על ספרו של דימיטרי שומסקי — "האם הציונות ביקשה להקים מדינת לאום?הדמיון המדיני הציוני מפינסקר עד בן-גוריון (1882- 1948)" (הוצאת מאגנס 2024). 

חקר ההיסטוריה כשכבות משתנות

חקר ההיסטוריה, לא פחות מארכיאולוגיה, הוא רב־שכבתי, והמסקנות משתנות לפי השכבה הנחקרת ולפי נקודת הזמן שבה נבחנים הדברים. כאשר מצטטים אמירה של וינסטון צ'רצ'יל או של בנימין זאב הרצל, יש להביא בחשבון מתי נאמרו הדברים ובאילו נסיבות, שכן גישותיהם של מנהיגים משתנות לאורך הזמן. התעלמות מההקשר ההיסטורי עלולה להוביל לפרשנות שגויה של עמדותיהם.   

חקר ההיסטוריה, לא פחות מארכיאולוגיה, הוא רב־שכבתי, והמסקנות משתנות לפי השכבה הנחקרת ונקודת הזמן בה נבחנים הדברים. כשמצטטים את צ'רצ'יל או את הרצל, יש להביא בחשבון מתי נאמרו הדברים ובאילו נסיבות

כך גם בהיסטוריה הציונית, מה שכתבו דוד בן גוריון ב-1906 או זאב ז'בוטינסקי ב-1910, שונה באופן מוצדק ממה שכתבו ב-1926, 1943 או 1947. ניתוח הנסיבות המשתנות והתפתחות החשיבה של המנהיגים, חשובה להבנת ההיסטוריה.

ראשית הציונות ובעיית יהודי מזרח אירופה

דימטרי שומסקי מציג כי הציונות צמחה כתשובה למצוקת יהודי מזרח אירופה עם התעוררות התנועות הלאומיות.

עטיפת הספר: "האם הציונות ביקשה להקים מדינת לאום? הדמיון המדיני הציוני מפינסקר עד בן-גוריון (1882- 1948)", מאת: דימיטרי שומסקי

היהודים, שהיו קבוצות מיעוט ומשמעותיות במעמד הביניים, נדחקו מעמדותיהם בהיעדר זהות לאומית מוכרת, ונותרו מחוץ למארג הלאומי החדש.

כמענה לבעיה, הציונים ביקשו ליצור מרכז טריטוריאלי, שבו יוכלו היהודים לממש את לאומיותם. מרכז שיהווה גם מקור השראה וחיזוק ליהודים אשר יישארו בתפוצות, או בתפיסתו של אחד העם – מרכז רוחני־תרבותי. הבחירה בארץ ישראל הייתה טבעית, אך ראיית ציון כמולדת אליה שבים, הייתה בתחילה מוטיב שני בחשיבותו. עדות לכך היא עצם התרחשותה של פרשת אוגנדה,  גם אם תומכי ציון ניצחו בה.

עמדות ראשי הציונות

התפיסה המקובלת על חלק גדול מהחוקרים הבולטים ומוכרת ברבים, אינה מבחינה בין התקופות וטוענת כי מראשית דרכה שאפה הציונות למדינה ריבונית עצמאית, ואם הנושא הוצנע, היה זה מטעמים טקטיים.

הציונים ביקשו ליצור מרכז טריטוריאלי, שבו יוכלו היהודים לממש את לאומיותם. מרכז שיהווה גם מקור השראה וחיזוק ליהודים אשר יישארו בתפוצות, או בתפיסתו של אחד העם – מרכז רוחני־תרבותי

שומסקי בוחן את עמדותיהם ופרסומיהם של חמישה ממנהיגי הציונות הבולטים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן גוריון. הוא טוען, כי בניגוד לדימוי הרווח, עד תום מלחמת העולם הראשונה ואף זמן לאחר מכן, הציונים לא ביקשו להקים מדינה עצמאית אלא שאפו לאוטונומיה או קנטון במסגרת אימפריה רב־לאומית.

בראשית דרכה, צמחה הציונות במציאות בה אירופה והמזרח התיכון נשלטו בידי אימפריות רב־לאומיות, ששלטו בלאומים שונים בעיקר באמצעות מנגנוני אוטונומיה. למודל זה התייחסו הוגי הציונות. הרצל וגם בן גוריון וז'בוטינסקי, ראו את הישות היהודית בארץ כחלק מהאימפריה העות'מאנית, ובראשית ימי המנדט – כחלק מהאימפריה הבריטית.

מלחמת העולם הראשונה יצרה מציאות עולמית שונה. רוב האימפריות התפרקו ובמקומן צמחו מדינות לאום. שינוי זה, וההבנה שערביי הארץ לא יקבלו את ההגירה היהודית בהסכמה, הביאו לשינוי גישה. בהדרגה ובעיקר סביב ועדת פיל ב-1936, שהמליצה על חלוקת הארץ בין יהודים לערבים, השתנתה האסטרטגיה הציונית והתעצמה השאיפה למדינת לאום עצמאית.

משתדלנות מדינית לאתוס לוחמני

שאיפת הציונים למעמד במסגרת אימפריה ניתבה את פעילותם לשתדלנות מדינית ולרכישת קרקעות והתיישבות. עם ההתפכחות מהאשליה בדבר השלמה ערבית, הבינו המנהיגים כי יידרש מאבק קשה וכוחני להשגת דומיננטיות בארץ ישראל. כך הוקמו מסגרות ביטחוניות כמו "השומר", ובמקביל הוצגה "תורת קיר הברזל".  

לטענת שומסקי, בניגוד לדימוי הרווח, עד תום מלחמת העולם הראשונה ואף זמן לאחר מכן, הציונים לא ביקשו להקים מדינה עצמאית אלא שאפו לאוטונומיה או קנטון במסגרת אימפריה רב־לאומית

לבניית מערך צבאי היה צורך בגיוס רחב ובהנעת הציבור באמצעות אתוס של נחישות והקרבה. שכבה אחר שכבה נבנה אתוס זה, שגיבש דור לוחם חדור הזדהות ומוטיבציה, דור אשר הכריע את מלחמת העצמאות והקים את המדינה,  נגד כל הסיכויים.

המעבר שנכשל: מאתוס כוחני לשותפות אזורית

כאשר נדרש, ידעה הציונות להתאים אסטרטגיה ואתוס ועברה משתדלנות מדינית לכוחנות צבאית. אולם לאחר הקמת המדינה ועם ביסוסה, השתנו הנסיבות, ונדרשה סגירת מעגל וגיבוש אסטרטגיה מותאמת.

המציאות אפשרה מעבר מגישה של "השגת יעדים רק בכוח" אל דרך של הסדרים, שותפות ושיתוף פעולה אזורי. במציאות זו היה מקום לבנות מדיניות של יחסי קח־ותן עם עמי האזור, תוך ניהול סיכונים ביטחוניים מדוד וקפדני.

מאז הקמת המדינה, היו ניסיונות לא מעטים להסדרים בין ישראל לעולם הערבי שסביבה. במקרים רבים, העמדות שהציגו מדינות ערב או הפלסטינים היו קשוחות ובלתי סבירות. אך לפי מחקרים רבים, עמדתה של ישראל הייתה בלתי גמישה, כוחנית וללא נכונות למתן אמון בצד השני ופשרות, וכך הוחמצו הזדמנויות שונות.

ישראל לא שינתה אסטרטגיה וגישה, גם כשהיא בעלת עוצמה צבאית משמעותית, נותרה גישתה חששנית ונעולה במסלול העימות המתמיד, אך משך רוב השנים הקפידה להישאר בתחום הלגיטימציה הבינלאומית. עתה מובילי המדינה קורצים לאסטרטגיית "עם לבדד ישכון", שבמאה ה-21 היא מרשם לחורבן לאומי המנוגד למורשת האסטרטגיה הציונית. 

כאשר נדרש, ידעה הציונות להתאים אסטרטגיה ואתוס ועברה משתדלנות מדינית לכוחנות צבאית. אולם לאחר הקמת המדינה ועם ביסוסה, השתנו הנסיבות, ונדרשה סגירת מעגל וגיבוש אסטרטגיה מותאמת

לא מאוחר לסגור מעגל לראשית הציונות ולגבש אסטרטגיה לקיום משותף במרחב במסגרת הסדרים ראויים והשתלבות כשותף המקבל את כללי הבסיס במשפחת העמים.

מיכה אבנימלך הוא פעיל חברתי, מתנדב סדרתי ואיש עסקים. מלווה חברות בגיבוש ויישום אסטרטגיה עסקית, בעבר בכיר במשרד האוצר ומנכ"ל דלויט ייעוץ. עוסק באסטרטגיות לאומיות ובחינות היסטוריות.