אחד הרעיונות הפופולריים המועלים מאז ה-7.10 על-ידי פוליטיקאים, אנשי תקשורת ואזרחים מהמניין הוא ריקון רצועת עזה מתושביה. כביכול התוכנית נשמעת הגיונית ואפילו חיובית לעזתים עצמם, שיוכלו להתפנות סוף סוף מהרצועה הצפופה והענייה ולהגר למקומות טובים ובריאים יותר. ישראל כמובן תרוויח שקט וסיום של השכנות הבלתי-אפשרית בין תושבי הדרום לרצועת עזה.

הבעיה ברעיון הזה, שנשמע אטרקטיבי מאד על הנייר, היא שסיכויי התממשות שלו הם אפסיים ואף למטה מזה, ובגלל היותו רעיון פופוליסטי וקליט הוא תופס מקום מוביל על אף שבפועל אין סיכוי לממש אותו.

הבעיה ברעיון ריקון עזה מתושביה, שנשמע אטרקטיבי מאד על הנייר, היא שסיכויי התממשותו אפסיים ואף למטה מזה, ובגלל היותו רעיון פופוליסטי וקליט – הוא תופס מקום מוביל על אף שבפועל אין סיכוי לממשו

ברצועת עזה חיים כיום 2.2 מיליון פלסטינים. בצלאל סמוטריץ' הבטיח כי ישראל תביא למצב בו יישארו ברצועה 100-150 אלף פלסטינים בלבד, מספר איתו "ישראל תוכל לחיות".

גירוש המוני של אוכלוסייה בניגוד לרצונה הוא פעולה שתיענה בתגובה בינלאומית קשה שתכלול סנקציות כלכליות ואיבוד הגב האמריקאי. הדבר ברור גם לסמוטריץ' ודומיו, ולכן גם איש מהם אינו מדבר על גירוש כזה, אלא על "הגירה מרצון", עזיבה של פלסטינים מרצונם למקום עם עתיד טוב יותר.

אחרי מלחמת ששת הימים ניסתה ישראל לבצע מהלך דומה. למרות המשאבים והמאמצים שהושקעו על-ידי הממשלה, התוכנית נחלה כישלון והותירה בסופו של דבר את ישראל, בניגוד לרצונה, עם שליטה מלאה על כל האוכלוסייה ברצועת עזה.

ביוני 67' השיגה ישראל את ניצחונה הצבאי הגדול ביותר. בתוך 6 ימים הביס צה"ל את צבאותיהם של סוריה, מצרים וירדן. שטחה המצומק של המדינה שקמה ב-48' התרחב מאד, נוספו אליו רמת-הגולן, יהודה ושומרון, בקעת הירדן, מזרח ירושלים, רצועת עזה וחצי האי סיני.

אחד השטחים לגביו נוצרה דילמה מיידית הייתה רצועת עזה. הרצועה הייתה כבר אזור נחשל וצפוף שרובו מחנות פליטים, יחד עם זאת בהשוואה להיום מצבה היה סביר לאין ערוך, חיו בה בסך-הכול 450 אלף תושבים לעומת 2.2 מיליון שחיים בה היום.

אחרי ששת הימים ניסתה ישראל לבצע מהלך דומה. למרות המשאבים והמאמצים שהשקיעה הממשלה, התוכנית נחלה כישלון והותירה את ישראל, בניגוד לרצונה, עם שליטה מלאה על כל האוכלוסייה ברצועת עזה

בדיוני הממשלה אחרי המלחמה עלו רעיונות שונים לגבי עתידה של רצועת עזה. הרעיון המוביל היה "עידוד הגירה" של תושבי רצועת עזה למדינות אחרות, ולאחר מכן סיפוח הרצועה לישראל. ראש-הממשלה, לוי אשכול, הציע לייבש את הרצועה עד למצב של מצוקה אנושית וקריסת החקלאות (המועטה) שנותרה בה, צעד שלשיטתו יאלץ חלק מהתושבים להגר למדינות אחרות.

רעיונות נוספים דיברו על נסיגה של ישראל מהרצועה והשארת העזתים לנפשם. שרים אחרים הציעו מלחמה יזומה שתאפשר "פתרון לא צפוי" בסגנון 48' ברצועת עזה, הגירה המונית של פליטי מלחמה.

שר הביטחון דאז, משה דיין הציב יעד יומרני של צמצום תושבי הרצועה מ-450 אלף ל-100 אלף, מספר איתו העריך שישראל תוכל לחיות. באותה נשימה הצהיר דיין כי אם התוכנית תיחשף ותוקם ועדת חקירה – הוא מתכוון להכחיש את הפעולה. הוחלט כי הדילול יתבצע באמצעות עידוד התושבים המקומיים לעזיבת הרצועה וסיוע בקליטתם במדינות אחרות.

מובילי הרעיון בכנסת הנוכחית הם ח"כים ושרים פופוליסטים שמתמחים בעיקר בסרטוני טיקטוק. לעומתם, דור השרים של 67' היו אנשי ביצוע שהשתייכו לדור המייסדים אשר התמחה בפרויקטי ענק – החל מהקמת המדינה, דרך קליטת גלי עליה עצומים, יישוב ובניין הארץ, הקמת צה"ל, מערכת החינוך ועוד.

הרעיון המוביל היה "עידוד הגירה" של תושבי הרצועה למדינות אחרות וסיפוחה לישראל. רה"מ אשכול, הציע לייבש את הרצועה עד למצב של מצוקה אנושית וקריסת החקלאות שנותרה בה, כדי שתושביה ייאלצו להגר

בהתאם לכך, הרעיון הנ"ל נלקח ברצינות רבה ובשנה הראשונה אחרי מלחמת ששת הימים היווה את המדיניות המרכזית של הממשלה ברצועת עזה. ראש הממשלה לוי אשכול מינה את עדה סרני לאחראית על "פרויקט ההגירה". סרני הייתה אלמנתו של הצנחן המיתולוגי אנצו סרני שנלכד ונרצח על-ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. היא הייתה בעלת קשרים במדינות אירופה ועסקה אחרי השואה באיתור פליטים יהודיים והקמת מחנות לקליטתם.

כעת המשימה שלה הוגדרה כעידוד "הגירה שקטה" באמצעות איתור מדינות שיהיו מוכנות לקלוט פליטים ומתן תמריצים לפלסטינים שיהיו מוכנים להגר למדינות אלה. כמדינות היעד סומנו ירדן, נסיכויות המפרץ הפרסי ו"כל מדינה אחרת שתהיה מוכנה לקלוט אותם".

הוראה מלשכת רה"מ לתוספת תקציב לפרויקט סרני ( (צילום: באדיבות המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני "עקבות")

הרעיון היה שההגירה תבוצע כביכול בצורה טבעית מבלי שיורגשו "טביעות אצבע" ישראליות, זאת כדי למנוע תגובה בינלאומית נגד ישראל. אשכול היה מעורב אישית בתוכנית וקיבל עדכון שבועי על התקדמותה ועל מספר העזתים שנמצאו כמעוניינים בהגירה.

מכיוון שהרעיון היה ליצור "הגירה שקטה", הוקמה יחידה סודית של אנשים בעלי רקע בטחוני שהוגדרו כ"בעלי הכרות עמוקה עם החברה והמנטליות הערבית". תפקידם של אנשי היחידה היה לפעול בתוך אוכלוסיית עזה ולשכנע מקומיים להגר מרצון. במקביל בוצעו מחקרי עומק וסקרים באוכלוסייה הפלסטינית במטרה לבחון את סיכוי ההיענות להצעות ההגירה.

הרעיון היה שההגירה תבוצע כביכול בצורה טבעית מבלי שיורגשו "טביעות אצבע" ישראליות, כדי למנוע תגובה בינל' נגדנו. אשכול היה מעורב אישית בתוכנית וקיבל עדכון שבועי על מס' העזתים שהתעניינו בהגירה

התמריצים שהוצעו לעזתים כ"סל ההגירה" כללו מענק כספי, סיוע לוגיסטי במעבר (וסיוע חד-פעמי במעבר עצמו). הפעילות כולה נשמרה תחת ערפל, מפני שישראל חששה מהסתבכות בינלאומית אם יתברר שהיא מבצעת פעולה כזאת.

למרות המשאבים שהוקצו, התוכנית נחלה כישלון גורף. סרני הצליחה לאתר מספר מדינות אירופאיות שהיו מוכנות לקלוט בשטחן פליטים, אולם הבעיה הגדולה הייתה בשכנוע הפליטים הפלסטינים בכדאיות ההגירה.

רובם הגדול סירבו באופן מוחלט להצעה. חיי הרווחה במדינות אחרת לא קסמו להם כלל, גם התמריץ הכספי לא שכנע, לעומת שאיפתם להיאחז באדמתם. היעד שהציגה הממשלה היה הגירה של 350 אלף פליטים, אולם התוצאה בשטח הסתכמה בסופו של דבר במעבר של 20 אלף בלבד.

ההצלחות המעטות היו בעיקר במעבר של בעלי דרכונים ירדנים שניצלו את ההזדמנות ועברו לירדן, ושל נשים עזתיות שבעליהן חיו במדינות המפרץ ובאמצעות המעבר עזבו את הרצועה והתאחדו עם בעליהן. הנשים שננטשו על-ידי בעליהן ברצועה קיבלו אפשרות לחבור אליהם. איחוד המשפחות התגלה אמצעי השכנוע המוצלח ביותר, אלא שדווקא ההצלחה היחסית הביאה לסופו של הפרויקט מפני שהיא חשפה אותו.

התמריצים שהוצעו לעזתים כ"סל ההגירה" כללו מענק כספי, סיוע לוגיסטי במעבר ועוד. הפעילות כולה נשמרה תחת ערפל, מפני שישראל חששה מהסתבכות בינל' אם יתברר שהיא מבצעת פעולה כזאת

מצרים וירדן פנו אל האו"ם בתלונה נגד ישראל, המבצעת הגירה יזומה ומחתימה את הפליטים על התחייבות שלא ישובו לרצועה או לישראל. בתלונה נגד ישראל נטען, כי בדרך זאת גרמה ישראל לעזיבה של 35 אלף פלסטינים (אולם ככל הידוע המספר האמיתי היה קטן יותר ונופח בתלונה כדי להכתים את ישראל).

התלונה הגיעה לדיון באו"ם וישראל מצאה עצמה מול לחץ בינלאומי לאפשר גם הגירה הפוכה, איחוד משפחות לתוך רצועת עזה. בצר לה נאלצה ישראל להסכים על-מנת שמדינות העולם יאפשרו לה להמשיך במיזם. האישור לאיחוד משפחות לתוך רצועת עזה הביא לחזרת אלפי פלסטינים, שלמעשה קיזזו מבחינה מספרית חלק מאלה שעזבו את הרצועה במהלך 1968.

זמן קצר אחרי הדיון באו"ם זה החליטו בישראל לסיים את הפרויקט היומרני. שנה עברה מסיום מלחמת ששת הימים, ההשקעה הגדולה לא הניבה תוצאות מעשיות, 97% מאוכלוסיית עזה נותרה במקומה ומהצד השני ישראל מצאה עצמה מול גינויים ולחצים בינלאומיים.

בשלב זה החילה ישראל מנהל אזרחי על רצועת עזה והחלה בניהול מלא של חיי הפלסטינים. על-אף שלא התכוונה לשלוט בכל אוכלוסיית עזה הצפופה, נאלצה ישראל לעשות זאת מכיוון שלא נמצא אף פתרון אחר.

הרעיון המבטיח (על הנייר) של דילול האוכלוסייה המקומית נועד להבטיח מצב שבו ישראל תוכל לספח את הרצועה כשבה מספר קטן של פלסטינים בלבד, המציאות בשטח הייתה רחוקה מאד מכך והחל עידן של שליטת ישראל ברצועת עזה, מצב שנשאר בעינו עד הסכם אוסלו ב-1993. בדרך הציעה ישראל למצרים את רצועת עזה כחלק מהסכם השלום שנחתם ב-1978, המצרים דחו את הרעיון על הסף.

ישראל החילה מנהל אזרחי על רצועת עזה והחלה בניהול מלא של חיי הפלסטינים. על-אף שלא התכוונה לשלוט בכל אוכלוסיית עזה הצפופה, נאלצה ישראל לעשות זאת מכיוון שלא נמצא אף פתרון אחר

פרויקט "ההגירה מרצון" אחרי מלחמת ששת הימים הסתיים בכישלון והותיר למעשה את ישראל בניגוד לרצונה בשליטה מלאה על אוכלוסיית עזה. באותה עת חיו ברצועה 450 אלף עזתים. ב-1993, ערב הסכמי אוסלו, כבר היו ברצועה מיליון פלסטינים. כיום מונה אוכלוסיית עזה יותר מ-2 מיליון תושבים.

בצלאל סמוטריץ' אמר כי רצועת עזה תרוקן מתושביה ויישארו בה 100-150 אלף תושבים. לצורך כך ישראל תצטרך למצוא דרך "לשכנע" יותר מ-2 מיליון עזתים לעזוב את הרצועה. מדובר בפנטזיה שאין לה היתכנות מעשית, לכן רצוי מאד להתמקד ברעיונות פחות פופולריים אך כאלה שיש סיכוי ליישם אותם.

בראש ובראשונה מציאת גוף ערבי, פלסטיני או בינלאומי, שיקבל לידיו את השליטה האזרחית בעזה וימנע את חזרתו של חמאס לשלטון או את הטלת הנטל על ישראל כפי שקרה אחרי 67'.

ד”ר למדעי המדינה וליחסים בינלאומיים. עבודת הדוקטורט שלי בנושא “כללי משחק בלוחמה א-סימטרית” זכתה בפרס הקרן ע”ש ענבר עטיה ז”ל למחקרים בנושא טרור.