48 שעות בודדות שהעביר נשיא צרפת עמנואל מקרון במצרים הספיקו כדי לאותת לעולם, ובעיקר לעצמו, שצרפת עדיין כאן, ועדיין רוצה להיות רלוונטית. אלא שביקורו הדרמטי לכאורה, שבמרכזו קריאה להפסקת אש בעזה ודיון על "היום שאחרי", כמעט לא הורגש בישראל. ואולי לא במקרה.

מקרון, שבימים כתיקונם שוקע במשברים מבית – כלכליים, פוליטיים וחברתיים – בוחר פעם אחר פעם לברוח החוצה. אל מדיניות החוץ, אל שווקי קהיר, אל פסגות אזוריות. זו לא מדיניות, זו נוסטלגיה – ניסיון לשחזר את ימי הזוהר של צרפת כמעצמה במזרח התיכון. הבעיה? העולם השתנה, ואף אחד לא באמת מחכה לצרפת, בוודאי לא במזרח התיכון החדש, וגם לא בפריז.

מקרון, שבימים כתיקונם שוקע במשברים מבית – כלכליים, פוליטיים וחברתיים – בוחר שוב ושוב לברוח החוצה. למדיניות החוץ, לשווקי קהיר, לפסגות אזוריות. זו לא מדיניות, זה ניסיון לשחזר את ימי הזוהר של צרפת

לפסגה המשולשת בין מקרון, עבד אל פאתח א-סיסי והמלך הירדני עבדאללה, שדנה ב"דרכים להפסקת אש בעזה" – לא הוזמנה ישראל. שוב: על עזה, בלי עזה; על ישראל, בלי ישראל.

מקרון אמנם היה המנהיג האירופי היחיד שהגיע הכי קרוב לגבול עזה – לאל-עריש – ופגש פצועים פלסטינים וארגוני סיוע, אבל מה זה שווה כשהשחקנים המרכזיים – ארה"ב וישראל – פשוט לא סופרים אותו? גם טראמפ, שמעניק לבנימין נתניהו רוח גבית נדירה בעזה, לא עוצר להתייעץ עם ארמון האליזה. ומקרון? ממשיך להצהיר נגד חמאס, אולי כדי שלמלך הירדני ולנשיא המצרי יהיה נוח להסכים, מרחוק.

ובכל זאת, מקרון לא אמר את המילה האחרונה. במהלך ביקורו הכריז על יוזמה חדשה: ועידה בינלאומית שצרפת תכנס בשיתוף ערב הסעודית, שתיערך בעוד מספר חודשים תחת הכותרת "פתרון שתי המדינות". ההכרזה הזו נשמעת מוכרת – לא מעט יוזמות צרפתיות מהסוג הזה נולדו בקול תרועה, ונגמרו בקול ענות חלושה. האם הפעם יקרה משהו אחר?

ואז הגיע השלב הבא: מקרון הודיע על כוונתה של צרפת לשקול הכרה במדינה פלסטינית. "אנחנו חייבים להתקדם", אמר, והדגיש שצרפת תומכת בתושבי עזה "לא נגד ישראל, אלא למען השלום".

אלא שהקו המדיני שמוביל מקרון מאז 7 באוקטובר רחוק מלהיות עקבי. זמן קצר לאחר הטבח קרא להקמת קואליציה בינלאומית להשמדת חמאס – יוזמה שהוכחשה מיד על ידי מקורביו. מאז, מקרון מזגזג: מגינויים לישראל, דרך דרישה להחזרת סיוע הומניטרי לעזה, ועד החלטה למנוע השתתפות חברות ביטחוניות ישראליות בתערוכות בפריז.

הוא אומנם מצהיר כי צרפת תומכת בשחרור החטופים ובביטחונה של ישראל, אך באותה נשימה מבקר פצועים פלסטינים באל-עריש – מבלי להזכיר שמי שאחראי למצבם הוא חמאס, לא ישראל. חמאס שהפך את עזה למבצר של מוות ושם את אזרחיו כחומת מגן אנושית. רק באותה נשימה מציין מקרון כי חמאס לא יהיה חלק מהיום שאחרי – אמירה נכונה, אבל כזו שנאמרת כמעט בלחישה.

האם ביקור כזה מעלה את קרנו של מקרון בקרב המוסלמים בצרפת? להיפך. רבים מהם מבקרים את מצרים על "שיתוף הפעולה" שלה עם ישראל, ומבקשים תמיכה בלתי מתפשרת בחמאס ובעזה. רבים מצפים ממצרים לסיוע אקטיבי יותר לחמאס.

ואז הגיע השלב הבא: מקרון הודיע על כוונתה של צרפת לשקול הכרה במדינה פלסטינית. "אנחנו חייבים להתקדם", אמר, והדגיש שצרפת תומכת בתושבי עזה "לא נגד ישראל, אלא למען השלום"

והציבור הכללי בצרפת? מוטרד מהאינפלציה, הפנסיה והמחאה ברחובות – לא מהמלחמה בעזה.

מקרון מנסה לחזור למזרח התיכון של ז'אק שיראק, כשהצרפתים נחשבו לקול חשוב באזור. אבל זו אשליה. מצרים אולי שמחה להציג בעל ברית מערבי – אפילו סמלי – אבל למקרון אין מנופי לחץ, לא בירושלים, לא בוושינגטון, וגם לא בביירות או ברמאללה.

אירופה חלשה, צרפת חלשה – והביקור הזה, כמו ביקורים אחרים לפניו, רק מדגיש עד כמה. אולי הגיע הזמן שגם בפריז יכירו בכך.

מרים רוסמן היא היסטוריונית, בעלת תואר דוקטור מאוניברסיטת הסורבון. מומחית ליחסי ישראל–צרפת. חברה בפורום דבורה. פרשנית בערוצי המדיה השונים הישראליים והצרפתיים בנושאי יחסי ישראל-צרפת ועוד. יועצת היסטוריונית לסרטים תיעודיים בתחום לטלוויזיה הצרפתית. מחברת הספר ״יחסי צרפת-ישראל, מקום המדינה עד לפרשיית ספינות שרבורג".