הממשלה השישית בראשות בנימין נתניהו קמה לפני כשבועיים אך שריה הטריים כבר החלו – כולם ביחד וכל אחד לחוד – לשכתב מושגים בסיסיים במדעי המדינה.
חברי הקואליציה מבלבלים בין מושגים כמו ממשלה וממשל; ממשל ומשילות ובין כל אלה לדמוקרטיה – ומתעלמים מהשימושים המקובלים למונחי היסוד האלה, כפי שנהוג ברוב רשויות השלטון ברחבי העולם.
באותה הזדמנות, באופן אירוני, הם גם מבטלים במחי יד את תרומתם המשמעותית שלהם עצמם לניסוח העקרונות המנחים של הממשל בישראל מאז 1977.
"ממשלה" – על פי השימוש הרווח – היא ישות המפעילה סמכות. ממשלה של מדינה היא אותה קבוצת נציגים שנבחרו על ידי הרוב, או כאלה שנטלו על עצמם למלא את המשימה של ניהול ענייני הציבור.
כאן ישראל כבר מתחילה להיבדל כמעט מכל מדינה אחרת בעולם. על איזה שטח היא שולטת? מי משתתף בבחירות? על מי היא מפעילה את סמכותה? מהם הגבולות שבהם היא זוכה ללגיטימיות בזירה הבינלאומית?
כאן ישראל כבר מתחילה להיבדל כמעט מכל מדינה אחרת בעולם. על איזה שטח היא שולטת? מי משתתף בבחירות? על מי היא מפעילה את סמכותה? מהם הגבולות שבהם היא זוכה ללגיטימיות בזירה הבינלאומית? אף אחת מהתשובות לשאלות הללו לא ברורה מאז 1967, כשישראל השתלטה על אדמות ועל אוכלוסיות שהיו נתונות קודם לכן תחת שלטון ירדני, מצרי או סורי.
כיום הבעיה החריפה יותר. הממשלה הנכנסת הצהירה באופן חד משמעי שהיא רואה את כל השטחים הנתונים כעת תחת שליטה ישראלית כחלק בלתי נפרד מהמולדת היהודית (עם כל המשתמע מכך).
התפיסה הזו – שמבצרת את הרעיון של "עליונות יהודית" על הארץ כולה – הוטמעה בחוק במהירות הבזק עוד לפני השבעת הממשלה באמצעות הכנסת תיקונים לחוק יסוד: הממשלה ולחוק פקודת המשטרה.
התיקון למעשה מסר לידי השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר את הפיקוח על משמר הגבול בגדה המערבית ולשר בצלאל סמוטריץ', שר נוסף במשרד הביטחון, את הפיקוח על הממשל הצבאי (שהיה אחראי בעבר לממשל בגדה המערבית ולהסדרת חיי האוכלוסייה בגבולותיה) ואף לאזרוחו בניגוד לחוק הבינלאומי.
קשה להעריך את השפעת השינויים האלה על היקף וטווח שליטת הממשלה (מבחינה טריטוריאלית ודמוגרפית) ועל סמכויותיה (מבחינה מעשית ומוסרית). מה שלא נתון בסימן שאלה הוא העמימות המהותית בנושא הגבולות הלגיטימיים של מדינת ישראל – הן בקרב אזרחיה והן בקרב הקהילה הבינלאומית.
תהיה אשר תהיה הגדרתה הגיאוגרפית של מדינת ישראל, רעיון הממשל באופן כללי מתייחס לפעולות ולתהליכים שמהותם למשול. כלומר, להעניק מסגרת, כיוון ומשמעות לניהול ענייני ארגונים או מדינות (יש המשתמשים במושג "משילות" לתיאור התופעה — ומכאן גם חלק מהבלבול בהבנתה).
הכלים העיקריים של ממשל הם חוקים, נורמות מחייבות ומוסדות המשקפים את סדר הסמכויות בארגון, תוך הסכמה על כללי שפה ושיח. מצופה מכל ממשלה – ובפרט כזו שנבחרה על־ידי רוב אזרחיה – לתכנן מדיניות ולהבטיח את יישומה.
אולם, ההנחה שבבסיס כל מערכות הממשל למיניהן (ברמה הארגונית, התאגידית, המדינתית ויש הטוענים גם הבינלאומית) היא שיש קונצנזוס בסיסי בנוגע לאופי האינטרסים של הישות – או, במילים אחרות, אינטרס משותף.
רוב האזרחים היהודים רואים את ישראל כמולדתו של העם היהודי, אבל באותה מידה רוב תושביה — יהודים וערבים כאחד – מבינים שהיא גם מולדתו של העם הפלסטיני
בישראל של היום קשה להצביע על הסכמה כזאת, מעבר להישרדות במובן העמום ביותר של המילה. רוב האזרחים היהודים רואים את ישראל כמולדתו של העם היהודי, אבל באותה מידה רוב תושביה — יהודים וערבים כאחד – מבינים שהיא גם מולדתו של העם הפלסטיני.
לכן גם אין הסכמה על עצם היותה של ישראל מדינת כל אזרחיה. מכאן הקרע המחריף בין תפישות עולם דתיות־לאומניות לבין התפישות הליברליות־פלורליסטיות בכל הקשור לקביעת הנורמות המהותיות המנחות של המדינה ושל החברה הישראלית.
מכל מקום, גם אם קיים סוג כלשהו של חזון מנחה (כפי שהיה קיים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כמו גם במקומות רבים אחרים היום), תרגומו לשפת המעשה דורש אינטראקציה מתמדת בין שני גורמים מרכזיים: פוליטיקאים שמעצבים את סדר העדיפויות הרצוי שלהם ואנשי מקצוע שתפקידם לדאוג לתפעול המיטבי של מערכת הממשל.
האיזונים והבלמים בין הקבוצות הללו מאפשרים לנבחרי הציבור לקדם את סדר היום שלהם ולעובדים המקצועיים להבטיח כי הדבר ישרת את טובת הציבור לאורך זמן. שיווי המשקל העדין הזה הוא שמאפשר את השילוב החיוני כל כך בין חדשנות לעקביות, בפרט בזמנים של נזילות מתמשכת במגוון חזיתות.
כל הסימנים היום מצביעים על העובדה שהממשלה החדשה בישראל עושה הכול – באופן מודע ושיטתי – כדי להגדיר את רצונותיה כאן ועכשיו כטובת הכלל.
שפע הצהרות וצעדים ממשיים מעידים על כך: החל מהכפפת הרשות השופטת (ובייחוד בג"ץ) לתכתיבי הממשלה באמצעות הכוונה לחוקק פסקת התגברות; ביטול עילת הסבירות; שינוי הרכב השופטים ואופן בחירתם; פוליטיזציה של מינויים של היועצים המשפטיים.
כמו גם החמרת המדיניות כלפי הפלסטינים החיים תחת שליטה ישראלית; הרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית; הגבלת ארגוני חברה אזרחית – במיוחד כאלה שמקבלים תרומות זרות; תיקון עקרונות בסיסיים בקווי היסוד כפי שהם מופיעים במגילת העצמאות; מתן מקום של כבוד לתכתיבים תיאוקרטיים יהודיים בקודקס החוקתי; וצמצום מוחשי בעקרון השוויון לכל אזרחי המדינה.
כל אלה ועוד כבר מיושמים בפועל, לכאורה באופן חוקי בתמיכת רוב פרלמנטרי, אבל למעשה, לעתים קרובות באופן חשאי למדי, כשתשומת הלב הציבורית מוסטת למקומות אחרים.
על פי הסקרים האחרונים, רוב האזרחים שהצביעו עבור מפלגות הקואליציה אינם תומכים בכל המהלכים הללו ומעולם לא דמיינו שקולם יביא לשינויים הנעשים בשמם
על פי הסקרים האחרונים, רוב האזרחים שהצביעו עבור מפלגות הקואליציה אינם תומכים בכל המהלכים הללו ומעולם לא דמיינו שקולם יביא לשינויים הנעשים בשמם. במהירות מסחררת הקואליציה החדשה מגדירה מחדש את מושג הממשל, כך שיתאים למטרותיה המיידיות והצרות. בכך היא מפרה בגלוי את עקרונות הממשל המקובלים בדמוקרטיות הפרלמנטריות.
מדינות ה־OECD – על בסיס החלטות מועצת אירופה – מונים 12 עקרונות של ממשל תקין, שישראל מצייתת להם היום רק באופן חלקי, אם בכלל: ניהול בחירות, ייצוג והשתתפות הוגנים; שלטון חוק; חדשנות ופתיחות לשינוי; הענות לדרישות הציבור בכללותו; יעילות ואפקטיביות; פתיחות ושקיפות; התנהגות אתית; כשירות ויכולת; קיימוּת ואוריינטציה לטווח ארוך; ניהול פיננסי תקין; זכויות אדם, גיוון תרבותי ולכידות חברתית; ואחריותיות.
על רקע הדברים לעיל בולטת עוד יותר העובדה שהליכוד של היום מפר בבוטות את המורשת שלו עצמו ביחס לממשל תקין בישראל: שינוי הנורמות המוטות של דוד בן־גוריון והנהגת מפא"י אחרי המהפך של 1977 בראשות מנחם בגין, באמצעות חיזוק מערכת המשפט והמוסדות העצמאיים (שירות ציבורי מקצועי, תקשורת חופשית, חברה אזרחית משגשגת) כדי לשים סוף להתערבות הפוליטית הבוטה של קודמיו בשלטון.
בחסות הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, וללא הקונצנזוס שמייסדי המדינה נהנו ממנו, הליכוד תחת בנימין נתניהו הופך כעת ליותר מפא"י ממפא"י
בחסות הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, וללא הקונצנזוס שמייסדי המדינה נהנו ממנו, הליכוד תחת בנימין נתניהו הופך כעת ליותר מפא"י ממפא"י. בהעדר יחסים מאזנים בין פוליטיקאים לעובדי הציבור, האמון בממשלה – כל ממשלה – בהכרח מתערער.
ובלי אמון אי אפשר לקיים משילות: היכולת להבטיח את נכונות הרשויות הרשמיות, המשק, החברה האזרחית והתושבים בכללותם לתכתיבי הממשלה באמצעות הפעלת עוצמה (שילוב של סמכות יחד עם שימוש חוקי בכוח).
משילות מתאפשרת על־ידי ציות והקפדה מרצון על כללי המשחק המקובלים, המגולמים בעקרונות הממשל. במשטרים דמוקרטיים, במידה שאין היענות, מבטיחים את הסדר על־ידי כפייה בחוק; במשטרים סמכותניים בלי קונצנזוס לגבי כללי המשחק היא מושגת רק בכפייה.
היכולת של הממשלה הנוכחית למשול – ברקע גישתה המדירה קבוצות שלמות; נטיותיה התיאוקרטיות; הפוליטיזציה במגזר הציבורי; הקצאה סלקטיבית של משאבים; החלפת עקרונות השוק החופשי בחלוקת נדבות; התעלמות מזכויות מיעוטים; נטיותיה הגזעניות והמיזוגיניות והעבר הקלפטוקרטי של כמה משריה הבכירים – הופכת במהירות למוגבלת ביותר.
החלטות הממשלה הראשוניות מעוררות מחאה ציבורית, שמתרחבת על בסיס כמעט יום־יומי למספר הולך וגדל של קבוצות חברתיות לרוחב הקשת הפוליטית, מה שמדרבן אותה להפעיל סנקציות או להשתמש בכוח כדי להשיג את מטרותיה.
![מפגין נושא שלט שעליו נכתב "ביבי = פוטין" בהפגנה בתל אביב נגד השינויים במערכת המשפט, 14 בינואר 2023 (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/01/F230114TN25.jpg "מפגין נושא שלט שעליו נכתב "ביבי = פוטין" בהפגנה בתל אביב נגד השינויים במערכת המשפט, 14 בינואר 2023 (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)")
ללא הסכמה על יסודות הממשל וללא ממשלה המסוגלת למשול – הדמוקרטיה לא יכולה להתקיים. ישראל עוברת עתה תהליך של נסיגה דמוקרטית, שאם הוא יימשך יוביל לא רק לשלטון סמכותני "על מלא" אלא גם לדבר חמור בהרבה – פיצול עד כדי התמוטטת מוחלטת.
ישראל עוברת עתה תהליך של נסיגה דמוקרטית, שאם הוא יימשך יוביל לא רק לשלטון סמכותני "על מלא" אלא גם לפיצול עד כדי התמוטטת מוחלטת
ממשלת נתניהו החדשה מאמינה שהיא יכולה לחזור על טעויות העבר ולהתעלם מניסיונם של משטרים נעדרי תמיכה אחרים – ועדיין להביא לתוצאות שונות. מדובר בגישה טיפשית, יהירה ושגויה, שתוביל למצב שבו הממשלה מסכנת את המדינה.
המסלול שהחלה לצעוד בו הממשלה ה־37 איננו בלתי הפיך. ניתן לשנותו לא רק על־ידי שרטוט גבולות מוצקים למדינה המוכרים מבחינה בינלאומית, אלא גם באמצעות ממשלה המחויבת לנורמות ליבה ציבוריות, לאיזונים ובלמים מוסדיים ולערכים נלווים המאפשרים ממשל בר קיימא – ולפיכך גם למשילות ארוכה.
חלק גדול מהציבור נאמן לעקרונות הדמוקרטיה ומחפש לחזק את כללי ההכללה, הצדק והשוויון המסוגלים לשקם את האמון בשלטון – ולפיכך את המשילות. ההתנגדות הציבורית לזרמים המתהווים תוך כדי יצירת הבנות חדשות שיובילו את הממשלה לכיוונים חדשים וקונסטרוקטיביים – כפי שקרה בעבר במקומות אחרים – יקבעו את גורלה של ישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו