בישראל חוגגים את חג החירות. קוראים את ההגדה, מדברים על יציאה מעבדות, על זעקת המדוכאים, על שחרור ממצרים. אבל כדי להבין את עומק הפער שבין הסיפור הזה לבין המציאות – לא צריך להרחיק. מספיק להציץ מהחלון.

כי בזמן שאתם חוגגים את החירות – עם אחר חי תחת כיבוש.

מיליוני פלסטינים בגדה המערבית ובעזה נתונים לשלטון ישראלי, לשלילת זכויות יסוד, לשליטה צבאית, למחסומים, למעצרים, להרס בתים, להגבלות תנועה.

מיליוני פלסטינים בגדה המערבית ובעזה נתונים לשלטון ישראלי, לשלילת זכויות יסוד, לשליטה צבאית, למחסומים, למעצרים, להרס בתים, להגבלות תנועה

בגדה – מחנות פליטים צפופים, חיים תחת מעצרים מתמשכים וחדירות ליליות.

בעזה – טיהור אתני מתמשך, הפצצות בלתי פוסקות והרס תשתיות.

מהי חירות – אם איננה כוללת את זכותם של אחרים להיות בני חורין?

אבל האמת הקשה והלא מדוברת היא שגם אתם לא חופשיים.

החברה הישראלית כולה איננה חופשית. היא שבויה – לא רק של הכיבוש, אלא של אלו שמובילים אותו.

הציונות הדתית, ובעיקר נציגי ציבור מההתנחלויות – הפכו למוקדי הכוח המרכזיים במדינה. הם שולטים בתקציבים, משפיעים על מערכת המשפט, מכוונים את סדר היום הציבורי, ומציבים קווים אדומים פוליטיים שגם המרכז־שמאל מהסס לחצות.

הם הפכו לכוח כופה – לא רק על הפלסטינים, אלא גם על הציבור היהודי.

זהו תהליך שהחל בשוליים והפך למיינסטרים פוליטי. תהליך שבו מיעוט אידיאולוגי־משיחי מכתיב זהות לאומית, מדיניות ביטחונית, וחוקי יסוד.

זהו תהליך שהחל בשוליים והפך למיינסטרים פוליטי. תהליך שבו מיעוט אידיאולוגי־משיחי מכתיב זהות לאומית, מדיניות ביטחונית, וחוקי יסוד

זהו מצב שבו חירות הופכת להיות פריבילגיה שמורה – רק למי שמיישר קו.

וכך, גם הליברלים שביניכם – אלו שעדיין מאמינים בזכויות אדם ובדמוקרטיה – שבויים בעצמם.

עבדים של פחד פוליטי.

עבדים של שתיקה.

עבדים של בריתות עם ימין קיצוני שנמצא כל־כך רחוק מערכי חירות, עד שהמילה עצמה נשמעת כמו בדיחה.

מי שלא מעז לקרוא לכיבוש בשמו, שלא מוכן להתמודד עם ההשלכות המוסריות והמשפטיות של אפרטהייד, לא באמת חוגג חירות. הוא חוגג נורמליזציה של דיכוי.

ההגדה של פסח דורשת מאיתנו להזדהות עם המדוכא. אבל ההזדהות הפכה ריקה – כשהיא מתקיימת במקביל להשתקה, להדחקה, ולהכחשה של דיכוי עכשווי.

הגיע הזמן לומר זאת בגלוי: אין חצי חירות. אי אפשר גם לחגוג את חג החירות – ובאותו זמן לקיים שלטון שליטה ודיכוי. אין חירות אמיתית כל עוד היא שייכת רק לחלק מהאנשים.

הגיע הזמן לומר זאת בגלוי: אין חצי חירות. אי אפשר גם לחגוג את חג החירות – ובאותו זמן לקיים שלטון שליטה ודיכוי. אין חירות אמיתית כל עוד היא שייכת רק לחלק מהאנשים

ובמילים פשוטות: חירות שמתקיימת תוך שלילת חירותו של האחר – איננה חירות. היא מסכה. קליפה ריקה שסופה ליפול ולהתפרק.

כי, כפי שאמרה פאני לו היימר, "אף אחד לא חופשי עד שכולם חופשיים".

חבר הכנסת ד"ר אחמד טיבי הוא יו"ר סיעת תע"ל