים בקרב שוחרי סביבה מכל הארץ, שחלקם, מותר לנחש, לא בדיוק נמנים עם הבייס שלה.
אחרי שרוותה נחת ולייקים בעמק השלום, הנה הצעה לשקד לגרוף פעם נוספת אהדה ציבורית רחבה ועל הדרך לעשות את הדבר הנכון. על הפרק: הארכת שעות ההצלה בחופים בחודשי הקיץ.
אחרי שרוותה נחת ולייקים בעמק השלום, הנה הצעה לשקד לגרוף פעם נוספת אהדה ציבורית רחבה ועל הדרך לעשות את הדבר הנכון. על הפרק: הארכת שעות ההצלה בחופים בקיץ
הסוגיה המתסכלת הזו נמצאת בשיח הציבורי כבר מספר שנים. ביוני, יולי ואוגוסט החושך לא יורד לפני 20:00. המצילים מסיימים לעבוד, ברוב החופים, שעה או אפילו שעה וחצי מוקדם יותר.
השעות שבהן המצילים נעדרים הן השעות הנעימות ביותר שבהן אפשר ליהנות מהים בלי להיחשף לקרינת שמש מסרטנת, אלה השעות שבהן ההורים יכולים להגיע לחוף עם הילדים אחרי יום העבודה.
כל מי שמסתובב בחופים לעת שקיעה יודע שזה הזמן שבו המים מלאים במתרחצים, מבוגרים וילדים, וזה כל כך מסוכן. מדי קיץ טובעים למוות בישראל כמה עשרות בני אדם, רובם המכריע טובע כשאין מציל בסביבה.
הארכת שעות ההצלה תקועה כבר שנים באזור הדמדומים שבין העיריות והשלטון המקומי, משרד הפנים (הרגולטור של חופי הרחצה), משרד האוצר והמצילים. המצילים כמובן רוצים לעבוד ולהתפרנס יותר, אבל זה דורש כסף ותקנים. וכאן הדיון נגמר.
החריגה היחידה היא עיריית ראשון לציון, שאצלה סוכות ההצלה פעילות בחודשי הקיץ עד 20:00. בתל אביב החליטו השנה שבחוף פרישמן שירותי ההצלה יוארכו בקיץ עד 19:45, אבל מדובר בחוף רחצה אחד מתוך 13 חופים שמשתרעים על פני 14 קילומטר. האם לקראת השקיעה מצופים אלפי מתרחצים לנהור מכל קצווי קו החוף לעבר פרישמן?
בתל אביב החליטו השנה שבחוף פרישמן שירותי ההצלה יוארכו בקיץ עד 19:45, אבל מדובר בחוף רחצה אחד. האם לקראת השקיעה מצופים אלפי מתרחצים לנהור מכל קצווי קו החוף לעבר פרישמן?
סגנית ראש עיריית תל אביב ציפי ברנד שלחה השבוע מכתב נוקב לראש העירייה רון חולדאי ולמנכ"ל מנחם לייבה, בו היא דורשת מהם "לקחת אחריות על חייהם של המתרחצים ולאפשר לתושבי העיר, רבים מהם בעלי משפחות, לנצל את המשאב הייחודי שהוא חוף הים במהלך כל שעות האור, בביטחון". לפי שעה לא נראה שהשניים מתכוונים להיענות לקריאה.
אבל גם אם עיריית תל אביב תפתיע, זו רק עירייה אחת: המפתח לקו החוף כולו נמצא בידיים של שקד. היא אוהבת לשווק את עצמה כביצועיסטית, אחת שבאה לעבוד ולהשיג תוצאות. כשרת הפנים ביכולתה להיות זו שתושיב לשולחן אחד את כל בעלי העניין ולהתיר את הפלונטר שנגרר הרבה יותר מדי שנים.
אם שקד רוצה להטביע חותם לפני שהממשלה מתאיידת – זו הדרך. הלייקים מובטחים, ובדיוק כמו במקרה של עמק השלום – הם יהיו מוצדקים לגמרי.
3
השבוע פרסמנו כאן כתבה על הניסיון להתניע מחדש את תחום הסחר ההוגן בישראל. אחד העקרונות החשובים בסחר הוגן היא שקיפות. כדי שהצרכנים יוכלו לקחת אחריות על בחירותיהם, הם זקוקים למקסימום מידע על המזון שהם קונים. בשווקי איכרים וגם בחלק מרשתות השיווק במערב מקובל שעל כל ירק, פרי ואפילו גבינה נכתב מאיזה משק, עיר ומדינה הם הגיעו.
בישראל זה הרבה פחות שכיח. מי שמעדיף לרכוש תוצרת מקומית – משיקולי סביבה, תמיכה בחקלאים מקומיים או שניהם יחד – יתקשה לדעת אם העגבנייה בסופר צמחה בבית יצחק או בטורקיה.
מי שמעדיף לרכוש תוצרת מקומית – משיקולי סביבה, תמיכה בחקלאים מקומיים או שניהם יחד – יתקשה לדעת אם העגבנייה בסופר צמחה בבית יצחק או בטורקיה
במהלך העבודה על הכתבה נתקלתי בהכרזה של משרד החקלאות מלפני כשנתיים, לפיה הוא מקדם חקיקה שתחייב סימון של ארץ המקור על תוצרת חקלאית מיובאת. שנתיים הן מספיק זמן כדי להעביר חוק בישראל, אז השבוע פניתי למשרד החקלאות ושאלתי היכן הדברים עומדים.
גורם בענף שחלקתי איתו את התהייה היה סקפטי. לשר חקלאות שחותר להרחבת היבוא של פירות וירקות, הוא טען, אין עניין אמיתי לסמן את ארץ המוצא שלהם.
במשרד החקלאות טוענים שהחוק דווקא עשה כברת דרך נאה בשנתיים האחרונות, ושביום בהיר כבר אפשר לראות תווית עם שמה של ארץ המוצא על כל תפוח ואגס שהגיעו מעבר לים:
"הצעת חוק הסטנדרטים, אשר מכוחה יתאפשר להתקין תקנות הכוללת חובות לסימון ארץ מקור של פירות וירקות המשווקים בארץ, נמצאת בשלבי גיבוש סופיים לאחר שבימים האחרונים התקבלו הערות משרד המשפטים בעניינה. מדיניות סימון תוצרת חקלאית טרייה המשווקת בישראל, היא חלק בלתי נפרד מהרפורמה בחקלאות אותה מוביל השר עודד פורר. מטרת מדיניות זו היא לייצר שקיפות ביחס למקור הגידול של פירות וירקות ולאפשר לציבור הישראלי לבחור את המוצרים המועדפים עליו באופן מושכל ומודע".
עכשיו רק נותר לראות כמה זמן יחלוף עד שחוק שנמצא ב"שלבי גיבוש סופיים" ייכנס בפועל לספר החוקים, וכמה ממשלות יקומו וייפלו עד שזה יקרה.
4
קטע ארכיון שרץ השבוע בקבוצות ווטסאפ, מעלה חיוך ומספר חומר למחשבה. הזמן: אי שם בתחילת שנות ה-90'. המקום: אולפן ערוץ 1, תוכנית הנוער הפופולרית "תוססס" בהנחיית תמיר קמחי.
הסיפור: שני ילדים/נערים חמודים, כנראה בגיל חטיבת ביניים, אחד בהיר שיער בשם תום והשני עם קוקו וכובע מצחייה של הלייקרס, מספרים על ניסיונות הסרק שלהם לשכנע את עיריית תל אביב ובראשה שלמה להט לסמן בעיר רשת של שבילי אופניים.
שני ילדים/נערים חמודים, כנראה בגיל חטיבת ביניים, מספרים על ניסיונות הסרק שלהם לשכנע את עיריית תל אביב ובראשה שלמה להט לסמן בעיר רשת של שבילי אופניים
בשיחה הקצרה הם ניסחו משנה שלא הייתה מביישת שום ארגון סביבה או תחבורה: בעיר מישורית כמו תל אביב תחבורת אופניים זה מתבקש, אם יהיו שבילים יהיו רוכבים, ובהיעדר שבילים הרוכבים חשופים לפגיעת המכוניות.
עיריית תל אביב של היום חותמת בעיניים עצומות על כל מילה. עיריית תל אביב של אז התייחסה אליהם ואל חבריהם כאל מטרד. אחרי טרטורים וביורוקרטיה, ורק אחרי שארגנו הפגנה והסתייעו בחבר המועצה שמואל וילוז'ני, הילדים זכו לקבל הזמנה לפגישה עם מנכ"ל העירייה – שבמבחן התוצאה לא הניבה הרבה.
מסקנות? לפעמים כדאי להקשיב לילדים, יש מקרים שהם מבינים את מה שהמבוגרים יבינו 15 שנה מאוחר יותר. ומה שמדהים ומעציב, שגם היום, 30 שנה אחרי, יש בישראל לא מעט ראשי ערים שמבוצרים בתפיסות דומות לאלה של עיריית תל אביב דאז, תפיסות שכבר בשנות ה-90' היו ארכאיות ומנותקות מהמציאות התחבורתית.
מה שמדהים ומעציב, שגם היום, 30 שנה אחרי, יש בישראל לא מעט ראשי ערים שמבוצרים בתפיסות דומות לאלה של עיריית תל אביב דאז, תפיסות שכבר בשנות ה-90' היו ארכאיות ומנותקות מהמציאות התחבורתית.
ילדי 2022 של גבעתיים, רמת גן, נתניה וחולון מוזמנים לנער את המבוגרים בכלל ואת ראשי הערים בפרט, אחרת שום דבר לא יזוז.
5
אחרי הזינוק החד במכירות תחליפי החלב, הולך וגדל הביקוש גם לגבינות בלי חלב. ההיצע הולך ומשתכלל, אבל כדאי לשים לב שיש פערים גדולים – בבריאות ובטעם – בין תחליפי גבינה שחולקים את אותם מדפים. לא כל מה שנושא את הלוגו הטבעוני הוא בהכרח גם מומלץ.
בטרם הפכתי לטבעוני חיבבתי מאוד גבינה לבנה עם זיתים, אז השבוע רכשתי שתי תחליפי גבינה כאלה: "משו משו – ממרח עם זיתים בסגנון גבינת שמנת", ו"תמיז (Tamiz) – קרמית שקדים עם זיתים". לכאורה שותפות לנישה – אבל איזה הבדל.
ההיבט הבריאותי/תזונתי: הגבינה של משו משו מבוססת על שמן קוקוס. שלושת הרכיבים המרכזיים בה הם מים, שמן קוקוס מזוכך ועמילני סאגו ותירס מעובדים. מדובר במוצר מעובד באופן כבד, עם כמות גדולה של נתרן (490 מיליגרם ל-100 גרם) ושומן רווי (8 גרם במאה גרם מוצר).
הגבינה של תמיז היא מוצר פשוט שמבוסס על מים, שקדים וזיתים (וגם חומץ, מלח ותבלינים). יש בה הרבה פחות נתרן (390 מ"ג ל-100 גרם) ושומן רווי (1.2 גרם למאה גרם). יש בה אמנם יותר שומן ויותר קלוריות – אך אלה מגיעים ישירות מהשקדים.
שאלתי את טל חייקין, דיאטנית קלינית וחברת הפורום הישראלי לתזונה בת קיימא, מה דעתה על המוצרים. "זה פשוט", היא אמרה, "הגבינות של תמיז מעולות, הגבינות של משו משו גרועות".
החלק המשמח: במקרה הזה, הטעם והבריאות הולכים ביחד. הגבינה של תמיז נימוחה ומעודנת, הזיתים מורגשים היטב והמכלול פשוט טעים. לגבינה של משו-משו יש טעם לוואי מוזר ומרקם של משחה שגרם לי להיזכר בביקור האחרון במוסך. יש לה יתרון אחד ברור: היא זולה יותר. אבל לאור העובדה שלא היה לי שום חשק לסיים את הקופסה, קשה מאוד להגדיר אותה כעסקה משתלמת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו