יום שבת, שבעה באוקטובר

השבת שלי התחילה כמו אצל כל מי שחיים כאן. בשעה 06:30 שמעתי בומים בלי התראה מוקדמת, כלומר בלי צבע אדום ובלי אזעקות. הלכתי לממ"ד, למרות שיש לי בעיה עם הדלת – אי אפשר לסגור אותה עד הסוף ולא הספקתי לתקן אותה. כמובן שגם אין אפשרות לנעול מבפנים.

הבומים הלכו והתגברו, אז התיישבתי בצד של הקיר ולא בצד של הדלת כדי שאם יהיה הדף, אהיה בחלק הבטוח יותר. כבר מזמן הפכתי את הממ"ד לחדר העבודה שלי. אני מלמדת בו קבוצות קטנות של ילדים מלאכות של פעם: רקמה, עבודה עם צמר, סריגה במסרגה אחת, תפירה של מחברות.

בשעה 08:20 קיבלנו הודעה ראשונה לקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ: "אנשים לצעירים (שכונת הצעירים) דחוף. צבא לשכונת צעירים". שמענו יריות ואז הגיעה עוד הודעה: "יש לי פצוע ירי שלחו כוחות". חשבתי שאם יש יריות, סימן שהגיעו חיילים. הרי יש אוגדה שלמה לידנו.

בשעה 08:20 קיבלנו הודעה ראשונה לקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ: "אנשים לצעירים (שכונת הצעירים) דחוף. צבא לשכונת צעירים". שמענו יריות ואז הגיעה עוד הודעה: "יש לי פצוע ירי שלחו כוחות"

ההודעות הראשונות מנחיתות אותך בבת אחת אל עולם לא מציאותי. רק כדי להסביר למה אני מתכוונת, אספר לך שההודעה שנשלחה בקבוצה לפני שהכול התחיל הייתה: "מישהו יודע האם הספרייה פתוחה מחר?" אלה ההודעות שיש בדרך כלל קבוצה של הקיבוץ, שנקראת "רעים הבית שלי", וזה באמת הבית שלי.

נולדתי וגדלתי ברעים ואני גרה בו עד היום. אני חיה לבדי. אמא שלי גרה במרחק שתי שכונות ממני ושני האחים שלי גרים בקיבוץ עם בנות זוגם וילדיהם. רעים הוא קיבוץ קטן שמונה כ-300 חברים.

קיבוץ רעים לפני השבעה באוקטובר (צילום: מתוך עמוד "קיבוץ רעים שלנו" בפייסבוק)

ב-08:30 בערך, כשעוד לא ידענו כלום ממה שמתרחש בחוץ, כבר כתבו בקבוצה שיש פצוע ירי וביקשו לשלוח כוחות. ואז הודעה: "מה זאת אומרת? חדרו לקיבוץ?" ההודעה הבאה: "כן". ההודעה שאחריה: "הצבא פה?" ההודעה שאחריה: "איפה הצבא?"

את ההודעה הבאה כתבה רעות קרפ: "דחוף דחוף לבית של דביר (קרפ ז"ל, הגרוש שלה) דריה ולביא לבד". הודעה אחר כך, שוב רעות (ששהתה באותו זמן מחוץ לקיבוץ) והיא כותבת: "דביר נרצח". שורה מתחת: "דחוף".

את ההודעה הבאה כתבה רעות קרפ: "דחוף דחוף לבית של דביר (קרפ ז"ל, הגרוש שלה) דריה ולביא לבד". הודעה אחר כך, שוב רעות (ששהתה באותו זמן מחוץ לקיבוץ) והיא כותבת: "דביר נרצח". שורה מתחת: "דחוף"

ואז מגיעה הודעה מאילן, האחראי על צח"י (צוות חוסן יישובי): "חברים, לנעול את הבית ולהישאר בממ"ד ממתינים לצבא". ואז מתחילים להתעצבן: "למה אין צבא?"

פחדת?
לא הרגשתי פחד. אולי דווקא בגלל שדלת הממ"ד שלי לא נסגרת. יצאתי כשהייתי צריכה לשירותים או כשרציתי להכין לעצמי קפה. אני חושבת שבסביבות שתיים בצהריים הבאתי את הכריות של הספה לממ"ד וניסיתי לסדר אותן שיהיה לי נוח לשכב אבל לא הצלחתי לשכב ולא הצלחתי לעשות כלום חוץ מאשר להתכתב עם אנשים בווטסאפ.

בכל פעם ששמעתי שהיריות קרובות, או בכל פעם שמישהו כתב "תבואו אליי הם אצלי על המרפסת" הבנתי יותר ויותר את התמונה. את יודעת איפה נמצאים המחבלים, לפי ההודעות. תהיתי כמה מחבלים מסתובבים פה. חמישה? שישה? לאט-לאט הבנתי שהם נמצאים בכל מקום בקיבוץ.

ההרס בקיבוץ רעים בעקבות חדירת מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר 2023 (צילום: מתוך עמוד "קיבוץ רעים שלנו" בפייסבוק)

בצהרים מצאתי את עצמי כותבת מכתב פרידה לאמא שלי ולאחים שלי, שבגללם חזרתי לחיות בקיבוץ אחרי עשרים שנה בתל אביב. כשהחלטתי סופית שאני לא רוצה שיהיו לי ילדים, עזבתי את תל אביב שאהבתי, וחזרתי לקיבוץ כדי להיות דודה במשרה מלאה.

כתבתי מכתב פרידה והשארתי אותו על השולחן. כתבתי להם שאני מאוד אוהבת אותם, כתבתי שהאחיינים שלי הם הדבר הכי חשוב בחיי, ואימוש כמובן.

מדי פעם נפלה התקשורת ולא הצלחנו להשיג את אמא שלי. היא ישבה לבד בממ"ד ונעלה אותו. בשלב כלשהו, חברים התחילו לשאול האם אפשר ללכת לראות מה שלום זה וזה, שלא עונים. ביקשתי ללכת לראות מה עם אמא שלי. הבן של השכן היה אמיץ ונכנס לבית שלה דרך החלון. היא נבהלה, אבל גם שמחה לראות אותו ואז הוא אמר לי שאמא בסדר אבל לא נראית טוב.

ביקשתי ללכת לראות מה עם אמא שלי. הבן של השכן היה אמיץ ונכנס לבית שלה דרך החלון. היא נבהלה, אבל גם שמחה לראות אותו ואז הוא אמר לי שאמא בסדר אבל לא נראית טוב

לפנות ערב אישרו לי לעבור לאמא שלי כי נשארו מחבלים רק בשכונה של הצעירים. הכנתי תיק בד עם עפרונות וצבעי מים ודפים והלכתי אליה. בדרך, הסתכלתי מסביב והכל נראה לי רגיל. הבלגן הגדול התרחש בשכונה של הצעירים.

היו ארבעה צעירים שכל הזמן שאלו מה קורה איתם. אחר כך התברר שאחד נחטף, שניים נרצחו ואחד נפגע קשה ביד. בסוף האירוע היו פזורות ברחבי רעים למעלה מארבעים גופות של מחבלים.

ההרס בקיבוץ רעים בעקבות חדירת מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר 2023 (צילום: מתוך עמוד "קיבוץ רעים שלנו" בפייסבוק)

הפינוי

ביום ראשון אמרו לנו לארוז תיקים ולהתכונן לפינוי. "אחים לנשק" היו היחידים שפעלו ולקחו משפחות שלמות לאילת עם המכוניות הפרטיות שלהם. השטח עוד לא היה לגמרי נקי ממחבלים, ובכל זאת החלטתי להישאר.

הבטחתי לאמא שלי שאהיה בבית שלה ולא בבית שלי ושאלתי בקבוצה של הקיבוץ אם מישהו רוצה שאאכיל לו את החתולים. חשבתי שאם אשאר לבד, יהיה לי את אותו היופי והשקט שהיו בקורונה, אבל זה כמובן שונה מאוד.

הבטחתי לאמא שלי שאהיה בביתה ולא בבית שלי ושאלתי בקבוצת הקיבוץ אם מישהו רוצה שאאכיל לו את החתולים. חשבתי שאם אשאר לבד, יהיה לי את אותו היופי והשקט שהיו בקורונה, אבל זה כמובן שונה מאוד

לא הלכתי לשכונות שנפגעו. בסביבה שלי הכול נראה כמעט רגיל ואני חושבת שאם הייתי הולכת לראות את הבתים השרופים, זה היה הופך אמיתי.

נשארתי בקיבוץ עד יום רביעי. פינו את כולם כי חשבו שנשארו בקיבוץ מחבלים, ובאמת היו. אחי אילן נשאר גם הוא עם כיתת הכוננות ועם שני הכלבים שלו ושל יובל, האח השני שלי. ביום שני בלילה עברתי לאח שלי ואחרי ארבעה ימים "גירשו" גם אותי מהקיבוץ.

הרבש"צ (רכז ביטחון שוטף צבאי) של הקיבוץ הוא בן כיתה שלי. שני בני כיתה נוספים החליטו להישאר איתו ובאמת רק כשהם היו שם, הוא הסכים ללכת לנוח. בסך הכול נשארו בקיבוץ 15 חברים.

הרבש"ץ של קיבוץ רעים הראל אורן (מימין) וחבר כיתת הכוננות של הקיבוץ אמרי בונים (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים, מתוך אתר October7.org)

ערב אחד הם באו לקחת אותי לאכול איתם. ישבנו באוטו עם הצ'קלקות הכחולות ופתאום התחילו יריות. הייתי עם קסדה על הראש והתכופפתי עד כמה שיכולתי והם דאגו לי נורא אז יצאנו מהאוטו ונשכבתי על המדרכה ליד בית הכנסת ומשם עברנו לחמ"ל, שם חיכינו עד אמצע הלילה ובקיצור, ביום רביעי בבוקר יצאה הוראה לכל האזרחים שנשארו, להתפנות.

נסעתי לאילת והצטרפתי לשאר חברי הקיבוץ.

מה לקחת איתך במזוודה?
תיק עם חומרי היצירה שלי, קצת בגדים ותרופות.

להפוך פחד ליצירה

יומיים אחרי שהגעתי לאילת, היה לנו טיפול באומנות עם מישהי מקסימה שגם לה קוראים עדי (נאה). שם התחלתי ליצור ספירלה שמבוססת על משפטים של כל ההודעות שנשלחו ב"רעים זה הבית שלי". בזמן אמת, ההודעות האלה היו כל כך הזויות, והרגשתי שאני אמורה לעשות איתן משהו.

יומיים אחרי שהגעתי לאילת, היה לנו טיפול באומנות עם מישהי מקסימה שגם לה קוראים עדי (נאה). שם התחלתי ליצור ספירלה שמבוססת על משפטים של כל ההודעות שנשלחו ב"רעים זה הבית שלי"

העתקתי בכתב יד צפוף את כל ההודעות שהתקבלו בקבוצה מ-08:29 ועד 10:00 בבוקר. בצורה של ספירלה. הדף נגמר כשהגעתי להודעה שנשלחה בשעה עשר: "בבקשה בואו. בבקשה בבקשה פחד נוראי…"

צילמתי את הדף והעליתי אותו לעמוד הפייסבוק והאינסטגרם שלי, והייתי בשוק מכמות התגובות והשיתופים. חשבתי שזה ידבר רק אליי ולעוד כמה חברים מהקיבוץ. לא ידעתי את ממדי האסון כשיצרתי את הספירלה, ולא חשבתי שתהיה לזה תהודה כזאת.

הספירלה: מקבץ ההודעות שנשלחו בקבוצת הווטסאפ של קיבוץ רעים בבוקר השבעה באוקטובר. יצירה של עדי דרימר

איך נראה היומיום

בימים הראשונים עוד היו לי אנרגיות. הבאתי איתי הרבה צבעים ועבדתי קצת עם הנוער של הקיבוץ וגם עם חבר'ה בגילאי צבא. שמחתי שהם יצרו וציירו. בשבוע השני היו הלוויות. נסענו לטקסים שהתקיימו אחרי הקבורה המצומצמת בקיבוץ וביקרתי חברה שהבן שלה נרצח והבית שלה נשרף.

ואז מגיע יום של דיכאון וקלונקס ואני לא רוצה כלום והבנתי שכנראה גם לא ישלמו לי משכורת על החודש הזה, מה שרק מוסיף חרדה. גם ככה אני עם נטייה לדיכאון ותהיתי מתי הוא יתחיל.

ואז מגיע יום של דיכאון וקלונקס ואני לא רוצה כלום והבנתי שכנראה גם לא ישלמו לי משכורת על החודש הזה, מה שרק מוסיף חרדה. גם ככה אני עם נטייה לדיכאון ותהיתי מתי הוא יתחיל

לפעמים אני מרגישה שאני נמצאת כאן כבר מאה שנה. הכול מוזר. אני כמעט לא יוצאת מהמלון, אפילו לא לים, ואני לא מצליחה להחזיק רצף. לפעמים יש יום או יומיים שנדמה שיש איזו שגרה ואז היא צונחת, שבירה.

מה שהחזיק אותי כל השנים זו העבודה שלי. גדלנו על מוסר עבודה מאוד רציני בקיבוץ והדיכאון הגיע לבקר בסופי השבוע, כשאני לא עובדת. העבודה תמיד נתנה לי סיבה לקום. תמיד הרימה.

בימים האחרונים התחילו להקים אוהלים מחוץ למלון בניסיון ליצור קצת שגרה חינוכית לילדים. שיהיה להם בית ספר. בודקים גם אפשרות להשתמש במבנה של שלוחת אוניברסיטת בן גוריון באילת.

מפונים מישובי העוטף במלון באילת, 17 באוקטובר 2023. למצולמת אין קשר ישיר לנאמר בכתבה (צילום: Aris MESSINIS / AFP)

יש לנו אוהל של אומנות ואני ועוד מורה לאומנות מרעים אחראיות עליו ועוד בובנאית מהקיבוץ שמצטרפת אלינו. יש כאלה שמתחילים קצת להיאסף. מי שיכולים לעבוד מרחוק חזרו לעבודה חלקית וכל החקלאים נוסעים לשדות ביום ראשון וחוזרים ביום רביעי.

למה את הכי מתגעגעת?

לעבודה, לבית שלי, לחתולים שלי שנעלמו כבר ביום שבת. אני בן אדם של שגרה ופחות אדם של אנשים. אני רגילה להיות לבדי ופתאום אני גרה עם אמא שלי בחדר קטן במלון.

לפני כמה ימים היא שאלה למה אני כועסת עליה ואמרתי לה שאני לא כועסת, פשוט רע לי וזה יוצא עליה כי היא כאן. והיא הבינה אותי.

אני רק רוצה הביתה. ואני אחזור הביתה גם אם יהיו בו בומים. אני קופצת מכל דבר וכל דבר מבהיל אותי אבל זה לא יגרום לי לשנות מקום. אני מתגעגעת לספרי האיור והרומנים הגרפיים שלי.

אני רק רוצה הביתה. ואני אחזור הביתה גם אם יהיו בו בומים. אני קופצת מכל דבר וכל דבר מבהיל אותי אבל זה לא יגרום לי לשנות מקום. אני מתגעגעת לספרי האיור והרומנים הגרפיים שלי

תראי, זה לא שבבית טוב לי. גם שם אני בדיכאון, אבל לפחות אני בבית. הבית זה המקום הבטוח שלי. אני יודעת שזה נשמע הזוי אחרי שבעה באוקטובר, אבל המקום הזה – הוא אני.

עדי דרימר (צילום: דפנה טלמון)

העתיד

יש מחשבה על מעבר משותף של כל חברי הקיבוץ לשני בניינים ברחוב הרצל בתל אביב, עד שמשהו ישתנה. רוב החברים בעד למרות שזה גם בעייתי כי מדובר בדירות קטנות יחסית ויגורו שם משפחות של ארבע וחמש נפשות ואין שום צפי של חזרה לקיבוץ.

הדור של מקימי הקיבוץ הגיעו לשום מקום והקימו משהו. עד האינתיפאדה הראשונה לא הרגשתי שאני גרה באזור מסוכן אפילו כשהיו סבבים. הצפון היה המקום שאליו תמיד ירו. היום, אחרי מה שקרה, אני מרגישה יותר סכנה, ובכל זאת אני רוצה לחזור. אבין את כל מי שיבחרו אחרת ממני.

עד האינתיפאדה הראשונה לא הרגשתי שאני גרה באזור מסוכן אפילו כשהיו סבבים. הצפון היה המקום שאליו תמיד ירו. היום, אחרי מה שקרה, אני מרגישה יותר סכנה, ובכל זאת אני רוצה לחזור