יש בי חיבה גדולה לנעלי נשים ולספרי עיון.
לגבי הראשון לא ארחיב כאן את הדיבור, מאחר ויש בין קוראיי ואף יותר מכך בין קוראותיי מי שיראה בכך חיפצון, רחמנא ליצלן, ובידוע הוא שחיפצון נחשב במקומותינו עניין שלילי לחלוטין מקדמת דנא.
זאת, על אף שכל חיינו בעת הזאת עניינם חפצים, דהיינו – איסוף חפצים, רכישתם וצבירתם ושמירה עליהם מכל משמר. ולא רק ברכישה וצבירה של אותם חפצים אנו עוסקים, אלא אף בהצגתם לעיני אחרים, שגם הם באותה הזדמנות דואגים לספר לנו על החפצים שאספו הם-עצמם לרשותם, ועל הממון הרב שהשקיעו ברכישתם של החפצים הללו ועל הטורח שעבר עליהם עד שמצאו אותם – כל זאת כך, וטוב ויפה, עד הרגע שבו התיישנו החפצים הללו בעינינו ועבר זמנם והגיעה העת להשליך אותם מפני החפצים הבאים, יברך אותם השם בבואם אל משכננו הדל, ועימם מתחיל כל המחזור שציינתי כאן מחדש.
אלא שאין הדבר כך כשבאים אנו לדון בבני אדם!
כי מן הידועות והמפורסמות הוא שבנושא זה של בני-אדם חיפצון הוא מן השטן, וארור מי שמחפצן בני-אדם, על אף שכל ימינו אנו נוהגים כך, וכל האנשים שסביבנו הלוא הם חפצים העומדים לרשותנו לשם מילוי צרכים שונים שבנו, כמו שאנו-עצמנו אמורים לעמוד לרשותם למלא צרכים שונים שבם, בדיוק כמו החפצים הדוממים כולם.
אלא שחלילה לנו מלומר את הדברים הללו בקול רם וחלילה לנו מלהציג אותם כך!
ועל כן לא ניתן כאן כדוגמה את עניין הבאת הילדים לעולם, שכל עניינו סיפוק צרכי ההורים היולדים אותם, בנוסח "מה היו החיים שלי בלעדיהם?", או "הם המשמעות של חיי", או "הבנתי שחסר לי משהו בחיים עד שעשיתי אותם", וכן הלאה וכן הלאה – כולו עניין של שימוש בילדים כחפץ הממלא צרכים אלו ואחרים של ההורים, יתברך שמם, אבל חלילה מלהציג כך את הדברים ואוי לו למי שיאמר כך, ועל זאת כבר הרחבתי את הדיבור בפוסט נפרד שעלה כאן בעבר.
ואף אין לדבר על כך שגם בעניינים שבינו לבינה אנו נוהגים לעשות שימוש אחד בשני, למלא זה את צרכיה של זו וזו את צרכיו של זה, מה שעושה אותנו חפצים שימושיים לכל דבר ועניין זה לזה, ורק נוהגים אנו לקרוא בשמות האחד לשני, וגם שמות אנחנו נותנים בילדינו ובבני ובנות זוגנו וחברינו ומכרינו, ועל כן מיד אנו מרגישים טוב בעניין זה ומדמיינים שלא בחפצים מדובר כאן אלא בעניינים שהם רמים ונישאים ורוחניים ואחרים לגמרי, עניינים הקרויים "רגשות", ואלו כבר אמורים להעמידנו בקטגוריה אחרת לגמרי.
ועל כן, ולאור האמור כאן על היבטיו השליליים של החפצון, מישהו כמוני, שרגל נשית חטובה הנתונה בתוך נעל עקב דקה, שלא לדבר על העמק הנפרש בין שדיה של אלמונית שלא הרמתי עיני לראות את פניה ואף אינני יודע את שמה, גורמים לו לעליה בקצב הלב – נידון הוא לחרם ונידוי וקללה ובוז מצד כל השאר, שהם נשמות זכות וטהורות והמלאך גבריאל והמלאך רפאל שוכנים בתוכם בכבודם ובעצמם.
אז למה אני צריך את זה?
עדיף שאסתום את הפה.
על כן אל החיבה שלי לנעלי נשים ובעיקר לרגליים החטובות הנתונות בתוכן, כמו גם לעמק הצר – הקרוי קליבאג' בלעז – הנפרש בין שדיה של איזו מטרונית כבודה או עלמה צעירה, לא אתייחס כאן, ואתכם הסליחה.
אפילו אם אני חושד שהקליבאג' הזה במהותו נוצר כדי שאביט בו במבט עגמומי ומהורהר, כמו שאני עושה ממילא.
כן אתייחס עם זאת, ברשותכם ובמטותא מכם, לחיבתי המופלגת, עד כדי פֵטיש, לספרי עיון.
* * *
החיבה שלי לספרי עיון, אני חייב לציין כאן, הוא פֵטיש שאני חי איתו בשלום ואין הוא גורם לי רגשות אשם כלל וכלל, ואין איש רואה בו סיבה לבושה, ואף אני בכלל זה, מאחר שהספרים כידוע לכל הם כבר חפצים מעצם מהותם, ועל כן בפֵטיש הזה מן המוסכם הוא שאין כאן משום חיפצון של שום דבר שאיננו חפץ כבר מלכתחילה.
כי חפצים – ככל שידוע לי לפחות בשלב זה של חיי – מותר לחפצן.
כשאני רואה ספרי עיון כאלו על המדף שבחנות הספרים, מונחים עירום ועריה זה בצד זה וקורצים אלי באמצעות ההבטחות הצפונות בשם הספר שעל הכריכה, ובתוכֶן המגרה והמרומז הפרוש בתקציר שבגב העטיפה, אני יודע שלא אוכל לעמוד בפניהם, מאחר והם מבטיחים לי בקריצה את מה שאני מפנטז עליו מאז ומתמיד ולא מצליח לממש – הם מבטיחים לעשות אותי יותר משכיל ממה שהנני עכשיו.
הם מבטיחים להוסיף לי ידע!
איך אפשר לעמוד בפיתוי כזה?
כשאני רואה ספר כזה מונח על המדף של "צומת-ספרים" שבצומת-רופין, לשם אני נכנס מדי יום שישי לקחת את עיתון "הארץ" שהם שומרים במיוחד עבורי, אני מתחיל לחוש רעד קל, ופעימות הלב שלי מתגברות והנשימה נעשית איטית וכבדה וההתרגשות הולכת וגדלה.
והנה, למקרה זה של התרגשות אירוטית שאני חש כשהספר מונח לפני יש פתרון פשוט וקל, והוא מתמצה לכדי פעולה שהיא מסחרית במהותה, גם אם בעיניי יש לה משמעות הרבה יותר גדולה: אני משלשל את תמורתו של הספר טבין ותקילין לידי אלכס, ידידי מ"צומת-ספרים" צומת-רופין, וקונה את הספר.
והספר נעשה שלי.
אכן, גם אני יודע, כמו כל אדם בוגר ומיושב בדעתו, שלא הכל ניתן לבלוע בחיים ויש מצבים שצריך אדם ללמוד לוותר בהם, ועל כן מעת לעת כשאני נכנס ל"צומת ספרים" צומת-רופין וידידי אלכס אומר לי: "שמע, הגיע ספר חדש מהמוזרים האלה שאתה אוהב", אני נד בראשי ואומר: "אין מצב! אתה יודע איזו ערימה שוכבת לי על הכוננית ליד המיטה ומחכה שאקרא אותה? עד שאני לא גומר את כל הערימה הזו אין מצב שאני קונה עוד אחד."
ואז אלכס אומר: "אהה". ושותק.
וממתין.
וממתין.
וממתין.
ממתין עד לרגע בו אני פותח את הפה ושואל בשקט-בשקט, כאילו כדי שאלכס ואני לא נשמע: "על מה הספר הזה? ואיפה הוא נמצא?"
ואלכס אומר: "הנה, על שולחן התצוגה שמולך".
ואז אני רואה את ספרו של מיצ'יו קאקיו "העתיד של המוח" והידיים שלי מתחילות לרעוד, והבטן שלי מתמלאת פרפרים, והנשימה נעשית כבדה, והלב מתחיל להלום, ואני לוקח אותו ליד ואומר: "רק נראה מה כתוב על הגב של העטיפה".
ואלכס אומר: "אהה".
וכשאני מגיע לעמוד עשר אני אומר לאלכס: "טוב, אני לא עומד בזה. אבל דע לך שעד שאסיים אותו – והוא האחרון בערימה – לא קונה יותר כלום חוץ מהעיתון".
ואלכס אומר: "אהה."
ואז הוא אומר: "רק דע לך שנפלת על יום משוגע – השבוע כל מי שנולד בספטמבר וקונה ספר מאלו שבמבצע, כמו הספר הזה שאתה מחזיק ביד, יכול לקנות ספר שני בעשרה שקלים. לא חבל?"
"אבל נולדתי במרץ", אני אומר לו.
"תלוי מתי מתחילים לספור את השנה", אלכס אומר. "לפי הספירה שלי נולדת בספטמבר. לא חבל שתפספס כזה מבצע משוגע?"
* * *
וכך שוכבת לה ליד המיטה שלי, ועל הכוננית שבחדר השינה, ועל המדפים בחדר העבודה, ובמדף שבשירותים ועל המדף שליד האמבטיה עצמה, ערימה הולכת ומתגבהת המורכבת מספרי מתמטיקה תיאורטית, פיזיקה שימושית, אנתרופולוגיה חברתית, פסיכופתולוגיה קלינית, היסטוריה אנושית, היקום ומרחביו והאטום ומרכיביו, כמו גם חקר המוח במתודולוגיה נוירו-פסיכיאטרית ופסיכו-ביולוגית, שלא לדבר על מתודולוגיות אחרות.
וחוברת מצוירת של טינטין כדי שגם יהיה לי משהו לקרוא בינתיים.
כשאני קונה את ספרי העיון הללו אין לי כל ספק שיום יבוא וגם אצליח לקרוא אותם, ואם לא את כולם אז לפחות חלק מהם.
כמו שאהיד מתאבד מוסלמי אני מאמין שיום יבוא ואמצא את עצמי בגן העדן של השאהידים הספרותיים כשסביבי שבעים ושניים ספרים בתוליים, דפיהם חלקים וללא קמטים, ואין לי עבודה שצריך לסיים, ואין חשבונות שצריך לשלם, ואין טלפונים שצריך לענות עליהם, ואין התחייבויות שהבטחת לבת-הזוג לסיים עד סוף השבוע כשמדובר היה בשבוע הראשון של השנה שעברה, ואין טסט לאוטו לטפל בו ותשלומי מע"מ ומס-הכנסה וביטוח לאומי וארנונה למועצה, אין כלום מכל אלה, ורק יש שם כורסה נוחה ליד שולחן כתיבה ריק מחפצים, שולחן שרק ספרים מונחים עליו, פתוחים לרווחה, וכל שעליך לעשות הוא לשבת ולקרוא בהם.
אז בינתיים מה שקורה הוא שאני מביט בערימות הספרים ההולכות ומתגבהות, ואומר לעצמי: "אני לא מכור! ממש לא! אני לגמרי בשליטה! אני יכול להפסיק מתי שרק ארצה! פשוט לא בא לי להפסיק עם זה עכשיו! כשבאמת ארצה – אפסיק!"
ואני יודע שזה לעולם לא יקרה.
כי אני יודע שהספרים הללו נועדו להשיג מטרה בלתי-מושגת, מטרה שהיא כמו להגיע אל האופק, כמו להקיף את העולם כדי לתפוס את עצמי בזנב, כמו לשאוב מים באצבעון מהאוקיינוס במטרה לייבש את הים, וכמו לעשות כיבוי צופי לשריפת יער באמזונס:
הם נועדו לעשות אותי לאיש חכם.
"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואני מבקש לזעוק את זעקתו של אלכס, איש המכירות שב"צומת ספרים" , שהוצג כאן על ידי הכותב גס הרוח בכתבה "בין הפטיש לסדן" כאדם שתקן ,תאב בצע ובעל מבטא זר. אני מכיר היטב את אלכס זה ויודע היטב שנפשו של האיש כמהה תדירות אל האמת, אל היפה אל הקימור המעודן, עגון זה החבוי באותו קליבאג' נשי מיסתורי ונועז כאחד, והנישא בגאווה על ידי סיגלית בן לולו ושאר נכבדות רבות שכמותה ברחבי קניון אשדוד ובמבצעי השלוש בעשר המחממים כל לב.
ואהו…שכחתי מה רציתי להגיד, סליחה אח שלי