בתקופה הקשה הזו נוצרה בתקשורת מעין תחרות בין הפרשנים, ויותר מכך, בין הפוליטיקאים, במציאת תארי רשע לאויבנו המנוולים. סתם רשע או מנוול כבר אינו מספיק, ואנו שוחקים עד דק תארים כמו צוררים, עמלקים, בני שטן, וכמובן התואר האולטימטיבי נאצים, כדי למסגר את הווייתם.
דירוג הרשע הזה, שנועד לייצר גבול תיחום ביננו לבינם, הוא מעניין בכמה היבטים. ראשית מעניינת האסימטריה שביננו לבינם. בניגוד ל"רעים", אשר להם יש שפע של תארים ודירוג רשע, הרי שלנו, "הטובים", יש רק תואר גנרי אחד – "הטובים".
דירוג הרשע, שנועד לתחום ביננו לבין אויבינו, מעניין בכמה היבטים. ראשית מעניינת האסימטריה ביננו לבינם. בניגוד ל"רעים", אשר להם יש שפע תארים ודירוגי רשע – לנו יש רק תואר גנרי אחד – "הטובים"
אבל מצד שני, דווקא אנו איננו בלוק הומוגני אחד, ולנו יש גוונים וגווני גוונים המפרידים בינינו – מבחינתנו לא כל הישראלים הם אותו הדבר. בדירוג "הטובים" שלנו יש חילונים ויש דתיים, יש שמאלנים ויש ימניים, יש אשכנזים ויש ספרדים, וכיו"ב. וגם בתוך אותן קטגורית מתקיימות חלוקות על גבי חלוקות. לא כל הדתיים אותו הדבר, לא כל הימניים הם אותו הדבר וגו'. בעוד שמאידך, את "הרעים" אנו רואים כבלוק הומוגני – להם אין גוונים ושונויות. הם כולם סתם רעים גנרים.
התובנה הזו, כי קיים טוב ורע בעולם, היא אמונה בסיסית שבוקעת מהמערך הרגשי העמוק בו צויד המין האנושי, כאחד מהכלים החשובים לבניית חברה. תיוג הזולת כ"טוב", מאפשר לי להרשות לו להתקרב אליי, ולקיים שותפות משאבים אתו לתועלתנו המשותפת. בעוד שתיוג הזולת כ"רע" מפעיל אצלנו מנגנון של ניכור המייצר אדישות לתחושותיו ומאווייו, ומאפשר לנו אף להיות אלימים כלפיו ללא הנטל הרגשי שאמור להתלוות לכך.
מאז ימי עמלק, ההכרה האקסיומטית בקיום הרוע התנגשה ברציונל מקורותיו ויצרה התפלמסות תיאולוגית בלתי נגמרת לסיבות קיומו. אך אם נוכל להתרומם מעל האגוצנטריות שלנו, וננסה לחקור את מושג הרוע באופן קר, אנחנו נצטרך קודם כל לברר לא את הרוע, שהוא מוטיבציה הנסתרת אותה אנו מייחסים לזולת, אלא את הגלוי לעין – נושא האכזריות הקיימת בנו, ושאנו מייחסים אותה לרוע. וכשאנו בוחנים את האכזריות שבנו, מסתבר שלא כל אכזריות היא רוע. כשאנו מוחצים מקק שפלש לביתנו, או מחשמלים יתושים במרפסת, אנחנו עושים זאת באכזריות אגבית, בלי שיהיה אפשר להאשימנו ברוע. וכשאנו מבקשים להעניש מישהו שהרע לנו, אנחנו אכזריים אבל לא רעים.
תיוג הזולת כ"טוב", מאפשר לי להרשות לו להתקרב אליי, בעוד שתיוג הזולת כ"רע" מפעיל מנגנון של ניכור המייצר אדישות לתחושותיו ומאווייו, ומאפשר לנו אף להיות אלימים כלפיו ללא הנטל הרגשי שאמור להתלוות לכך
בין שנודה בכך ובין שנתכחש, האכזריות טבועה בכולנו, גם מבלי שנהיה רעים. והשאלה היחידה בעניין האכזריות היא מה הטריגר שעלול לעורר בנו אותה. הטריגר שונה בין אדם לאדם. אכזריות קיצונית מוגדרת כסאדיזם – הפקת הנאה מאכזריות, וסאדיזם הוא תכונה מעניינת משום שהיא מופיעה באחוז מסוים מכל אוכלוסייה נתונה.
כל חברה מייצרת אחוז מסוים של סאדיסטים כאלו ואחרים שצצים להם מבלי שום רמז שיסמן כי התינוק החייכן הזה עתיד להיהפך לסאדיסט. כך, סאדיזם אינו תכונה מולדת או מורשת, אלא תכונה נרכשת, ונראה כי תנאים מסוימים של בית גידול תחת לחץ, וחשיפה לאידאולוגיות מסוימות, עלולים לעורר אצלנו את הרצון לשליטה דרך אלימות, ולסאדיזם (ןמשום-כך הוצא הסאדיזם מרשימת מחלות הנפש במדריך הרפואי של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה).
ואם כך הוא, אז (כמו שהוכח בניסוי המפורסם של סטנלי מילגרם) כנראה שהפוטנציאל להתפתח כסאדיסטים חבוי בנפש האנושית, אך למזלנו, אצל מרביתנו, סביבתנו ובית הגידול שלנו מנעו מאתנו את נתיב האימים הזה. או, כמו שהשאלה הפילוסופית הקלאסית מציגה זאת – "האם אני יכול להבטיח לעצמי שאם הייתי גרמני בתקופתו של היטלר לא הייתי הופך לנאצי?" שאלה שמענה לה בשלילה מוחלטת אינו אפשרי.
בימים רגילים מצליחה החברה האנושית להשתיק את פוטנציאל האלימות שבנו לטובת בניית מסגרות חיים חיוביות, אבל כל זה משתנה בעת מלחמה. מלחמה היא שעתה היפה של האלימות, וכל מלחמה מקיימת זוועות, שאותן אנו לא רק חווים אלא גם עושים.
בימים רגילים מצליחה החברה האנושית להשתיק את פוטנציאל האלימות בנו לטובת מסגרות חיים חיוביות, אבל כל זה משתנה בעת מלחמה. מלחמה היא שעתה היפה של האלימות, וכל מלחמה מקיימת זוועות
ההתפרקות מהרסנים החברתיים, והחשיפה המועצמת לחרדה קיומית, גוררת אותנו להתנהגויות אלימות שמחוץ לנורמה אותה אנו מצפים מעצמנו. לא רק האלימות אליה אנו נחשפים יכולה להוות עבורנו טראומה – גם אלימות אותה אנו עלולים לבצע בתנאי קיצון אלו, עשויה להיות טראומטית לא פחות. ולא לחינם ביוון העתיקה כל חייל שחזר משדה הקרב נחשב טמא, ונאלץ לעבור טקסי טהרה כדי שיוכל לחזור ולהשתלב בחברה.
ולתוך המלחמה נכנסת שאלת הרוע, המקננת מאז ומעולם. מימי מצרים העתיקה. שתיארה תמיד את שכניה, אותם היא עצמה התקיפה, כמרושעים ושפלים, ועד להתקפתו של ולדימיר פוטין את אוקראינה תחת מיתוג האוקראינים כנאצים.
בין אם אתה התוקף ובין אם אתה הנתקף, הגדרת האויב כרע היא צורך בסיסי במלחמה, משום שזו הדרך שלנו לנרמל לעצמנו את ההתנהגות האלימה שלנו. הגדרת האויב כרע היא זו שבונה את החיץ ביננו "הטובים" לבין אלו שאינם באמת אנושיים כמותנו, ומאפשרת לנו להצדיק לעצמנו את אותה אכזריות לה אנחנו נדרשים כדי להילחם.
אז האם באמת יכול להיות אויב שהוא רע ביסודו? האם באמת קיים רע אמיתי וטהור? כדי לענות על השאלה הזו ברצינות אנחנו צריכים לרדת לעומק המפרט ההנדסי שלנו – עד לרמה הגנטית שהכתיבה בנייתנו כבני אנוש, ובכלל-זה את מבנה המוח שלנו – מכונת הפסיכולוגיה האנושית.
האם שם, ב-DNA שקובע את מבנה המוח שלנו, מצוי גן של רוע שאפשר לאתרו ולבודדו? כנראה שלא, ובכל חברה אנושית מתקיימת גם חמלה אנושית וגם אכזריות אנושית זו לצד זו במינונים כאלו ואחרים. מינונים התלויים בתנאי הלחץ בה נמצאת אותה חברה, ובתכתיבים התרבותיים והאידאולוגים שמגבשים אותה. מינונים שמשתנים בהתאם לשינויים במצב החברה, בדיוק כמו אותם שינויים מהירים אותם עברה החברה הגרמנית מגרמניה הנאצית של מלחמת העולם, לגרמניה ההומניטרית של היום שאחרי. אותם הגנים יצרו גם את "הרעים" וגם את "הטובים".
כך, התחרות הפוליטית בתארי הרשע לאויבנו היא מובנת לעת המלחמה, אבל היסחפות אחריה והתמכרות לה עלולה להוביל אותנו למקומות אפלים שיקשו עלינו לבנות חברה בריאה בעתיד.
אנו צריכים לזכור כי אכזריות אויבנו גם היא צמחה על רקע התיוג שעשתה הנהגתם כלפינו בהציגם אותנו כ"הרעים", וזאת בחברה הנתונה לתנאי לחץ ומידור, עם אידאולוגיה דתית מקטבת. פמפום שעודד בה את האגרסיביות ונירמל עבור הסאדיסטים בתוכה את ביצוע אותן הזוועות שביצעו בנו, ואל לנו ליפול למקומותיהם.
בין אם אתה התוקף ובין אם אתה המותקף, הגדרת האויב כרע היא צורך בסיסי במלחמה, משום שזו הדרך שלנו לנרמל לעצמנו את ההתנהגות האלימה שלנו. הגדרת האויב כרע היא זו שבונה את החיץ ביננו
מה שכן אנחנו חייבים לזכור הוא, כי בטווח הארוך אנו נדונו לא רק לחיות לצד החברה הערבית, אלא גם בשיתוף פעולה איתה. ואם ידענו להשלים עם צאצאי הנאצים, הרי שלמען העתיד ניאלץ כנראה להתגבר על אותו תיוג רגשי של "הטובים" ו"הרעים" ביחסנו עם אלו שהיום הם אויבנו, בדיוק כפי שגם הערבים, כולל גם העזתים, יאלצו לעשות.
ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוהפלשטנאצים בעזה הם האוייב, חד משמעית, מאז שואת ה-7 באוקטובר.
עם פלסטינים אני חי בירושלים ומקבל מהם שירותים באופן שוטף. אני סובל בחודש וחצי האחרונים מפגיעה אורתופדית שבעקבותיה לא יכולתי ללכת. מי שטיפל בי והוביל אותי בעדינות, סיוע וסבלנות נדירים מהבית לבית החולים שערי צדק היה פרמדיק-נהג אמבולנס פלסטיני במד"א שקיבל ממני בסקר שביעות הרצון שנשלח אלי ציון 100. מי שהקים אותי על הרגליים בחדר המיון של בית החולים שערי צדק ואפשר לי ללכת, פשוטו כמשמעו, לאחר טיפול היה רופא פלסטיני (אני לא יודע אם שניהם הם אזרחים ישראלים או רק תושבים ישראלים, בירושלים יש שתי אבחנות). לא אשכח את שניהם לטובה במשך הרבה מאוד זמן.
גם נהג המונית שהסיע אותי בתום הטיפול מבית החולים הביתה היה פלסטיני וכך גם פקידת הקבלה במרפאה האורתופדית של שערי צדק, אליה הגעתי השבוע להמשך מעקב ואבחון. שניהם נתנו לי שירות ענייני וטוב.
בסקרים שלפני ה-7 באוקטובר נע שיעור המשיבים שהם גאים להיות ישראלים בקרב אזרחי ישראל ממוצא פלסטיני על כ-50 אחוזים. בין 60 ל-70 אחוזים מקרב אזרחי ישראל ממוצא פלסטיני ענו באותם סקרים שהם חשים הזדהות עם מדינת ישראל.
בקיצור – יש פלסטינים "טובים" ויש פלשטנאצים לא רק רעים, אלא שטניים לחלוטין. אלה וגם אלה בני אותו עם ממש. כשלעצמי תמכתי בהתלהבות בצירוף רע"ם של ד"ר מסור עבאס לממשלת השינוי קצרת הימים של נפתלי בנט ויאיר לפיד. גם היום אני תומך בשילוב עתידי של מפלגות ערביות של אזרחים פלסטינים ישראלים בכל קואליציה עתידית, אבל זה לא יקרה משום שלא יתקיימו בימי שלטונו של ביבים שקרניהו בחירות לכנסת בישראל.