ספרה המדובר של העיתונאית וההיסטוריונית אן אפלבאום "אוטוקרטיה בע"מ: הרודנים שרוצים לנהל את העולם" מ-2024, יצא זה עתה לאור בהוצאת פרדס בתרגום לעברית. במקביל לפרסום הדוח השנתי של מכון V-Dem הבוחן את מצבן של הדמוקרטיות בעולם.

הדוח מ-2025 מציין 25 שנה לתהליך שבו הדמוקרטיה שוקעת והאוטוקרטיה פורחת. המושג "אוטוקרטיה", מתייחס למשטר שבו מנהיג, בין אם נבחר בדרכים דמוקרטיות ובין אם לאו, מפעיל באמצעות חבורת נאמנים את עוצמתה הכלכלית והצבאית של המדינה תוך התעלמות מרצונותיהם של אזרחיה, ותוך שימוש בכלי המעקב והשיטור שברשותה לשימור שלטונו.

על פי הדוח, בדמוקרטיות ליברליות שבהן נשמרות זכויות הפרט וזכויות קולקטיביות של מיעוטים, חיים היום רק 0.9 מיליארד בני אדם, שהם פחות מ-12 אחוזים מאוכלוסיית העולם.

על פי דוח מ-2025, בדמוקרטיות ליברליות שבהן נשמרות זכויות הפרט וזכויות קולקטיביות של מיעוטים – חיים היום רק 0.9 מיליארד בני אדם, שהם פחות מ-12 אחוזים מאוכלוסיית העולם

ספרה של אפלבאום מוקדש ברובו להצגת הקשר בין האוטוקרטיה שהתגבשה במאה ה-21 והשחיתות העומדת ביסודה. בימינו, היא כותבת, אוטוקרטיות נשלטות על ידי רשתות מתוחכמות שנשענות על מבנים כלכליים קלפטוקרטיים, המאפשרות למנהיגי מדינות (מרביתם גברים) לסייע זה לזה להתעשר.

עטיפת הספר: "אוטוקרטיה בע"מ"

כדי להבין כיצד אוטוקרטיות משתלטות על למעלה משלושה רבעים ממדינות העולם עלינו אפוא להשתחרר מתיאוריות מסורתיות, כגון זו שמדינות פועלות מתוך מניעים אידיאולוגיים או ריאליזם פוליטי, וללכת בעקבות הכסף.

היא עושה זאת בצורה מרשימה ביחס לכמה מן האוטוקרטים כוולדימיר פוטין ברוסיה, הוגו צ'אווס בוונצואלה, רוברט מוגאבה בזימבבואה ואחרים.  היא מראה את המסלולים שבהם הם שדדו את אוצר הממלכה והפכו לאוליגרכים ענקיים, תוך שהם גורמים לבני ובנות עמם להיות ציניים ופסיביים ולהתייחס לשחיתותם באמצעות האמירה המוכרת היטב לנוסעי מוניות בתל אביב וכנראה גם בזימבבואה: "עזוב, כולם מושחתים".

מעניינת התובנה העולה בספר, לפיה בניגוד לניסיונות שנעשו בעבר להסתיר את התנהלותם המושחתת של מנהיגים וסייעניהם, כיום השחיתות מתבצעת בגלוי, "מן המקפצה", מה שמסייע להגביר את הציניות והפסיביות בדעת הקהל. שהרי, באופן פרדוקסלי, ככל שהמנהיג משקר בקביעות בצורה בוטה ושקופה, וכששקריו מתגלים הוא אף לא מואיל להציג טיעוני נגד, ככל שהוא בונה לעצמו ארמונות פאר ומשפצם בניגוד לכל נורמה ציבורית, וניתן להוסיף, ככל שמשרתיו המסורים ושפחותיו הכנועות טסים לחו"ל על חשבון הציבור – כן ההמונים מאבדים את היכולת להבין את המתרחש סביבם. ומי שאינם מסוגלים להבין את המתרחש סביבם, כותבת אפלבאום, מן הסתם לא יצטרפו לתנועה אדירה למען הדמוקרטיה ולא ילכו בעקבות מנהיג דובר אמת.

מעניינת התובנה, לפיה בניגוד לניסיונות שנעשו בעבר להסתיר התנהלות מושחתת של מנהיגים וסייעניהם, כיום השחיתות מתבצעת בגלוי, "מן המקפצה", מה שמסייע להגביר את הציניות והפסיביות בדעת הקהל

ישראל כמעט אינה מוזכרת בספר, מלבד אזכורים בודדים כמו זה שבו המחברת קושרת אותה עם טורקיה, הונגריה, הודו והפיליפינים – דמוקרטיות שבחרו במנהיגים שנוטים להפר את המוסכמות הנוגעות לזכויות האדם יותר מאשר לדבוק בהן. אך האוטוקרטיה המתפתחת לנגד עינינו בישראל ניבטת מכל עמוד.

המחברת מתארת כיצד אוטוקרטים משקיעים מחשבה בהכפשת יריבים; משתמשים ברשתות החברתיות להפצת שמועות ותיאוריות קונספירציה שקריות; מבודדים אנשים אלה מאלה וגורמים לניכור הדדי בין קבוצות חברתיות; הופכים את שיח זכויות האדם, החירות והדמוקרטיה לראיות לבגידה ולקשרים עם גורמים זרים; מפעילים מכונות רעל להכפשה אינסופית של מי שאינו מגלה כניעות מוחלטת לקו השלטוני; עוסקים בחיפושם של מרגלים זרים ומשתפי פעולה עם האויב; מאשימים את שומרי הסף בשחיתות שהם עצמם שקועים בה; מעודדים שנאת זרים; מכפישים שופטים ושומרי סף; ומפעילים בריוני רחוב, כמו גם אנשי משטרה ומשטרה חשאית, כדי להכות מפגינים ולהשפילם.

בניסיונה להציע דרכי פעולה לאנשי ונשות מחאה הפועלים להשבת הדמוקרטיה, אפלבאום מתרכזת מטבע הדברים בהיבט הכלכלי. "שימו קץ לקלפטוקרטיה של תן וקח" היא כותבת. העסקאות שהאוטוקרטים מנהלים לצורך התעשרותם מתאפשרות לדבריה בעזרתם של מתווכים למיניהם – עורכי דין, רואי חשבון סוכני נדל"ן ויועצי יחסי ציבור וניהול תדמית. כל אלה פועלים לכאורה במסגרת החוק.

המחברת מבינה שניסיונות להטיל חובת שקיפות על עסקאות הנדל"ן שמנוהלות על ידם עבור מנהיגי מדינות ובני משפחתם, לחייב חברות קש לחשוף את שמות המוטבים שלהן, לסגור פרצות המאפשרות אנונימיות במגזרי ההשקעה במניות וקרנות גידור, ולחזק גופי אכיפה – תתקל בהתנגדות עצומה.

בשל כך אנו נותרים בסיומו של הספר בלי תשובה לשאלה האם אנו יכולים לשים יהבנו בשומרי הסף –  פקידי אוצר וכלכלה, שופטים ויועצים משפטיים, עיתונאים חוקרים וכדומה, העומדים תחת התקפות כבדות ומוחלפים בנאמני השלטון.

אנו נותרים בסוף הספר בלי תשובה לשאלה האם נוכל לשים יהבנו בשומרי הסף –  פקידי אוצר וכלכלה, שופטים ויועצים משפטיים, עיתונאים חוקרים וכדומה, העומדים תחת התקפות כבדות ומוחלפים בנאמני השלטון

אך ברצוני לציין שבהקשר זה הניסיון הישראלי דווקא מציע תקוות מה, בשל הדגש שהושם בשנות המדינה על המקצוענות. כל עוד משפטנים ומשפטניות מכירים בשליחות שנועדה להם בשמירה על שלטון החוק, כל עוד כלכלנים וכלכלניות מפנימים את הצורך לשמר כללי התנהגות רציונליים בניהול אוצר המדינה, כל עוד רופאים ורופאות נאמנים לשבועת היפוקרטס, כל עוד אנשי ונשות צבא מבינים את גבולות הכוח, כל עוד עיתונאים ועיתונאיות ערים לערכי שוק הדעות וחופש הביטוי, כל עוד מורים ומורות מלמדים אזרחות וכל עוד האקדמיה נותרת נאמנה לאמת – כן קטן הסיכוי שהאוטוקרטיה הקיצונית, הנבזית והקלפטומנית הבאה עלינו לכלותינו תוכל להכריז על ניצחון מוחלט.   

פרופסור אמריטוס מיכאל קרן שימש מרצה למדע המדינה באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטת קלגרי בקנדה ומרצה כיום במכללה האקדמית גליל מערבי. תחום התמחותו העיקרי הוא היחסים בין אינטלקטואלים ופוליטיקה. בין ספריו, "בן גוריון והאינטלקטואלים: עוצמה דעת וכריזמה"; "העט והחרב: לבטיה של האינטליגנציה הישראלית"; "מקצוענים נגד פופוליזם: ממשלת פרס 1984-86", "פרקליט אחר: ביוגרפיה של אמנון זכרוני"; "ספרות פוליטית במאה העשרים", "מציאות ובדיון בחילופי האלף", ועוד. בקרוב ייצא לאור "התפסן בקפה טעמון: דן עומר ומלחמת התרבות בישראל".