בסמטוכה הפוליטית, הפאניקה בקואליציית הטרולים והבוטים מהטרלול הפרוגרסיבי והקריזה באופוזיציה – כלומר בתוך משפט של עשר מילים, שאף לא אחת מהן בעברית, ובכל זאת, על אף סרבולו הבלתי חינני הוא אמור להיות מובן לכל מי שעוקב אחרי החדשות ומוטרד משיטת הסיניוריטי, הרפורמה בפרקליטות, שינויי הרגולציה והחשש מאינפלציה;

בתוך הסמטוכה המילולית ובליל ההשפעות, הגענו בחתיכה אחת ליום השפה העברית, שצוין השבוע בסימן מאה שנים למותו של אליעזר בן-יהודה.

"יום העברית" הוא יום שנקבע בהחלטת ממשלה (מספר 5234, מיום 18 בנובמבר 2012) לפיו כ"א בטבת, שהוא דווקא יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, יהיה לעולם ועד "יום הלשון העברית".

היום, לפי ההחלטה, יצוין בשלל אירועים בארץ ובעולם, כולל תחרויות נושאות פרסים, חלוקת מדליות לאישים שהרימו תרומה חשובה להנחלת הלשון העברית (זה מופיע כך בהחלטת הממשלה), ואירוע כלשהו בהשתתפות אבשלום קור (טוב, זה לא מופיע בהחלטה, אבל הרי ברור שזה מה שקורה).

אליעזר בן-יהודה בתחילת המאה העשרים (צילום: יעקב בן-דב)

האקדמיה ללשון עברית (הכנס כאן פאנץ' – כלומר הלצה – על כך ש"אקדמיה" אינה מילה בעברית), ציינה השבוע את יום העברית בשלל אירועים משמחים והציבור נקרא ברשתות החברתיות לבחור את החידוש הלשוני האהוב ביותר של בן-יהודה.

אחרי קרב חד צדדי, המילה "גלידה", שזכתה ל-31% מהקולות, גברה בקלילות על חיידק (12%), אופניים, בובה וכרובית (10% כל אחת), מטרייה ועיתון (7% כל אחת) ורכבת (5%).

מתברר שהמילה הזוכה נולדה במהלך מתוחכם למדי של בן-יהודה. תחילתה בכלל בתרגום הארמי העתיק לתורה – תרגום אונקלוס – שם תורגם הפסוק בשמות ט"ז המתאר את המן שאכלו בני ישראל במדבר ("דק ככפור על הארץ") כך: "כגלידא על ארעא", כי המילה "גליד" בארמית היא "קרח". כלומר: גליד קרח הוא בעצם "קרח קרח".

בן-יהודה הסביר במילונו המתהווה את המילה גלידה כך: "יקראו בארץ ישראל המדברים עברית ממתק עשוי מסוכר וביצים ונקפא וקר כגליד". יצא לו טוב.

יצא טוב גם לתחיית העברית, שבן-יהודה היה הבולט במחולליה. תחיית העברית היא ללא ספק ההצלחה הכי גדולה של המהפכה הציונית. הצלחה כמעט בלתי נתפסת. אין סיפור דומה לתחיית העברית בכל תולדות השפות האנושיות.

תחיית העברית היא ללא ספק ההצלחה הכי גדולה של המהפכה הציונית. הצלחה כמעט בלתי נתפסת. אין סיפור דומה לתחיית העברית בכל תולדות השפות האנושיות

וכך, מכל הקונפליקטים, השסעים והמאבקים שהכבידו כהוגן על שיבת ציון המודרנית – עם כל החשודים הרגילים: חילונים/דתיים, מזרחים/אשכנזים, סוציאליסטים/בורגנים, ישראל הראשונה והשנייה, וזה עוד לפני שהתחלנו לריב עם הערבים – המאבק על השפה המדוברת בארץ הוכרע בהצלחה חד-משמעית, חוצת מחנות, עדות, הכנסה חודשית והעדפות מגדריות ופוליטיות.

אליעזר בן-יהודה בביתו בשכונת תלפיות, ירושלים, בתחילת המאה העשרים (צילום: יעקב בן-דב)

העברית כבשה את כולם, חוץ ממבצר מסורתי אחרון באגף המסוגר ביותר של החברה החרדית, שם נצמדו בכל הכוח ליידיש, התבצרות שקשה להאמין שתשרוד בדורות הבאים.

אפילו חוזה המדינה לא חזה את ההצלחה המסחררת הזו. ב"מדינת היהודים" תאודור הרצל כתב:

"רבים אולי יחשבו, כי יכבד ממנו להבין איש את שפת רעהו, יען אשר אין לנו עוד שפה אחת המדוברת בפי כל העם. הן לא נוכל היום לדבר עברית, כי [מי] מאתנו יש לאל ידו לדרוש פתקא למסעו במסילת הברזל בשפת עבר? אבל גם הדבר הזה פשוט הוא מאוד.

כל איש ידבר שם בשפה, שבה חונך ובה הגה מנעוריו בארץ מולדתו. ומדינת השווייץ תוכיח, כי יוכלו עמים שונים, המדברים שפות שונות, לשבת כאחים יחדיו. גם בארצנו החדשה נהיה כולנו את אשר הינו פה, כאשר לא נחדל לעולם מאהוב את ארצות מולדתנו בכל נפשנו".

רק לחשוב על הסכסוכים שמשתוללים פה במלוא העוצמה, לו היו מתנהלים במקביל בגרמנית, צרפתית, מרוקאית, ערבית, אנגלית, רוסית, אמהרית ולדינו.

תאודור הרצל בקונגרס הציוני בבזל, שווייץ, ב-1901 (צילום: מרכז שמעון ויזנטל)

לאוזני ישראלים צעירים זה תרחיש בלהות בלתי אפשרי, אבל אפילו מי שגדל כאן בשנות השישים והשבעים, עוד זוכר את דוכני העיתונים עמוסים בעיתונים בשפות שונות. כי עוד היה להן קהל קוראים. ניצחונה של העברית מוחלט, אבל הוא הגיע בהדרגה.

הרצל לא היה הפסימיסט היחיד ביחס לסיכוי להקים את העברית לתחייה. שמעון ברנפלד, שכמו הרצל נולד ב-1860, והיה חוקר מקרא והיסטוריון בעל שם בתחילת המאה העשרים, כתב ב-1912 בעיתון "הצפירה" הפופולרי:

"לעשות את השפה העברית מדוברת במובן הרגיל, זה לפי דעתי נמנע גמור, עוד לא אירע זה לשום שפה בעולם, אפילו לאיזה דיאלקט, כי יחיו אותה מאחרי שחדלה להיות שפה מדוברת. כלי זכוכית שנשבר שוב אין לו תקנה".

אבל בדיוק כעבור שנה פרצה בארץ "מלחמת השפות", שהובילה להקמת "גדוד מגיני השפה" שנוסד בדיוק לפני מאה שנה, ב-1923, ולוחמיו עודדו את עצמם עם המנון הקרב, "יהודי דבר עברית":

התדעו מי אנכי?
התדעו מי אני?
אין אני פרפקציוני,
ואף לא בורגני,

יהודי, דבר עברית,
שפת עמך וארצך
יהודי, זכור תמיד
כי העברית היא שפתך

מפלגות אין לנו;
אין גם תוכניות,
מאוחדים אנחנו
על כל החזיתות

בואו אחריי, בואו
שלנו העתיד
כי סיסמתנו:
יהודי דבר עברית!

כרזה של גדוד מגיני השפה מ-1929

אז מפלגות יש בלי סוף, ואנחנו גם רחוקים מלהיות מאוחדים על כל החזיתות, ועוד לא ברור של מי העתיד, אבל עברית אנחנו מדברים. וברמות.

ביום רביעי צייץ מי שמפעיל את חשבון הטוויטר (המוצלח!) של האקדמיה ללשון עברית: "ערב יום העברית תשפ"ג אנחנו נכנסים לאווירה עברית ומזמינים אתכם לספר לנו מה השורה הכי יפה שנכתבה לדעתכם בשיר עברי?"

מאחר שנפשי הייגעה קצה השבוע במחלוקות, מריבות, רפורמות ומלחמות (תודה לך, חיים שלי בלב, יריב לוין), שקעתי בהנאה ובתודה, בשרשור המענג, ואחרי שסיננתי החוצה את כל המתחכמים ("פויה, ילדה רעה של טיקטוק, בואי לאבויה") והמיואשים ("זה מה שמעניין אתכם כרגע? דמוקרטיה בישראל נהרסת והרשות השופטת עומדת בסכנה ברורה ומיידית ואתם מדברים לי על איזה שורה הכי יפה בשיר?"), בחרתי מתוך התשובות הרבות לאקדמיה 30 שורות שאהובות מאוד גם עליי, ושזרתי אותן בפלייליסט (יש לזה כבר מילה עברית?) חגיגי בספוטיפיי, כדי לרכך את סוף השבוע הקשה הזה.

זו זריקת אופטימיות בסיום שבוע קודר ופסימי למי שעבר עליו שבוע קודר ופסימי. וחגיגת פטריוטיות למי שהשבוע היה עבורו חגיגה של פטריוטיות.

זו זריקת אופטימיות בסיום שבוע קודר ופסימי למי שעבר עליו שבוע קודר ופסימי. וחגיגת פטריוטיות למי שהשבוע היה עבורו חגיגה של פטריוטיות

זו רשימה לא מאוזנת, לא פוליטיקלי קורקט, והיא מאוד מאוד אשכנזית (חוה אלברשטיין ואריק אינשטיין שולטים). טענות אפשר להפנות למי שענו לשרשור של האקדמיה. אני רק האוצר והעורך.

• "שחקי שחקי על החלומות, זה אני החולם שח, שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך" (שאול טשרניחובסקי)
• "כעת אני מאוד אחד , ומסתכל מאוד בשקט, איך הלבנה חולצת שד מקיר הבית שמנגד" (נתן אלתרמן)
• "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה, למלכה אין בית, למלך אין כתר, רק שבעה ימים חגים בשנה, ועמל ורעב כל היתר" (לאה גולדברג)
• "רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה" (רחל)
• "הנה אנחנו שניים, שלובי צילי ידיים" (אהוד מנור)
• "כי סערת עלי, לנצח אנגנך, שווא חומה אצור לך, שווא אציב דלתיים. תשוקתי אלייך ואלי גנך, ואולי גופי סחרחר, אובד ידיים" (נתן אלתרמן)
• "למה לגרש החושך והרי הוא ילד טוב" (מרים ילן שטקליס)
• "הגבר שלך מי יודע היכן הוא, שותה ובורח כמו אליהו"  (יהונתן גפן)
• "אני נושם, אני חובק בזרועותיך, אני רואה בך בית חם ומשפחה" (שלום חנוך)
• "צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח, והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת" (מאיר אריאל)
• "גן בעדן, גן בלי שער, משמיים גשם טוב ניתך, אלוהים היה רחום עם שחר, ולמשמרת נתן הוא לי אותך" (אהוד מנור)
• "לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי, בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי לא פעם אחת, ועצבות מהלה כל שמחה, כל שמחה ששמחתי, כמו ביקשתי דבר, דבר שאבד" (יענקל'ה רוטבליט)
• "מבדידות האנשים הופכים קשים, מעטים יוצאים ממנה נשכרים, יש הפוחד מהדממה, יש המגלה בה נשמה" (יהונתן גפן)
• "אולי איבדתי כל תחושה, חושב שאני עף ובעצם על הריצפה" (גבריאל בלחסן ואביב גדג')
• "פרוש חלומי כמרבד לרגלייך, צעדי אהובה על פרחיו פסיעותיך, לבשי חלוקך הוורוד לעת ליל, עוד מעט ואבוא אליך" (אברהם חלפי)
• "ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע, ומותר לאהוב" (לאה גולדברג)
• "מתייפה מיום ליום, בקולך אומרת רוך וקושי, באותו זמן, באותו המקום, רוך וקושי" (אסף אמדורסקי)
• "דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים, כל עוד חלב נוטף מחיוכך" (יהונתן גפן)
• "אם דרכת בתוך דבר שכלב לפעמים משאיר, נקה היטב את הנעליים ושמור מאיתנו מרחק סביר" (דני סנדרסון)
• "בגן העדן של ילדות אשר היה פורח, הייתי חלק מהנוף – היום אני אורח" (שלמה ארצי)
• "אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו, נצמדים לקירות הבתים, ורוב הזמן מתביישים בגופנו, חופרים מקלטים" (מאיר גולדברג)
• "כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו, עת האם הלאה פסקה מזמר, נרדמה" (לאה גולדברג)
• "עומדים שעות ומסתכלים על אריאלה הקטנה ואיך עסיס אבטיחים מכתים את לובן שמלתה ואת ליבנו התמים אשר רוקד לעומתה" (יהונתן גפן)
• "העצבות כמו כוס היא ובה יין מר מענביי הנשמה" (אברהם חלפי)
• "התבואי אלי הלילה, כבסים כבר יבשו בחצר, מלחמה שאף פעם לא די לה, היא היום במקום אחר" (יהודה עמיחי)
• "כל הלילה היינו תחת כישוף, כל הלילה גילינו סודות של הגוף" (מאיר בנאי)
• "כי שירי הוא בת קול ברוח, מכתבי השלוח, מסילת חיי, געגועיי, הד תפילותי" (שלום חנוך)
• "לילה היה לילו, לילו היה לא לה" (אלכסנדר פן)
• "פתאום את אומרת חבק וקיר השתיקה מתפרק" (ערן צור)
• "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה, אפילו אם זה מתחיל בסיביר, או בהוליווד עם הבה נגילה" (מאיר אריאל)