אנשי ימין שונים מציירים – בהתבטאויות ומאמרים – תמונה של ישראל ושל המציאות המדינית בה. אך נראה שמציאות זו מתקיימת אך ורק בדמיונם. לפיה כל צעד מדיני, כל ויתור או הסכם שנחתם על ידי מנהיגי ישראל לאורך השנים – מדוד בן-גוריון דרך מנחם בגין, יצחק רבין ועד שמעון פרס – נתפסים כחולשה וככניעה.

לדבריהם הפתרון היחיד לבעיותיה של ישראל הוא עוצמה צבאית בלתי מוגבלת, מבלי צורך בהסכמים מדיניים או הכרה בינלאומית. אך כשבוחנים את ההיסטוריה של מדינת ישראל, ניכר כי התפיסה הזו חסרה כל בסיס במציאות.

לדברי אנשי ימין הפתרון היחיד לבעיות ישראל הוא עוצמה צבאית בלתי מוגבלת, ללא צורך בהסכמים מדיניים או הכרה בינלאומית. אך כשבוחנים את היסטוריית המדינה, ניכר כי תפיסה זו חסרת בסיס במציאות

מיום הקמתה, מדינת ישראל נבנתה על איזון בין הכוח הצבאי לבין חיפוש מתמיד אחר פתרון מדיני. כך היה כאשר בן-גוריון הכיר בצורך במדינה יהודית ריבונית תחת חלוקת הארץ, למרות הביקורת הקשה של הימין דאז. ללא ההחלטה להכיר בחלוקה, מדינת ישראל לא הייתה קמה מלכתחילה, ועם דחייתה – ישראל הייתה נגררת למלחמות מתמשכות ללא הכרה או בסיס בינלאומי להקמתה.

גם מנחם בגין, אחד מראשי הימין החשובים ביותר, הבין את הכורח במהלך מדיני, כשחתם על הסכם השלום עם מצרים, המדינה הערבית הגדולה והחזקה בעולם, מהלך שהוכיח עצמו כמשמעותי ביותר עבור הביטחון והיציבות באזור. השלום עם מצרים, בניגוד להאשמות של המתנגדים דאז, הביא לסיומו של סכסוך ארוך והביא עמו שקט לגבול הדרומי שלנו.

כך גם ההסכמים שחתמו רבין ופרס במסגרת הסכמי אוסלו, שהביאו להכרה בינלאומית, פתיחת ערוצים דיפלומטיים חדשים, והחשוב מכל – להסכם השלום עם ירדן, שאיתה יש לנו את הגבול הארוך ביותר, ובזכות הסכם השלום איתה – את העומק האסטרטגי הכל כך חשוב בחזית המזרחית, כפי שראינו בזמן השיתוף פעולה הירדני בזמן ההתקפה מאיראן.

גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, הצטרף לשורת המנהיגים שהבינו את החשיבות האסטרטגית של מהלך מדיני לצורך השגת יציבות ארוכת טווח. נתניהו אמנם רצה לקדם את הסיפוח שהבטיח לו השגריר של דונלד טראמפ דיויד פרידמן, אבל השכיל לקדם במקום זאת את הסכמי אברהם, שהיו פריצת דרך משמעותית ביחסים עם מדינות ערב.

ההסכמים הללו – לא רק שהביאו ליחסים דיפלומטיים וכלכליים פוריים, אלא גם חיזקו את מעמדה של ישראל באזור, והוכיחו כי יש מקום לשילוב בין עוצמה צבאית לבין מהלכים מדיניים מחושבים.

מיום הקמתה, מדינת ישראל נבנתה על איזון בין הכוח הצבאי לבין חיפוש מתמיד אחר פתרון מדיני. כך היה כשבן-גוריון הכיר בצורך במדינה יהודית ריבונית תחת חלוקת הארץ, למרות הביקורת הקשה של הימין דאז

היעדר המרכיב הפלסטיני בהסכמי אברהם התפוצץ לנו בפנים ב-7 באוקטובר אבל השותפות הערביות להסכמים, וגם סעודיה שממתינה להרחבת ההסכמים לעולם הסוני כולו, הבינו את הטעות והן נחושות לכלול אופק מדיני לפלסטינים בהסכמי נורמליזציה עתידיים.

לעומת זאת, בפעם הראשונה שבה ניתנה לימין הרדיקלי ההזדמנות להוביל את מדינת ישראל, בראשות פוליטיקאים כמו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, זה הגיע לאחת התוצאות הקשות ביותר בתולדות המדינה. בעוד הם מציגים את עצמם כשומרי הארץ והעם, מדיניותם הובילה לאסון שלא נראה כמותו.

לאחרונה כתב נדב העצני על הצורך ב"עקירת ההגות של שמעון פרס וחבורת אוסלו", אמירה שהיא עוד ביטוי להעדפה לפסול כל גישה ריאליסטית לטובת פנטזיה אידיאולוגית שאינה תואמת את המציאות.

הרי היה זה שמעון פרס שיצר את התשתית הביטחונית של מדינת ישראל ואת היכולות האסטרטגיות שלה. כתלמידו של בן גוריון, הוא ידע שיש לתרגם את הכוח הצבאי להסדרים מדיניים, שיתרגמו את העוצמה הטקטית להישגים אסטרטגיים, לעוצמה כלכלית וליציבות אזורית.

לסיכום, נכון יעשו הוגי הימין, אם יחדלו לקדש את הכוח בלבד, ויכירו בעובדה שהמנהיגים שהביאו את מדינת ישראל להישגים – מהסכם השלום עם מצרים ועד לאוסלו והסכמי אברהם – הבינו שהקיום שלנו דורש שילוב בין כוח צבאי עוצמתי לבין מדיניות חכמה ומדינית.

טוב יעשה הנשיא טראמפ אם לא יקשיב למקדשי הכוח והמלחמה אצלו ואצלנו, ויהפוך את רצונו לסיים מלחמות ללחץ משמעותי על ממשלת נתניהו לבצע עסקת חטופים שתחזיר את בנותנו ובנינו הנמקים בעזה. עסקה כזאת תוביל לאלטרנטיבה היחידה לשלטון חמאס בעזה, שהיא אותם פלסטינים שנתניהו ייבש בזמן שתמך בחמאס – מכיוון שהם מעוניינים בהסדר דיפלומטי. עסקה כזאת, בגיבוי של כל מדינות ערב הסוניות, תייצר ברית שלנו נגד האיום של איראן ושלוחיה.

בפעם הראשונה שניתנה לימין הרדיקלי הזדמנות להוביל את המדינה, בראשות פוליטיקאים כמו סמוטריץ' ובן גביר, המציגים את עצמם כשומרי הארץ והעם – מדיניותם הובילה לאסון שלא נראה כמותו

השלום הוא התכלית העליונה במסורת היהודית שמוזכרת מדי יום בתפילותינו: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". זו צריכה להיות דרכה של המדינה היהודית. הפנטזיה על מלחמת גוג ומגוג של העצני משמעותה שנמשיך להקיז את דם ילדינו ונכדינו עד סוף הימים.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.