מעת לעת מצאתי עצמי ישן בביתה של בתי בשוק הפשפשים ביפו. כשישנתי שם, עשינו לנו נוהג היא ואני לצפות מדי ערב טרם שינה בתוכנית שהתחבבה על שנינו והמוצגת בערוץ הנשיונל ג'יאוגרפיק, תוכנית הקרויה "תעופה בחקירה".

זו תוכנית וותיקה העומדת כבר בעונתה העשרים ושתיים ועוד ידה נטויה. רוצה לומר – ידה של המציאות היא זו שנטויה, שכן מסתבר שמטוסים מכל הסוגים והגדלים, אזרחיים וצבאיים, ממשיכים ליפול מן השמיים כפרי בשל, ועל כן לא חסרות התרסקויות חדשות מעת לעת כדי להזין בהן את התוכנית.

התוכנית הוותיקה "תעופה בחקירה" כבר בעונתה ה-22 ועוד ידה נטויה, שכן מסתבר שמטוסים מכל הסוגים, אזרחיים וצבאיים, ממשיכים ליפול מן השמיים כפרי בשל, והתרסקויות חדשות מזינות אותה

שכן, אם לא ידעתם, בזה התוכנית עוסקת: היא אוספת מקרי אסון ומקרי התרסקויות מטוסים הלקוחים מההיסטוריה התעופתית של שלושים או ארבעים השנים האחרונות, ומשחזרת אותם.

אני מנחש שהעניין מבויים בלבד ולא באמת הביאו להתרסקותו של מטוס נוסף מלא נוסעים בכל פרק, כדי להמחיש לנו הצופים את הזוועה, אבל השחזור עשוי באורח כל כך קפדני ומדוקדק לפרטי פרטים, עד שאנחנו הצופים משוכנעים שאנו צופים בתוכנית דוקומנטרית ושחלק לנו כרגע בהתרסקות של ממש, התרסקות שאנו צופים בה ברגע התרחשותה.

בהמשך כל פרק משוחזר מהלך החקירה כפי שהייתה, כאשר צוותי חוקרים מיומנים שהתמחותם באיסוף והרכבת מטוסים שנשארו מהם פירורים בלבד וחלקים לא מזוהים, כמו בפזל מטורף של מכור לפזלים, מרכיבים מהחלקים הללו תמונה של מה שקרה בתאונה, כעין שרלוק הולמס וד"ר ווטסון של עולם התרסקויות המטוסים.

כאן המקום לציין שנינה ואני כבר מכירים אישית ובשמם הפרטי כל אחד מהחוקרים הללו ואפילו מנפנפים להם לשלום כשהם מופיעים שוב על המסך.

עשרים ואחת עונות, למעלה מארבע מאות התרסקויות, ועדיין לא נתקלתי בפרק בתוכנית הזו שבו החוקרים הרימו ידיים ואמרו בסופו של יום: "פאק! אין לנו מושג למה המטוס הזה נפל והתרסק. אין לנו מושג מה באמת קרה פה".

תמיד הם מוצאים בסופו של דבר את הסיבה.

21 עונות, למעלה מ-400 התרסקויות, ועדיין לא נתקלתי בפרק בו החוקרים הרימו ידיים ואמרו בסופו של יום: "פאק! אין לנו מושג למה המטוס נפל והתרסק ומה באמת קרה פה". תמיד הם מוצאים בסוף את הסיבה

והסיבות הן רבות עד אינסופיות – מטכנאי ששכח להרכיב בורג במהלך הטיפול, עד התעייפות מתכת באחד הרכיבים שגרם לחלק הלז להישבר, דרך חלק קטן שנפל על המסלול ממטוס קודם שהמריא עליו, כמו גם דרך מטען חבלה שהונח במזוודה בימים שהבדיקות עדיין היו חפיפיות, וכלה בטייסים שקיבלו התקף לב במהלך הטיסה או כאלו שקמו במצב רוח רע באותו יום או שבוע, והחליטו להתאבד במהלך הטיסה.

דבר מעניין בפני עצמו הוא כשהחוקרים, כמו גם הטייס עצמו, יש להניח – עדיין רואים בזה מעשה התאבדות, כשהאיש לוקח אתו מאתיים וחמישים נוסעים אל תוך צלע ההר או לעומק האוקיינוס.

כך או כך, אין מה לומר – תכנית מרתקת ומצמידה לכורסה.

אלא מאי? שבתום כל פרק כזה, כשכל הסיבות והגורמים לכך שהמטוס התרסק ונוסעיו הפכו לאפר ועפר התבררו, עולה כמו-מאליה בתוכי השאלה: "תגיד, השתגעת? אתה באמת חושב לעלות על מטוס בפעם הבאה שחניה זוגתך לחיים ארוכים תציע לטוס לחו"ל?"

או במילים אחרות: "למה מה, ראבק – נפלתי על הראש?"

כי אחרי צפייה בכל התוכניות הללו, הפלא הטכנולוגי הגדול בעיניי הוא לא איך מטוס גדול כזה טס באוויר ומגיע מרחק של אלפי קילומטרים ממקום למקום – שזה עניין של פיזיקה פשוטה, יחסית –  אלא איך זה שעם שישה עשר מיליון חלקים, שלא מעט מהם ממש-ממש קטנים, ושאת החלקים האלה בודקים אנשים שחלקם, אם הייתה להם בסטה בשוק, הייתי קונה את הירקות בדוכן של השכן ולא אצלם – איך בכל זאת במצב הזה רק ארבע מאות מטוסים נפלו בינתיים בעשרים ואחת העונות הללו ולא יותר.

ויש טייסים שקיבלו התקף לב בטיסה או קמו במצב רוח רע והחליטו להתאבד במהלכה. דבר מעניין בפני עצמו הוא שרואים בזה מעשה התאבדות, כשהאיש לוקח אתו 250 נוסעים לצלע ההר או לעומק האוקיינוס

אחרי שראיתי בזמנו את הפרק על הטייסים שהתאבדו באמצעות המטוסים שאותם הטיסו באותה עת, ולקחו עימם לקבר או לתוך צלע ההר עוד כמאתיים וחמישים נוסעים לכל טייס מתאבד כזה – ובכן, אחרי שראיתי את הפרק ההוא שבו תוארו שלושה מקרים כאלה, הבהרתי לחניה זוגתי-לחיים-ארוכים שבפעם הבאה שאני עולה על מטוס אני דורש לראות תעודות רפואיות ותסקיר פסיכיאטרי של הטייסים, כדי לוודא שהם לא חלילה במצב דיכאוני.

"מבחינתי", אמרתי לחניה, "מעכשיו אני מוכן לעלות על מטוס רק אחרי שהטייס הראה לי שהוא בעל אישיות עליזה ושמחה ושהוא ממש מבסוט מהחיים".

"למה?" היא שאלה. "האם אתה עצמך, עם כל המורבידיות שלך, איש עליז ומבסוט מהחיים?"

"לא", אמרתי. "אבל אני לא מטיס מטוס עם מאתיים וחמישים נוסעים. הוא כן".

דבר נוסף שלמדתי מהתוכנית הוא, שהדבר האחרון והיחיד שנשאר שלם ממטוס כזה, אחרי שנעשה לעפר ואפר, הוא "הקופסה השחורה" – זו אותה קופסה שרושמת את נתוני הטיסה והיא מוגנת היטב במעטפת פלדה. מעטפת ההגנה הזו גורמת לכך שכשהמטוס מתרסק, "הקופסה השחורה" עדיין נשמרת במצב עבודה וניתן אחרי ההתרסקות לשאוב ממנה נתונים וללמוד מה גרם לתאונה.

"בפעם הבאה שאני עולה על מטוס", אמרתי עוד לחניה, "אחרי שבדקתי את האישורים הרפואיים הנפשיים של הטייסים ווידאתי שהם מרוצים מהחיים, אני דורש לשבת בתוך הקופסה השחורה – זה החלק היחיד שנשאר שלם אחרי שהמטוס מתרסק".

"להבא כשאני עולה על מטוס", אמרתי, "אחרי שבדקתי את האישורים הרפואיים הנפשיים של הטייסים ווידאתי שהם מרוצים מהחיים, אני דורש לשבת בתוך הקופסה השחורה – החלק היחיד שנשאר שלם בהתרסקות

דבר נוסף שלמדתי בתוכניות הללו הוא, שהקופסה השחורה צבעה הוא – תמיד – כתום אדמדם. הייתם מצפים שכשקוראים למשהו "קופסה שחורה", הצבע שלו יהיה אכן שחור, או לפחות "אפרו-אמריקאי" אם אתם מעדיפים להיות פוליטיקלי-קורקט, אבל לא אדום. מה הפלא שארבע מאות מטוסים מתרסקים ועוד היד נטויה, כשמזלזלים כך בעניינים מהותיים?

כתבתי פעם שכדאי ללבוש תחתונים חדשים או לפחות תחתונים במצב טוב בכל פעם שיוצאים מהבית, כי לעולם אין אנו יודעים אם לא נסיים את היום בתחתונינו על מיטה בחדר המיון.

אז בהמשך לזה: כשאתם עולים על מטוס, יש להרחיב את העצה הזו ולדאוג שכל תכולת המזוודה שלכם תהיה ייצוגית – תבחרו בגדים נקיים, מגוהצים היטב ובעלי מראה מכובד, כי אם המטוס לא מתרסק בים, כבר למדתי מהתוכנית הזו שכל תכולת המזוודה שלכם תהיה מפוזרת בשדה, ואתם לא רוצים שכל העולם יראה בטלוויזיה בערב שהמזוודה שלכם הכילה סמרטוטים. אמי, זכרה לברכה, הקפידה מאוד ללמד אותי דברים כאלה.

כי מה יגידו השכנים אם יראו בטלוויזיה שהמזוודה שלכם הכילה טריינינגים ישנים מרוטים וחולצות טריקו מלאות כתמים? לך תסביר אחר כך שזו בסך הכל הייתה הפיג'מה שלכם ושאיש לא אמור היה לראות את זה.

לא נעים.

ואה, כן – טיסה נעימה!

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.