בשבעה באוקטובר, בשר מבשרנו, חיילים ואזרחים שנחטפו והפכו לשרידי זוועות השבי, הפכו במרוצת החודשים האחרונים למעמסה בעיני ממשלת ישראל וחלק מהציבור. זהו אחד הכשלים המוסריים הגדולים בתולדות החברה הישראלית, חברה המפנה עורף לילדיה ולמשפחותיהם המדממות, במקום לחבקם באמפתיה ובמחויבות מוחלטת.

הכשל אינו רק אישי ומשפחתי, אלא מערכתי, קריסה כפולה של נפש קולקטיבית מותשת ושל ממשלה, שהעדיפה אינטרסים פוליטיים וצבאיים על פני הערך הקדום והבסיסי ביותר במסורת היהודית מצוות פדיון שבויים.

הכשל אינו רק אישי ומשפחתי, אלא מערכתי, קריסה כפולה של נפש קולקטיבית מותשת ושל ממשלה, שהעדיפה אינטרסים פוליטיים וצבאיים על פני הערך הקדום והבסיסי ביותר במסורת היהודית מצוות פדיון שבויים

מייד לאחר השבת השחורה התגבשה תחושת סולידריות לאומית. הממשלה, על אף חוסר תפקודה בסמוך לאירוע המטלטל הזה, העניקה בסופו של דבר סל זכויות למשפחות החטופים, המקביל לסל שניתן למשפחות חללים ונפגעי איבה. כמו כן הוקם ביוזמה חוץ-ממשלתית מטה למשפחות החטופים, גוף אזרחי חוצה מפלגות, שמטרתו להשיב את יקיריהם בכל מחיר. בתחילה נגע המאבק בלבבות כולם והפך לסמל של כאב ואחדות. אך עם חלוף הזמן, כאשר המצוקה גברה והחטופים לא שבו, הסולידריות החלה להתפורר.

ההסבר לכך נעוץ הן בפסיכולוגיה והן בפוליטיקה. הציבור חווה "תשישות חמלה" וטראומה משנית. חשיפה מתמשכת לסבל בלתי נסבל יצרה דחף טבעי להדחיק ולהתרחק מהנושא. משפחות החטופים, במאבקן הנחוש להישאר במרכז סדר היום, מנעו את מנגנון ההדחקה הזה, ובמקום להפנות את הכעס כלפי מחדלי הממשלה, חלק מהציבור הפנה את הזעם כלפיהן עצמן. כך, במציאות עקומה זאת, הפכו הקורבנות ל"מטרד" רק משום שסירבו להיעלם.

הממשלה לא רק אפשרה להתדרדרות הזו לקרות, אלא עודדה אותה. היא סימנה את מטה המשפחות כגוף אופוזיציוני, שחררה מסרים מתוזמרים לפיהם המאבק פוגע במאמץ המלחמתי, הקימה ארגוני נגד פוליטיים, שנועדו לשבור את הקונצנזוס, ואף הדליפה מסמכים כוזבים שתכליתם להציג את המשפחות כמשרתות את חמאס. כך הפך הכשל המוסרי לכשל פוליטי מכוון, במקום להודות במחדל, הממשלה הפכה את המשפחות עצמן לאשמות.

אבל חומרת העניין חורגת בהרבה מהכאב האנושי של המשפחות. מה שמתרחש לנגד עינינו הוא קריסה של עצם החוזה החברתי. מדינה קיימת כדי להבטיח לאזרחיה הגנה. היא רשאית לדרוש מהם מיסים, שירות צבאי, ציות לחוקים וכללים, אבל הכול נשען על הבטחה אחת, לא להפקיר. ברגע שבו המדינה מבהירה למעשה שיש נסיבות שבהן אזרחיה אינם ראויים לפדיון, היא מפרקת את הברית שעליה הוקמה.

מדינה קיימת כדי להבטיח לאזרחיה הגנה. היא רשאית לדרוש מהם מיסים, שירות צבאי, ציות לחוקים, אך הכול נשען על הבטחה לא להפקיר. כשמדינה מבהירה שיש נסיבות בהן אזרחיה אינם ראויים לפדיון, היא מפרקת את הברית

כאן דומה שאפשר להבין ולאמץ את אזהרתה של חנה ארנדט במאמרה "להציל את מולדת היהודים", מאמר שכתבה במאי 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, בו היא מביעה דאגה לעתיד המדינה היהודית אם לא תיצור שיתוף פעולה הדדי עם הערבים בתוך גבולותיה ומחוץ להם. היא צפתה עתיד עגום למדינת ישראל אם תתעלם מהצורך ביחסים של שלום עם שכניה. 

ארנדט הזהירה באותו מאמר כי מדינה יהודית שתבחר בדרך הספרטנית, מלחמות אינסופיות, גבולות מאוימים תמידית ועיסוק אובססיבי בהישרדות צבאית – היא תאבד את כל הייחוד של הפרויקט הציוני ותיהפך לשבט לוחמני מבודד.

מה שנועד להיות חזון אוניברסלי של גאולה יהודית־אנושית, יסתאב לכדי מאבק מתמיד על קרקעות ומגננה צבאית אינסופית. מה שקרה לרון ארד, ושנים אחר כך גם להדר גולדין, ועד למצבם של ארבעים ושמונת החטופים בעזה ולחבריהם שנרצחו בשבי – אינו רצף מקרי, אלא ביטוי עקבי לאותה התפוררות מוסרית־אסטרטגית, שארנדט מדברת עליה.

מעבר לבגידה בערכים היהודיים, מדובר בכשל אסטרטגי חמור. מלחמה אינה מתנהלת רק בחזיתות, אלא גם בנכונות החברה להקריב למען עצמה. אם המדינה משדרת לחייליה ולאזרחיה: "אם תיפלו בשבי, אינכם בטוחים שנשיב אתכם", היא פוגעת באמון הבסיסי ביותר שמאפשר לה לגייס את בניה. איזה לוחם ייצא מחר להגן עליה, בידיעה שהשבי עלול להפוך אותו לנטל שנשכח?

ארנדט הזהירה במאמרה כי מדינה יהודית שתבחר בדרך הספרטנית, מלחמות אינסופיות, גבולות מאוימים תמידית ועיסוק אובססיבי בהישרדות צבאית – תאבד את הייחוד של הפרויקט הציוני ותיהפך לשבט לוחמני מבודד

מצוות פדיון שבויים, שעמדה תמיד במרכז המוסר היהודי, לא נועדה רק לשמירה על בודדים, היא הייתה הביטוי לכך שהקהילה אינה נוטשת את בניה. מהרמב"ם שכתב "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" ועד רבי יהושע בן חנניה שפדה ילד במחיר אסטרונומי כי הבין שמדובר בסכנת חיים, המסורת היהודית כולה הציבה את ההתחייבות הזו בראש הסולם המוסרי.

כאשר מדינה יהודית בוחרת להפקיר את אזרחיה, היא לא רק חוטאת למצווה, היא מאבדת את הלגיטימציה שלה בעיני עמה. ההתנכרות למשפחות החטופים לא תירשם רק ככישלון מוסרי חולף, אלא ככתם היסטורי כבד. חברה שאינה יודעת לפדות את בניה, אינה יכולה עוד לטעון שהיא מגשימה את החלום הציוני או שהיא מחזיקה בצדקת הדרך. היא הופכת לישות שמלחמתה היא מגלומניה טריטוריאלית, לא שליחות מוסרית.

היום ברור יותר מאי פעם: השבת החטופים איננה "עוד נושא" על סדר היום, אלא קו פרשת המים של החברה הישראלית. אם נמשיך להפנות עורף, נהפוך לעם שאיבד לא רק את בניו ובנותיו אלא גם את נשמתו.

מדינה שקמה כדי להבטיח שלעולם לא עוד נפקיר יהודי, איננה יכולה להרשות לעצמה להפקיר את אזרחיה בעודם בחיים. הפדיון חייב להיעשות, עכשיו, בכל מחיר, מתוך הבנה שזוהי לא רק חובה דתית ולא רק ערך מוסרי, אלא התנאי הבסיסי להמשך קיומנו כחברה וכמדינה.

מדינה שקמה כדי להבטיח שלעולם לא עוד נפקיר יהודי, לא יכולה להרשות לעצמה להפקיר את אזרחיה בעודם בחיים. הפדיון חייב להיעשות, עכשיו, בכל מחיר, מתוך הבנה שזה התנאי הבסיסי להמשך קיומנו כחברה

היחס למשפחות החטופים הוא אפוא לא סוגיה צדדית, אלא מבחן קיומי, האם ישראל היא מדינת אזרחיה או שמא שבט לוחמני מבודד, כפי שחזתה ארנדט. הכישלון בפדיון שבויים הוא לא רק פצע מדמם, הוא הרגע שבו החוזה החברתי מתפרק, והמדינה מאבדת את זכותה המוסרית להתקיים בשם אזרחיה.

אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".