הרי לכם משל על דעיכת העתונות: לפני כ־25 שנה הייתי מנהל סוכנות איי.פי. באיים הקריביים, ממטה מרכזי בפוארטו ריקו, שם פרסמנו שירות חדשות מקומי בספרדית והעסקנו עשרות עתונאים. היום אני כבר לא באיי.פי. ולסוכנות אין נוכחות משמעותית באזור. ללמדנו שלא כל שינוי הוא לטובה.

אחד מהעובדים, מנואל, היה אמון על סיקור תחום הבידור – הנושא הכי חזק בפוארטו ריקו באותה תקופה. כוכבים ממוצא מקומי היו למכביר – מהשחקנית ג'ניפר לופז עד הסלסרו מארק אנתוני (שלתקופה היה אף בעלה). אבל איש לא התחרה בריקי מרטין, שזכה לכוכבות בינלאומית קולוסלית עם "La Copa de la Vida", המנון מונדיאל 1998.

אחד העובדים בסוכנות שניהלתי בפוארטו ריקו, מנואל, סיקר את תחום הבידור – הנושא הכי חזק שם באותה תקופה. כוכבים ממוצא מקומי היו למכביר אבל איש לא התחרה בריקי מרטין, שזכה לכוכבות בינלאומית

טירוף ריקי מרטין השתלט גם על ארה"ב עצמה – שם הוא בלט בטקס הגרמי והופיע בכל תכנית אירוח באנגלית מושלמת (דבר נדיר באי). היו לו באמת שירים נהדרים.

בין מעריציו נמנתה גם בתי הקטנה מאיה. כשזיהתה שיר שלו הייתה קופצת ומנופפת וצורחת בשמחה "מיקי מרטין! מיקי מרטין!" — ואני לא תיקנתי אף פעם. דבר חמוד לא מתקנים.

כמובן שהתלהבתי כהוגן כשמנואל הודיע שזכה לראיון אישי עם האיש והאגדה. כיוון שהנושא חשוב ורגיש, הודעתי שאתלווה לראיון. ריקי חיכה לנו בסוויטה רצינית באתר נופש ממוקם על צוק בפינה הצפון-מזרחית של האי. באותה תקופה כבר התגורר במיאמי, וחזר לביקור מולדת לשם הופעת איצטדיון ראוותנית.

למפגש עם סלבריטאים מתלווה תמיד איזו תחושה מוזרה. הערצת יתר – טיפשית ומבזה. התעלמות מופגנת – זה לא מנומס. לאורך השנים אימנתי את עצמי להפגין הן עניין והן אדישות רגשית. אחרי הכל הם אנשים רגילים. אבל תמיד יש יוצאים מהכלל.

בגובה 1.85 מ', בגיל 28, הוא נראה כפסל מפלסטלינה, נוצץ כאילו צוות גמדים משייף ומנקה אותו סביב השעון. בחולצת טי שחורה שכאילו צבועה לו על הגוף, הוא קיבל אותנו בחיוך מסנוור. אנשי הצוות שלו סילקו את הצלמת מן החדר.

"רק תמונות מטעם ההפקה", אמר אחד. "יש לכם 20 דקות".

למפגש עם סלבריטאים מתלווה תמיד תחושה מוזרה. הערצת יתר – טיפשית ומבזה. התעלמות מופגנת – לא מנומס. לאורך השנים אימנתי את עצמי להפגין הן עניין והן אדישות רגשית. אבל תמיד יש יוצאים מהכלל

ישבנו, והראיון התחיל. הוא דיבר על האלבום החדש – לראשונה באנגלית. גם שם, שירים לא רעים, אני מודה. בתור סנוב של הרוק הקלאסי, לא קל לי הדבר.

מהר מאוד הסתבר שהוא בעיקר רוצה לעסוק בהסברה. לא מעריכים מספיק את פוארטו ריקו, הוא גרס. "זה חלק ממני ואני חייב לחלוק זאת – להראות לאנשים את היופי שבאי שלי".

למה זה חשוב?

"לצערי, יש קלאסיקות בתיאטרון על כנופיות פוארטוריקאיות", התלונן – ככל הנראה התכוון ל"West Side Story". "חשוב שכולם יגמלו מסטריאוטיפים".

למה זה תפקידו?

"זו משימה. יש לי אפשרות לדבר לקהל רחב […] בואו נעלה מודעות, נדבר על עניינים הומניטריים […] כן, אני מנהיג. אנשים עוקבים אחרי המוזיקה שלי, ואני חייב להראות להם את מה שמעסיק אותי".

שאלתי אותו אם הוא רוצה לכתוב שירים בעצמו – כמו בוב דילן, פול סימון או בילי ג'ואל.

"אני לא כותב, אחי". אמר. "אני מספר סיפורים".

החלטתי מעט להקשות: האם פוארטו ריקו צריכה להיות המדינה ה־51 של ארה"ב במקום סוג של קולוניה? "בוא לא נלך לשם". ענה. מקצוען, אין מה לומר.

האם הוא בעצם מחשיב את פוארטו ריקו כארץ נפרדת?

שקט.

"כן. כן. כן".

הוא מרגיש אמריקאי?

ללא היסוס: "אני פוארטוריקאי. באמריקה לא הרגשתי אף פעם אמריקאי. זה כמו לנסוע לסין ולנסות להרגיש סיני".

האם פוארטו ריקו צריכה להיות המדינה ה־51 של ארה"ב? "בוא לא נלך לשם", ענה. הוא מרגיש אמריקאי? "אני פוארטוריקאי. באמריקה לא הרגשתי אף פעם אמריקאי. זה כמו לנסוע לסין ולנסות להרגיש סיני"

באותו רגע, ידעתי מה לומר.

"ריקי, אני חייב לספר לך משהו".

הוא רכן לעברי, מפגין קשב עמוק ואמיתי. אם צריך, כך חשתי אז, היה בכל זאת כותב שיר בשבילי.

"העניין הוא שיש לי ילדה קטנה בת ארבע שהיא, איך לומר, מעריצה ענקית שלך. אני יודע שאסור לצלם אותך.  אבל היא תהיה כל כך נרגשת אם, אם".

הוצאתי בהיסוס מצלמה קטנה שהייתה לי תמיד בכיס – אז, לפני ימי האייפון והדיגיטל. אנשי הצוות קפאו כאילו ראו אקדח פתאום באמצע המערכה. היה רושם שממש כל דבר יכול היה לקרות. מנואל רעד מפחד.

ריקי מרטין שלף את המצלמה מידי, זרק אותה לאיש הצוות, אחז בידי באופן החלטי והעמיד את שנינו תוך שניה ליד החלון. "בוא נעשה את זה!" פקד. איש הצוות היה מבועת, אבל ציית.

פיתחתי את התמונה בדרך הביתה, ובערב הצגתי אותה למאיה. פניה אורו באחת.

"מיקי מרטין!" קראה, מביטה בו בתמונה. ואז, מבולבלת שהיא רואה אותי שם גם, הוסיפה: "אבא?" היא חזרה בין שתי הדמויות, מהוססת, מבולבלת: "מיקי מרטין, אבא, מיקי מרטין, אבא".

ואז הביטה בי בפליאה, ושאלה את שאלת השאלות: "אבל למה הוא אמיתי?"

מאיה עם החבר של מיקי מרטין

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com