במשך 30 שנה עבד מוחמד אבו זהרה, פלסטיני מדרום הגדה המערבית, בענף הבנייה בישראל. זו הייתה עבודה משתלמת יחסית, שהניבה שכר גבוה בהרבה מהעבודות הדומות בגדה.
ואז, ב־7 באוקטובר 2023, הכול נעצר. בעקבות מתקפת חמאס מעזה, הגבילה ישראל באופן דרמטי את כניסת הפועלים הפלסטינים מהגדה המערבית – מהלך שגבה מחיר כבד מכשני מיליון הפלסטינים החיים שם.
גם יותר מ־21 חודשים לאחר פרוץ המלחמה, מספר ההיתרים לא שב לרמתו הקודמת. הצעד הדרמטי ביותר היה ככל הנראה החלטת ישראל לאסור על העסקת פועלים פלסטינים בענף הבנייה – התחום שבו הועסקו רוב הפלסטינים שעבדו בישראל.
ההחלטה לצמצם את מתן ההיתרים באופן כה נרחב סימנה שינוי מדיניות: בעבר, גורמי הביטחון דווקא התעקשו לשמר את ההיתרים – גם לאחר פיגועים שמקורם בגדה
"איך מסתדרים? רק אלוהים יודע", אמר אבו זהרה לזמן ישראל. "אין שום הכנסה – אפס. לא עבדתי כבר שנתיים. מכרנו את הזהב, מכרנו ציוד בנייה, לווינו מחברים, כתבנו צ'קים דחויים".
הירידה החדה במספר ההיתרים לא לוותה בהסבר רשמי מטעם הממשלה, אך היא נתפסת כמהלך ביטחוני על רקע החדירה ההמונית של הפלסטינים מעזה שביצעו את הטבח ביישובים הישראלים ב־7 באוקטובר.
המתקפה של חמאס באותו יום עוררה בקרב ישראלים רבים מחדש תחושות של חוסר אמון כלפי הפלסטינים, לצד חשד שעובדים עזתים שהועסקו בישראל העבירו מידע למפגעים על היישובים שבהם עבדו.
עם זאת, ההחלטה לצמצם את מתן ההיתרים באופן כה נרחב סימנה שינוי מדיניות: בעבר, גורמי הביטחון דווקא התעקשו לשמר את ההיתרים – גם לאחר פיגועים שמקורם בגדה. בפועל, מקרי טרור שביצעו פלסטינים בעלי היתר עבודה בישראל – לאחר שעברו סינון קפדני של שב"כ – היו נדירים ביותר.
עבור רוב הפלסטינים בגדה, המבקשים לעבוד ואינם מעורבים בטרור, הקיצוץ הדרמטי במספר ההיתרים נתפס כעונש מתמשך על מלחמה שלא הם החלו ולא הם משתתפים בה
ובכל זאת, גם כיום ממשיכים להיכנס לישראל, במספרים קטנים, פלסטינים מהגדה שאין בידם היתר – חלקם לצורכי עבודה, חלקם לצורכי פיגוע, וחלקם לשניהם גם יחד.
המחבלים שביצעו את הפיגוע הקטלני ברעננה בינואר 2024 עבדו בישראל ללא היתר בתקופה שקדמה למתקפה. הפיגוע הזה היה רק אחד ממספר אירועי טרור שבוצעו בידי פלסטינים מהגדה במהלך מלחמת עזה – למרות נוכחות צבאית מסיבית של צה"ל באזור.
עבור רוב הפלסטינים בגדה, המבקשים לעבוד ואינם מעורבים בטרור, הקיצוץ הדרמטי במספר ההיתרים נתפס כעונש מתמשך על מלחמה שלא הם החלו ולא הם משתתפים בה.
"יש מצוקה קשה, לא רק מהאובדן הכלכלי, אלא גם מהעומס הנפשי", אמר אסף אדיב, מנכ"ל עמותת "מען" לזכויות עובדים פלסטינים המועסקים בידי ישראלים, הן בישראל והן בגדה.
"אלה אנשים שפרנסו משפחות, שילמו שכר לימוד לילדים באוניברסיטה – והיום נאלצים להוציא אותם משם"
לדבריו, הוא שומע מדי יום על אנשים שנפגעו מהמדיניות הנוכחית. "אלה אנשים שפרנסו משפחות, שילמו שכר לימוד לילדים באוניברסיטה – והיום נאלצים להוציא אותם משם", אמר.
"ולא מדובר רק במשפחות גרעיניות – רובם הרוויחו מעל הממוצע ופרנסו גם משפחות מורחבות. היום הם לא יכולים להרשות לעצמם אפילו לקנות אוכל, שלא לדבר על מתנות", הוסיף. "זו תחושת תסכול שקשה לתאר".
בלי עבודה, בלי כסף
לפני המלחמה בעזה עבדו בישראל כ־100 אלף פלסטינים תושבי הגדה המערבית, ועוד כ־40 אלף הועסקו בהתנחלויות ובאזורי תעשייה שבשליטה ישראלית בגדה.
כיום, מספרם של העובדים הצטמצם לכ־11% בלבד מהיקף התעסוקה המקורי. בתוך שטח ישראל, רק כ־7,000 פלסטינים מורשים כיום להיכנס מדי חודש, כולם מסווגים כעובדים חיוניים בתחומים כמו תעשיית המזון או ענף המלונאות. נוסף על כך, עוד כ־9,000 מועסקים בהתנחלויות או בסמוך להן.
התחום שנפגע באופן החריף ביותר הוא ענף הבנייה. על פי נתוני מנהלת התיאום והקישור במשרד הביטחון, 90% מהפלסטינים שעבדו בישראל לפני המלחמה הועסקו בענף זה. לפי נתונים שהציג משרד האוצר בינואר 2024, פלסטינים היוו 29% מכוח העבודה בענף הבנייה בישראל עד 7 באוקטובר.
"כשהפסקתי לעבוד, משכתי את כספי הפנסיה שלי והשקעתי אותם במקדמה על בית – אבל היום יש שם רק שלד. נגמר לי הכסף. אני שוכר דירה וחנוק בחובות"
הכלכלה הפלסטינית בגדה המערבית קטנה בהרבה מזו של ישראל, ומתקשה לספק תעסוקה חלופית. העבודות בישראל גם נחשבות משתלמות בהרבה: השכר החודשי הממוצע בגדה עומד על כ־1,431 שקלים, בעוד שכר המינימום בישראל – שחל גם על בעלי היתר עבודה פלסטינים – עומד על 6,247 שקלים. פועלי בניין פלסטינים מיומנים יכולים להרוויח אף 8,000 שקלים ויותר בחודש.
פלסטיני אחד, שביקש להישאר בעילום שם, עבד במשך 13 שנה עבור חברת בנייה ישראלית גדולה – עד שנמנעה כניסתו אחרי ה־7 באוקטובר. "לא עבדתי כבר שנתיים", אמר לזמן ישראל. "כשהפסקתי לעבוד, משכתי את כספי הפנסיה שלי והשקעתי אותם במקדמה על בית – אבל היום יש שם רק שלד. נגמר לי הכסף. אני שוכר דירה וחנוק בחובות".
פועל אחר, שגם הוא ביקש לא להיחשף בשמו, סיפר כי נאלץ להוציא את אחד מבניו מהאוניברסיטה ולהעביר את בנו בן ה־11 מבית ספר פרטי לבית ספר ציבורי, בשל חוסר יכולת לממן את שכר הלימוד.
מחסומים כלכליים
המצוקה דוחפת פלסטינים רבים לקחת סיכונים ולהיכנס לישראל באופן לא חוקי לצורכי עבודה. חלקם חודרים דרך פרצות בגדר ההפרדה, אחרים מסתתרים בתוך כלי רכב, ויש שמשתמשים בהיתרי טיפול רפואי מזויפים כדי לעבור את המחסומים. אף שהתופעות הללו התקיימו גם בעבר, בחודשים האחרונים נרשמה עלייה חדה בהיקפן.
על פי הערכות גורמי הביטחון בישראל, מאז קיצוץ ההיתרים, חודרים לישראל מדי חודש כ־40 אלף פלסטינים ללא אישור – כמעט פי שניים ממספרם טרם המלחמה
על פי הערכות גורמי הביטחון בישראל, מאז קיצוץ ההיתרים בעקבות 7 באוקטובר, חודרים לישראל מדי חודש כ־40 אלף פלסטינים ללא אישור – כמעט פי שניים ממספרם טרם המלחמה. הפועלים הללו משתכרים לרוב במזומן, לעיתים "בשחור", וללא ההגנות החוקיות והרגולטוריות המוענקות לעובדים בעלי היתר.
דוח שפרסמה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה במאי – הכולל גם תעסוקה לא חוקית, בניגוד למקבילתה הישראלית – מצא כי 18,200 פלסטינים עובדים כיום ללא היתר בתוך שטח ישראל או באזורים בשליטה ישראלית בגדה.
עבור רבים מהם, ההכנסה הגבוהה בישראל ממשיכה להצדיק את הסיכון.
פועל אחד כזה, שביקש לא להיחשף, סיפר לזמן ישראל כי חדר לישראל באופן לא חוקי שבע פעמים במהלך השנתיים האחרונות. בזכות ההכנסה מעבודתו בישראל הוא מצליח לפרנס לא רק את משפחתו הקרובה, אלא גם קרובי משפחה נוספים העובדים ברשות הפלסטינית, ששכרם קוצץ בשל משבריה הכלכליים.
"עבדתי בישראל 20 יום ברציפות, חזרתי הביתה לחודשיים–שלושה, ואז שוב נכנסתי כשהחובות נערמו", סיפר. "הפעם האחרונה הייתה במרץ. אם המצב יחמיר ולא אוכל להביא אוכל הביתה – אעשה את זה שוב. גבר מסכן את חייו כדי להאכיל את משפחתו".
כדי לעבור את הגבול, הוא משלם עבור היתר בשוק השחור או זוחל דרך חור בגדר. לדבריו, כל מעבר כזה כרוך בסכנת מעצר – או גרוע מכך.
"פחדתי להיות מעורב בתאונת דרכים, או שיתפסו אותי", אמר. "שיתפסו אותי – זה התרחיש הכי טוב. חייל בגדר יכול לירות בי. אבל אם הילד שלי יושב בבית רעב ומבקש אוכל – זה אסון. עם זה אני לא יכול לחיות"
"פחדתי להיות מעורב בתאונת דרכים, או שיתפסו אותי", אמר. "שיתפסו אותי – זה התרחיש הכי טוב. חייל בגדר יכול לירות בי. אבל אם הילד שלי יושב בבית רעב ומבקש אוכל – זה אסון. עם זה אני לא יכול לחיות".
קשרים מסחריים
למרות ההלם הכלכלי שנגרם בעקבות המלחמה, הקשרים הפיננסיים בין ישראל לגדה המערבית נותרו יציבים באופן מפתיע. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2022, האזורים הפלסטיניים היו שוק הייצוא השלישי בגודלו של ישראל ערב פרוץ המלחמה.
היציבות הזו אינה מובנת מאליה: במהלך האינתיפאדה השנייה, בין השנים 2000 ל־2005, גל האלימות ההדדי הוביל לקריסה חדה בהיקף הסחר בין ישראלים לפלסטינים. נדרשו ארבע שנים עד שייצוא הסחורות הפלסטיניות שב לרמתו שלפני האינתיפאדה, ועוד שנתיים נוספות עד שהייבוא חזר לרמה הקודמת.
במהלך הסבב הנוכחי, בניגוד לעבר, האינפלציה בשטחי הגדה נותרה נמוכה יחסית, והיקף הסחר עם ישראל – הן בייבוא והן בייצוא – נותר יציב ונאמד ברמות שלפני המלחמה.
במהלך הסבב הנוכחי, בניגוד לעבר, האינפלציה בשטחי הגדה נותרה נמוכה יחסית, והיקף הסחר עם ישראל – הן בייבוא והן בייצוא – נותר יציב ונאמד ברמות שלפני המלחמה
על פי נתונים רשמיים, בין 55% ל־60% מהייבוא הפלסטיני בשנתיים האחרונות הגיע מישראל. אומנם ייצוא הסחורות מישראל לגדה ירד ב־30% בסוף 2023, מייד לאחר מתקפת 7 באוקטובר, אך התאושש ברובו בתוך חצי שנה. באמצע 2024, היקפו היה נמוך רק ב־15% מהיקפו ערב המלחמה.
גם נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה משקפים תלות עמוקה בישראל: בשנת 2024, כ־87% מכלל הייצוא הפלסטיני המדווח הגיע לישראל או עבר דרך מתווכים ישראלים בדרכו לחו"ל, וכ־60% מהייבוא הגיעו מישראל או דרך יבואנים ישראלים.
לפי ד"ר שאול אריאלי, ראש קבוצת המחקר "תמר", היקף הייבוא הפלסטיני מישראל בשנת 2024 עמד על כ־4.8 מיליארד דולר, בעוד שהייצוא הפלסטיני לישראל הסתכם בכ־2.3 מיליארד דולר.
על פי נתוני הרשות המוניטרית הפלסטינית – הגוף המפקח על הבנקים הפועלים בשטחי הרשות – שיעור האינפלציה בגדה המערבית עמד על 5.2% בסוף 2023, בעיקר בעקבות ההלם הכלכלי הראשוני שגרמה המלחמה. עם זאת, ב־2024 נרשמה ירידה בלחצים האינפלציוניים, ובמהלך הרבעון האחרון של השנה ירד שיעור האינפלציה ל־1.1% בלבד.
בשבועות האחרונים חדלו הבנקים הפלסטיניים מלקבל הפקדות בשקלים מלקוחותיהם, בעקבות מגבלות שהטילה ישראל על כמות השקלים שמותר להם להמיר
החוסן היחסי של הסחר בין הצדדים נובע מהשזירה ההדוקה בין הכלכלה הישראלית לכלכלה הפלסטינית. שתי המערכות משתמשות באותו מטבע – השקל החדש – ומעבר לקשרים הכלכליים ולעשרות אלפי העובדים המשותפים, מתקיים גם קשר חברתי־אזרחי:
אלפי אזרחי ישראל הערבים לומדים באוניברסיטאות בגדה, מבקרים בערים פלסטיניות, קונים בחנויות מקומיות ולנים בבתי מלון פלסטיניים.
אולם, לקרבה הזו יש גם מחיר. בשבועות האחרונים חדלו הבנקים הפלסטיניים מלקבל הפקדות בשקלים מלקוחותיהם, בעקבות מגבלות שהטילה ישראל על כמות השקלים שמותר להם להמיר.
עוד עבודה, פחות עובדים
השילוב ההדוק בין הכלכלות גורם לכך שגם ישראל נפגעת עקב חסימת ההיתרים לפועלים פלסטינים. על פי נתונים שפרסם משרד האוצר בינואר 2024, היעדרם של פועלים פלסטינים בענף הבנייה צפוי להביא לירידה של 35% בתפוקה החודשית – הפסד מוערך של כ־2.4 מיליארד שקלים.
גם בענף החקלאות, שבו היו הפלסטינים כ־12% מכוח העבודה לפני המלחמה, נרשמה ירידה של 19% בתפוקה החודשית – הפסד כלכלי מוערך של כ־400 מיליון שקלים. נתונים עדכניים יותר טרם פורסמו על ידי הרשויות.
"איבדנו 90 אלף פועלים פלסטינים בענף הבנייה. בשנתיים האחרונות הגיעו לישראל כ־50 אלף פועלים זרים. זה אומר שחסרים לנו עדיין כ־40 אלף עובדים"
תומר צליח, סגן נשיא התאחדות הקבלנים בישראל, אמר לזמן ישראל כי ענף הבנייה עדיין מתקשה להתאושש: "איבדנו 90 אלף פועלים פלסטינים בענף הבנייה. בשנתיים האחרונות הגיעו לישראל כ־50 אלף פועלים זרים, רובם מהודו ומסרי לנקה. זה אומר שחסרים לנו עדיין כ־40 אלף עובדים כדי לחזור לרמות שלפני המלחמה".
לדבריו, על אף שפועלים פלסטינים משתכרים שכר גבוה יחסית, עלות העסקתם נמוכה משמעותית לעומת זו של פועלים זרים: "פועל זר עולה לנו, הקבלנים, פי שניים מפועל פלסטיני.
"אי אפשר להעסיק אותם ישירות – זה חייב להתבצע דרך חברות כוח אדם, עם עמלות כבדות. צריך להביא אותם בטיסות, להפקיד ערבויות, לשלם אגרות ממשלתיות ולספק להם מגורים בישראל – מה שאין צורך לעשות עם פועלים פלסטינים. פועל פלסטיני עולה כ־700 שקלים ליום; פועל זר עולה כ־1,500 שקלים".
עוד הוסיף צליח כי קצב העבודה באתרי הבנייה הואט משמעותית, והעיכובים הולכים ומצטברים – בין היתר בשל הצורך לשקם מבנים שנפגעו במלחמות מול חמאס, חזבאללה, ולבסוף גם מול איראן.
"אנחנו מעריכים שעבודות בנייה מתעכבות כיום בממוצע בין ארבעה לחמישה חודשים – חלקית משום שאתרי בנייה נסגרו לגמרי בתחילת המלחמה, וחלקית בגלל המחסור בידיים עובדות"
"אנחנו מעריכים שעבודות בנייה מתעכבות כיום בממוצע בין ארבעה לחמישה חודשים – חלקית משום שאתרי בנייה נסגרו לגמרי בתחילת המלחמה, וחלקית בגלל המחסור בידיים עובדות", אמר. "וזה עוד לפני שדיברנו על עבודות השיקום של מבנים שנפגעו בעוטף עזה, בצפון, ולאחרונה גם בעקבות המלחמה עם איראן. זו כמות עצומה של עבודה – ואין לנו את כוח האדם".
לדבריו, הנפגעים הגדולים ביותר הם קבלנים קטנים, במיוחד אלה הבונים בתים פרטיים, שתכנונם מורכב יותר לעומת בנייני מגורים אחידים. "פלסטינים טובים יותר בבנייה מדויקת כזו, לעומת פועלים זרים מסין, למשל", אמר.
עמוס נדן, מומחה לכלכלה הפלסטינית וראש מרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, אמר לזמן ישראל כי התלות הכלכלית רבת השנים של הכלכלה הפלסטינית בישראל אינה מקרית.
"החשיבה הביטחונית שהובילה לשזירה הכלכלית הזו נובעת מתפיסה שגויה, שלפיה תלות כלכלית תוביל להפחתת מתיחות", אמר. "אבל לדעתי, דווקא התלות הזו הזינה מתיחות לאורך השנים. אילו הכלכלה הפלסטינית הייתה מסוגלת לפעול באופן עצמאי ולייצא ישירות לשווקים בחו"ל או לירדן – היינו נמצאים במקום אחר לגמרי".
"החשיבה הביטחונית שהובילה לשזירה הכלכלית הזו נובעת מתפיסה שגויה, שלפיה תלות כלכלית תוביל להפחתת מתיחות. אבל לדעתי, דווקא התלות הזו הזינה מתיחות לאורך השנים"
"רעב מוביל לייאוש"
בעוד שרק כ־6% מהפלסטינים שעבדו בתוך ישראל חזרו למקום עבודתם, ההתאוששות הייתה מעט בולטת יותר בהתנחלויות ובאזורי תעשייה שבשליטה ישראלית בגדה – שם חזרו לעבודה יותר מ־20% מהעובדים.
מאחר שהגדה המערבית מוגדרת על פי החוק הישראלי כשטח צבאי, הסמכות להנפקת היתרי עבודה לפלסטינים בתחומה נתונה בידי פיקוד המרכז של צה"ל, ולא בידי הדרג המדיני החבר בקבינט הביטחוני־מדיני.
אף שרבות מההתנחלויות הגבילו או מנעו את כניסת הפועלים הפלסטינים בעקבות מתקפת 7 באוקטובר, העבודה באזורי התעשייה בגדה המערבית נמשכה כמעט ללא הפרעה.
בשבועות שלאחר המתקפה, פנו מעסיקים ישראלים בגדה לצה"ל בבקשות להחזיר לעבודה חלק מהפועלים. הצבא נענה בחלק מהמקרים, אך קבע מגבלות ביטחוניות – בהן איסור על משמרות לילה והנחיה להרחיק את העובדים הפלסטינים מאזורי מגורים.
"זה לא כמו שהיה לפני המלחמה. אתה יכול להיתקע במחסומים שעתיים–שלוש בדרך לעבודה. המאבטחים בכניסה לאזור התעשייה עושים בדיקות משפילות. אסור לצאת מהמפעל אחרי שנכנסת"
מוחמד סלאח, פועל פלסטיני המועסק באזור התעשייה עטרות שליד ירושלים, סיפר לזמן ישראל כי המשיך לעבוד גם במהלך המלחמה – אך בתנאים מחמירים בהרבה.
"זה לא כמו שהיה לפני המלחמה", אמר סלאח. "אתה יכול להיתקע במחסומים שעתיים–שלוש בדרך לעבודה. המאבטחים בכניסה לאזור התעשייה עושים בדיקות משפילות. אסור לך לצאת מהמפעל אחרי שנכנסת – אם יראו אותך בחוץ, יכולים לשלול לך את ההיתר לשבועיים–שלושה".
למרות הקיצוץ במספר ההיתרים, ישראל עדיין נשענת במידה רבה על עבודה פלסטינית – בין אם חוקית ובין אם לא. נדן אמר לזמן ישראל כי התלות הזו נובעת פחות מהיגיון כלכלי, ויותר משיקולים פוליטיים וביטחוניים.
מלבד אספקת כוח עבודה זול, הסביר, התעסוקה הפלסטינית מזרימה כסף אל תוך הגדה – ובכך מפחיתה את המוטיבציה לאלימות. "במונחים כלכליים טהורים, היה הגיוני יותר שישראל תביא עובדים ממדינות כמו סין או רומניה – שבאים לשנתיים–שלוש וחוזרים הביתה, בלי משקל פוליטי", אמר.
"אם פלסטינים לא יכולים לעבוד, אנשים יישארו רעבים. רעב מוביל לייאוש, וזה מוביל לעוד מגויסים לחמאס ולעוד עוינות כלפי ישראל. הדיון עובר מכלכלה לביטחון ולפוליטיקה"
"אבל זה לא השיקול. אם פלסטינים לא יכולים לעבוד – אנשים יישארו רעבים. רעב מוביל לייאוש, וזה מוביל לעוד מגויסים לחמאס ולעוד עוינות כלפי ישראל. ברגע הזה, הדיון עובר מכלכלה לביטחון ולפוליטיקה".
נדן טוען כי אם הדיון היה כלכלי בלבד, עדיף היה להפריד בין שוקי העבודה של שני הצדדים. "אין שום סיבה שפלסטינים חייבים לעבוד בישראל, ואין סיבה שישראל חייבת להעסיק אותם", אמר.
לדבריו, חלק ניכר מהמבנה הכלכלי הנוכחי בין ישראל לפלסטינים נבנה בתקופת הסכמי אוסלו – הסכמים בני יותר מ־30 שנה, שנועדו מלכתחילה להיות זמניים. ההסכמים תיארו מצב של הפרדה מדינית, ולאחריה עצמאות כלכלית. נדן סבור ששני התהליכים יכולים ללכת יחד.
"פיתוח כלכלי, בכל מקום בעולם, מבוסס על רעיון העצמאות – שלכל מדינה יש יכולת משלה, תחרות, ושווקים פתוחים ליזמות", אמר. "אבל הכלכלה הפלסטינית היא כלכלה בתוך כלכלה, כפופה לרגולציה – שחלק גדול ממנה נובע משיקולים ביטחוניים – שסותרת את המגמות הכלכליות העולמיות".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו