חג מונדיאל שמח גם לכם וסליחה שאני נדרשת לנושא שהוא ממני והלאה. עוד הלאה. עוד קצת, זהו, כאן. אני חולקת את יצועי עם חובב כדורגל שילדתי לו (גם) בנים וגם להם יש ילדים חובבי כדורגל. לא נותקה השרשרת, אינעל העולם, בני יהודה מלחמה. כך שבימים טרופים אלה המוטיב המרכזי אצלנו זה לא א.ב. יהושע אלא א.מ.בפה (שחקן צרפתי ולא בקולנוע, אחיותיי).

חג מונדיאל שמח גם לכם וסליחה שאני נדרשת לנושא שהוא ממני והלאה. עוד הלאה. עוד קצת, זהו, כאן. אני חולקת את יצועי עם חובב כדורגל שילדתי לו (גם) בנים וגם להם יש ילדים חובבי כדורגל

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אי לכך נאלצתי החודש לשכשך רגלי בכדורגל שלוש פעמים ביום עד הגמר ההיסטורי, יש האומרים הגמר הגדול אי פעם, אם להיתלות באילנות נמוכים כמוני. לא האמנתי שנגיע לפנדלים גם בגמר ואל תשאלו אותי מה זה פנדל.

מוסרים לי כאן, ואני מצטטת, שמדובר ב"בעיטת עונשין מ-11 מטר" אבל עזבו.
עם המונדיאל אני מסתדרת, זה פעם בארבע שנים, אלא שחוץ מכדורגל שמחת זקנתי, גם העולם מתגלגל. ועדיין, הבנים לכדורגל הבנות לפח הזבל למרות מסי, אמבפה ודיבלה (אני מכירה כי קנינו לנכד שלי חולצה שלו, עד אז חשבתי שדיבלה זה סוג של בורג).

אמנם בילדותי אספתי עטיפות של מסטיקים עם תמונות של כוכבי כדורגל, אבל רק בגלל שהילד שאהבתי היה אוהד כדורגל ואני אישה של גברים חובבי כדורגל. כל הפוזה שלי נעלמת לנוכח זכר מצווח "גולללל, גוללל" ובעיקר: "איךך?? למההה? בן זו…" ובכן, בן זומא. לא תגררו אותי בלשון, אין חלקי עמם, אני חובבת ספרות. עם זאת, אודה ולא אבוש, יש לי חולשה לאוהדי כדורגל. בחרתי לי אחד בפינצטה ממש אחרי שנודע לי ששיחק בנוער של בני יהודה, שהקמע שלהם זה תרנגול, ואף יצק מים על רגליו של יוסף מהלל, כדורגלן עבר מיתולוגי של קבוצת הכתר של שכונת התקווה.

נחזור לבנות. בתחילת שידורי המונדיאל התרעמו פה ושם על כך שגם נשים משדרות כדורגל, מה זה זה? צלם בהיכל התרנגולים והיא אפילו לא יורקת. זה באמת הזמן לשאול למה השחקנים יורקים כל הזמן במהלך המשחק אבל לא משנה, אברר לכם אחר כך.

נחזור לבנות. בתחילת שידורי המונדיאל התרעמו פה ושם על כך שגם נשים משדרות כדורגל, מה זה זה? צלם בהיכל התרנגולים והיא אפילו לא יורקת. זה באמת הזמן לשאול למה השחקנים יורקים כל הזמן במהלך המשחק

ההערות הלגלגניות ברשת על עיתונאיות ספורט הזכירו לי שקראתי לא מזמן ראיון של רענן שקד עם גל תורן וגיא לוי מהצמד "ליילי" ושורה אחת לכדה את תשומת לבי.

שקד שואל את גל תורן על הפרסומות שהוא מככב בהן ותורן משיב שלא נאלץ לעשות משהו שהרגיש כאילו הוא מרמה מישהו, ואז מעיר העיתונאי בלי למצמץ "אתה בקמפיין עם ציפי שביט".
ובמילים אחרות: "ציפי שביט? בחייאת!", אמר ועלב בה.
זה שתורן יוצא מזה באצילות ("כבוד הכי גדול שיש") לא אומר שהכתב, תרנגול מבוגר בעצמו, לא נפל בגילנות.

נחזור למונדיאל כי יש כאן הזדמנות לברר למה אנחנו עדיין תקועים על מיזוגניה, לעתים כזו שמוסווית היטב תחת הומור. קחו את הפרומו ליישומון "כאן בוקס" בערוץ 11, שחזר לעניינים בגלל הכדורגל בשידור חי וניצל את תשומת הלב כדי להיכנס ללב בסדרת פרומואים בכיכובה של נועה קולר שמגלמת דמויות נשים. אחת מהן, איך לא, אמא שלכם. פקאצה מבוגרת.

"את אוהבת את הדמות הזאת?" היא נשאלת בסיום הפרומו בערוץ שנולד זקן, הזדקן לא רע ומלכלך קצת, אם לשפוט לפי התשדיר שמשליכני לעת זקנה כאילו אנחנו ברוממה, כשנהגו לשלוח הביתה מגישות חדשות שהזדקנו. אל תשאלו, רק חיים יבין.

לקולר לא נוח עם הדמות, היא מודה. בתשדיר היא אישה בת 60.
כבר מצחיק.

"את אוהבת את הדמות הזאת?" היא נשאלת בסיום הפרומו בערוץ שנולד זקן, הזדקן לא רע ומלכלך קצת, אם לשפוט לפי התשדיר שמשליכני לעת זקנה כאילו אנחנו ברוממה, כשנהגו לשלוח הביתה מגישות שהזדקנו

אין סטראוטיפ שלא פסחו עליו. מדובר בזקנה טורדנית בחירשות חלקית, שיער שיבה ושמלת וינטג' שהבמאי הלביש על האם שראה בעיני רוחו כי לאמא שלו אין כזאת.

ובכן, בת 60 פוקחת עין עצלה וזועקת מהספה את דעתה על "כאן בוקס" בקול צורמני, של זקנות, כאמור:

"אני אוהבת תכניות, אני אוהבת כתוביות, אני אוהבת הכל, אני! אוהבת!" בהתקף עוויתות עד כדי אורגזמה, שמישהו ייתן לה ויברטור כי בעלה בטח מת בכבוד. מה זה קורע, קצת חסרו לי שני אחים רחמנים שיגררו אותה (מהפאוץ'?) ישר למוסד או בית אבות. מה יש? "העבר מאחוריה, היא צופה אל הבאות", לא ככה?

לזכות כאן 11 ייאמר שהם לא לבד. יש מבחר, אבל יש זקן ויש זקן. גם ב"ארץ נהדרת" למשל, השחקן ערן זרחוביץ' מגלם קשיש בקריצה ומתוך חיבה. הכל שם חוץ מעלבון. אפילו הפאוץ' שתמיד חוגרים לנו בכוח לא מעליב מדי.

אפשר לומר הכל, אפשר לצחוק בכיף, ויש על מה, אנחנו לא קדושות, אבל בהומור חכם ובלי לשפוך את הזקנה עם הקריקטורה, סבתא חיה לא מתה ו"עד 120" זו עדיין ברכה בפעם האחרונה שבדקתי.

יש גם זקנות ב"ארץ נהדרת", גבירותי וגבירותי. השחקנית המצוינת שני כהן מחליקה לדמות אמא, יכנע שתלטנית שלא סותמת במאמץ להיות רלוונטית, מגניבה, ואפילו, איזו בושה, סקסית. אך יוצאת פתטית יותר מבעלה גס הרוח אלן דלון על כרסו הענקית וישבנו החשוף. למה לא תתנו גם לנו לחשוף תחת, מה יש? אמא לא כועסת, חמוד, היא כבר תממן את הפסיכולוג שיעקור לך מהראש את הזוועה. ונכון, חסידה הביאה אותך.

מבוגרות טלוויזיוניות חיות לרוב על אדי תהילת עבר טרחנית, תחזוקת גוף נואשת ודיבור קולני בעברית נוקדנית עם ארומה פולנית בואכה סוכריות חמוצות. גם אני לא סובלת את עירית לינור שסובלת בעצמה משמאלניות כמוני, תנו לנו להעליב זו את זו, היא תגיד שהשבתות קשות לאשכנזים מגיל מסוים ולמרות שאני לא אשכנזייה אקרא לה אמא של בנצי מאסקימו לימון. אל תתערבו.

מבוגרות טלוויזיוניות חיות לרוב על אדי תהילת עבר טרחנית, תחזוקת גוף נואשת ודיבור קולני בעברית נוקדנית עם ארומה פולנית בואכה סוכריות חמוצות. גם אני לא סובלת את עירית לינור שסובלת בעצמה משמאלניות כמוני

לא מעט פרסומות משקפות כל מה שמוגזם בתפיסת הגיל של פרסומאים צעירים. יש לי חשד לא מבוסס שמדובר בגברים. יש בהן גילנות נפוצה (כמעט שנאת נשים אבל יד לפה) עם העובדה החותכת שלהזדקן זה איכס.

לאחרונה שוחרר לחופשי בערוץ 12 תשדיר על רישוי עסקים, ואיך לא? יכנע עם קול מנדנד, תפנית ערמומית בעלילה. הפעם אמא של מרקו מתוקתקת, חמושה במשקפי דולצ'ה ופקאצה ועוטה עור נמר, כלומר חליפת מעצבים, ובכל זאת פתטית. כל הסטראוטיפים על זקנות מטרופות שם. זה בילט אין. גם גברת מעוצבת מתערבת בחיים של הילד, עוסק זעיר שהיא מגמדת ולא תשחרר עד המוות, תלוי מי ימות קודם, היא או הסטראוטיפ.

אין לי כלום נגד הומור, נהפוך הוא, אלה משקפיים שעושים את המציאות נסבלת יותר, אבל קצת מידתיות ופחות מיזוגניה גילנית. אמא תודה לכם בערב שבת כשתזיע על הסירים כמו שאתם חושבים שהיא אוהבת, לבשל לבשל לבשל, מה אמא בלי סירים וקינוחים, נכון?

ואם כבר דוגמה לדמויות נשים מבוגרות אמינות אז "מי שמע על נאווה וחווה" הסדרה המקסימה בכיכובן של חנה לסלאו וקרן מור. זו כתובה בחוכמה ורגישות ודווקא ע"י תסריטאיות צעירות (נועה ארנברג וגלית חוגי), שמוכיחות שאפשר לכתוב אמין בלי לתלות על הדמויות כל קלישאה אפשרית.

השבוע קראתי בטוויטר המלצה של חובב ספרות על ספר, שגם ציטט מהספר, והמשכתי לציוץ הבא, אולי אתפנק בציטוט נוסף מעולם הספרות, ונפלתי על משנתו של התרבותניק:

"‏צופה בסרט של קישלובסקי שנקרא חייה הכפולים של ורוניק. הסרט מסוף האייטיז לדעתי והשחקנית יפה שבא למות עיניים גדולות ירוקות וחיוך נפלא ועשיתי טעות וגיגלתי תמונות שלה וקפצה לי אחת עכשווית וגודל הטרגדיה הנשית תמיד מכה בעוצמה, 30 שנה, איזו קמילה. והיא עוד יפה. מה יגידו אזובות הקיר? ג'יזס".

"השחקנית יפה שבא למות, עיניים גדולות ירוקות וחיוך נפלא ועשיתי טעות וגיגלתי תמונות שלה וגודל הטרגדיה הנשית תמיד מכה בעוצמה, 30 שנה, איזו קמילה. מה יגידו אזובות הקיר? ג'יזס"

אני פונה ללב שלכם, תנו לאמא הזקנה או קשיש מזדמן להציץ בתסריט לפני שאתם שולחים אותם לערבות הקרח הטלוויזיוניות. זה יעזור, יש דברים, חמודים שלנו, שתבינו רק כשתגדלו עוד קצת.

ולא, 40 זה לא מספיק, בקושי ב-50 מבינים מאיפה העולם משתין.

ואקנח באנקדוטה, חידוד, אם תרצו, אני בכל זאת נובלת לאיטי, אי אפשר לברוח מזה. לאמא שלי אורה היה משפט אגדי שהולך איתנו שנים. תמיד כשהרגישה שאחיותיי ואני תופסות עליה קטעים (גם אני הייתי צעירה אהבלה, גם לי השמש זרחה), היתה מסננת בסרקזם: "יופי, כבד את אביך ואת כוססאמך".
איך צדקה.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת