הוצאת צווי המעצר של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הבטחון לשעבר יואב גלנט, הם אירוע מחולל בהיסטוריה של מדינת ישראל ושל העם היהודי, המעורר שאלות קשות לגבי מעמדו של בית הדין והתאמתו לפשעי מלחמה של ארגוני טרור שהשתלטו על מדינות, כמו חמאס וחזבאללה.

אבל האירוע גם מחייב את ישראל לחשבון נפש: איך זה קרה שישראל הפכה ממדינת מופת, אור לגויים, מקור השראה לעולם כולו, למדינה מוקצה, מעוררת מדנים, המסכנת את עצמה ואת יהודי העולם.

דווקא מכיוון שידענו שבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג הוא מוטה, היינו חייבים לנהוג ביתר זהירות, ביתר אחריות, אבל עשינו את ההפך.

ישראל חייבת עכשיו לפעול בשני מישורים: להוקיע את בית הדין הפלילי על החלטותיו נגד ראשי המדינה, ולהציע אלטרנטיבה לדיני המלחמה הקיימים – המבוססים על לקחי שתי מלחמות עולם, שבהם נלחמו מדינות נגד מדינות – לדיני מלחמה עכשוויים למלחמות של מדינות נגד ארגוני טרור.

ישראל חייבת הציע אלטרנטיבה לדיני המלחמה הקיימים – המבוססים על לקחי שתי מלחמות עולם, שבהם נלחמו מדינות נגד מדינות – לדיני מלחמה עכשוויים למלחמות של מדינות נגד ארגוני טרור

הארגונים הללו מנצלים את האוכלוסייה האזרחית ככלי נשק המכריח צבא מסודר לפגוע באזרחים כדי להשיג יתרון על פני ארגון הטרור, כלומר – דווקא חוקי המלחמה הקיימים, במציאות של מלחמה בארגוני טרור, הם המסכנים את חיי האזרחים. ארגוני הטרור מנצלים חוקים אלה ככלי מלחמה נגד מדינות מאורגנות.

את זה ישראל הייתה חייבת לעשות מזמן, אבל את ראש הממשלה מעסיקים עניינים אחרים, לאו דווקא האינטרסים של המדינה, ויש לחשוש שינסה גם עכשיו לעשות לימונדה מהלימון, ולנצל את האירוע "למנהיגות" נגד "העולם האנטישמי", ורק יחמיר את מצבה של ישראל, ואת ביטחונם של הישראלים המטיילים בעולם, שלא לדבר על חיילי צהל וקציניו.

מעקב אחר ההתפתחויות, איך הגענו עד הלום, מגלה שבבסיס המשבר נמצאת ממשלת הימין מלא-מלא וסולם ערכיה המתנגש עם ערכי המוסר של המערב, שהם בעצם ערכי המוסר היהודי הישן והנשכח.

מה קרה כאן? את המלחמה בישראל במסדרונות האו"ם ובטריבונלים של האג יזם נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) כחלק ממלחמתו בחמאס. מול המודל של ג'יהאד צבאי, הציג אבו מאזן מודל של לוחמה מדינית.

היינו מזמן חייבים להעמיד את אבו מאזן במקומו, והיינו מזמן חייבים לא לאפשר לשר החוץ שלו ריאד מאלכי לבוא לרמאללה, כי כל רק מה שעניין אותו היה לפגוע בישראל, כולל קשר עקיף עם איראן דרך ונצואלה, אבל ישראל הייתה שאננה ולא עשתה דבר.

בעצם, היא לא הייתה צריכה לעשות הרבה, כי התובעת הקודמת של בית הדין, פאטו בנסודה – למרות שאהדה את התיקים הפלסטיניים וקיבלה ברצון את מאלכי וסאיב עריקאת – גררה רגלים והצליחה לסיים את תקופתה בלי לעשות כלום.

עריקאת אמר לי אחרי פגישה עם בנסודה כי הוא בטוח שהיא תעשה מעשה, אבל התברר שאת דברי האהדה ששמע ממנה, הוא לא הבין נכון.

כאשר בנסודה צלחה בשלום את המטרד הפלסטיני, הגיע כרים קאן, ומאלכי מיהר אליו להאג. על פי מקורות פלסטיניים אחרי הפגישה, התברר לי שמאלכי חזר מאוכזב. קאן היה פחות דיפלומט מקודמתו, ואמר למאלכי שיש עניינים דחופים יותר על סדר יומו מאשר התיקים הפלסטיניים, ובעקבות השיחה הזאת נראה היה שהפלסטינים הרימו ידיים, והפגישות התכופות שהתקיימו בתקופת בנסודה פסקו בתקופת קאן.

על פי מקורות פלסטיניים אחרי הפגישה, התברר לי שמאלכי חזר מאוכזב. קאן היה פחות דיפלומט מקודמתו, ואמר למאלכי שיש עניינים דחופים יותר על סדר יומו מאשר התיקים הפלסטיניים

עד השריפה בכפר חווארה.

בכנס בינלאומי של משפטנים בז'נבה, מאלכי רץ לפגישה לא מתוכננת עם כרים קאן והציג לו את תיק חווארה. זאת הייתה הנקודה שבה התובע של האג נפתח להקשיב לצד הפלסטיני.

מאלכי הרחיב את הסדק וכאשר פרצה המלחמה בעזה, הוא שוב רץ להאג עם "תיק הרג הילדים בעזה", וכאשר קאן בא לפגוש את משפחות הקורבנות מהעוטף ומסיבת הנובה, הוא בא גם לאבו מאזן ושוב קיבל דיווח על "פשעי המלחמה של ישראל". כאן התחיל "האיזון" השערורייתי בין ישראל לחמאס, שבא לידי ביטוי גם בבקשה להוציא צווי המעצר "לשני הצדדים".

בישראל עקבו אחרי מהלכי בית הדין וידעו כי הצווים בדרך, אבל שוב ישראל עשתה את ההפך ממה שממשלה אחראית הייתה אמורה לעשות.

כל עוד המלחמה בעזה נתפסה בעולם כהגנה עצמית – כלומר מלחמה מותרת על פי הדין הבינלאומי – ישראל זכתה לרשת הגנה. אבל כאשר המלחמה לא נתפסה עוד כהגנה עצמית, אלא כמלחמת כיבוש, גם מעמדה של ישראל התשתנה.

ברגע שהמלחמה בעזה היא כיבוש – חלים על ישראל דיני המלחמה כמדינה כובשת, על כל המשתמע מכך, במחויבותה לדאוג לאוכלוסייה האזרחית. המראות הקשים מעזה שהציפו את העולם, אבל לא את ישראל, גרמו לאהדה גוברת לסבל הפלסטיני, אשר הישראלים לא היו מודעים לו.

כמה הנשיא ג'ו ביידן האיץ בישראל לסיים את המלחמה בעסקה! הוא היה מודע לשחיקה במעמדה של ישראל לנוכח מה שהעולם ראה בטלוויזיה, אבל לנתניהו לא היה אכפת.

את נקודת המפנה אפשר למצוא בסגירת מעבר רפיח. זה האירוע שהפך את ההגנה העצמית לכיבוש, כי ברגע שישראל ניתקה את הקשר בין עזה לעולם הערבי, גם המדינות שנחלצו לסייע לעזתים – כמו מצרים, איחוד האמירויות ואינדונזיה – הורחקו מעזה.

נוצר המצב האבסורדי שבו ישראל קיבלה אחריות בינלאומית ככובש על הסיוע לעזה, כאשר את הסיוע קיבל חמאס, והפך לאדוני עזה מחדש, וחוק הפייק נגד אונר"א רק הגדיל את משקלו של ארגון האו"ם הבעייתי בעזה ובקהילה הבינלאומית.

נוצר המצב האבסורדי שבו ישראל קיבלה אחריות בינלאומית ככובש על הסיוע לעזה, כאשר את הסיוע קיבל חמאס, והפך לאדוני עזה מחדש, וחוק הפייק נגד אונר"א רק הגדיל את משקלו של ארגון האו"ם

מלכתחילה העניין שגילה כרים קאן בתיקים הפלסטיניים היה בגלל התפרעות נערי הגבעות, שהיום שולטים במשרד הביטחון. החשד שישראל עומדת לחדש את ההתנחלויות בעזה, וכי חוסר רצונה לסיים את המלחמה בעזה עומד בבסיס כוונתה לחדש את ההתנחלויות שם, שהיא מטרת המלחמה האמיתית של ממשלת הימין מלא-מלא, הגבירו את המוטיבציה של קאן להוציא את צווי המעצר.

שלא לדבר על ההחלשה המסיבית של מערכת שלטון החוק בישראל והתחושה בהאג שהם נשארו המחסום האחרון בפני ממשלת הימין מלא-מלא השועטת לחידוש ההתנחלויות, שבהאג נחשבים לפשעי מלחמה נוספים.

וכאן המבחן הגדול של הרכב השופטים במשפטו הפלילי של נתניהו, כאן בירושלים. עמידתו מולם בשבוע הבא תיבחן בעיניים ביקורתיות בעולם כולו. אם הרכב השופטים יפגין מורא מן הנאשם, הרי המערכות הבינלאומיות יבינו כי אין מנוס אלא להעמיק את המעורבות המשפטית בנעשה בישראל. כל מטייל בחו"ל, כל קצין וחייל יחושו זאת.

אבל, אם יקרה הנס ומורא הדין יהיה על הנאשם, העולם יראה כי יש לישראל מערכת משפט אפקטיבית, ומידת המעורבות תפחת, אם לא תתבטל.

ואם וכאשר תקום בישראל ממשלה נורמלית, אחד התפקידים הראשונים שלה יהיה ליזום שינוי מעמיק בנורמות של דיני המלחמה למציאות של מלחמה בטרור, כדי שמופע האימים של צווי מעצר נגד ראשי מדינה הלוחמת בטרור בצורה המוצלחת ביותר האפשרית, וסוללת את הדרך לניצחון בינלאומי על הטרור, לא יישנו יותר.

עדכון דיני המלחמה למציאות של טרור הוא חלק אינטגרלי של המלחמה בטרור, אבל ממשלה ששני שרים בעמדות "ביטחון" שלה נאשמו בעצמם בטרור לא יכולה לעמוד במשימה הזאת.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.