ניתן להניח שרבים במקומותינו אשר נחשפו לדברי נשיא אינדונזיה, פרבואו סוביאנטו, מעל בימת העצרת הכללית ב-23 ספטמבר – לא נשארו אדישים להופעתו המכבדת של מנהיג המדינה, המהווה בית לאוכלוסייה המוסלמית  הגדולה בעולם.

פרבואו ביקש לנווט בהרבה אכפתיות, נחישות וחזון, וללא שנאה, בסבך הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כך למשל, ניכר היטב כי ביקש להדהד את הקריאה לעזרה, כהגדרתו, של האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה בסבלה. אך בה בעת ודווקא על רקע האווירה האנטי-ישראלית המתרחבת, בלט כי נמנע מלשון מתלהמת מול ישראל ואפילו מהפניית האשמות ישירות נגדה.

ניכר כי פרבואו ביקש להדהד את הקריאה לעזרה, כהגדרתו, של האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה בסבלה. אך על רקע האווירה האנטי-ישראלית המתרחבת, בלט כי נמנע מלשון מתלהמת ומהאשמות נגד ישראל

נכון, הוא גם חזר באופן נחרץ על תפיסת מדינתו העקבית מזה עשורים, כי אין פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני זולת פתרון שתי המדינות. אך בה העת חזר על רוח הדברים שאמר כבר טרם נשיאותו בהיותו שר ההגנה, בדבר הצורך להבטיח בהסדר שלום עתידי את ביטחונה של ישראל, שכן "רק אז יהיה לנו שלום אמתי; שלום ללא שנאה, שלום ללא חשדנות".

לצורך זה הביע גם נכונות לפרוס כוח של 20,000 אנשי צבא אינדונזים ואף יותר, כדי לשמור על השלום בעזה. ואם לא די בכול אלה, הכריז כי "שני צאצאי אברהם  חייבים לחיות בפיוס, שלום והרמוניה". ובכלל, במשתמע ברוח ערכי היסוד הפלורליסטים של אבות האומה האינדונזית, הבהיר כי בני כול הדתות חייבים לחיות כמשפחה אנושית אחת. מדינתו, הוסיף, מחויבת ליטול חלק בהפיכת חזון זה למציאות.

בסיום דבריו אף שזר את המילה "שלום" (Shalom) ברצף מילות ברכה והודיה במספר שפות, וכנראה בכוונת מכוון מיקם את המילה העברית לאחר מילות ברכה בערבית המעוגנות בקונטקסט המוסלמי.

יום לפני נאומו בעצרת הכללית אמר הנשיא האינדונזי באירוע באו"ם, שנערך כהמשך ליוזמה הצרפתית-סעודית לקדם את פתרון שתי המדינות, כי ברגע שישראל תכיר בעצמאות מדינה פלסטינית, אינדונזיה תכיר מייד במדינת ישראל. במאי האחרון הוא הצהיר באופן דומה, כי ברגע שישראל תעשה צעד שכזה, ארצו תהייה מוכנה להכיר בה ולכונן קשרים דיפלומטיים עמה.

יום לפני נאומו אמר פרבואו באירוע באו"ם, שנערך כהמשך ליוזמה הצרפתית-סעודית לקדם את פתרון שתי המדינות – כי ברגע שישראל תכיר בעצמאות מדינה פלסטינית, אינדונזיה תכיר מייד במדינת ישראל

בניסוחים אלה, בהם הכרה ישראלית במדינה פלסטינית עצמאית מוצגת כתנאי לשינוי המדיניות כלפיה, יש לכאורה "ריכוך" במשהו בהשוואה לעמדה המסורתית האינדונזית, לפיה  קשרים דיפלומטיים עם ישראל ייכונו רק לאחר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 1967, שבירתה מזרח ירושלים, על בסיס פתרון שתי המדינות. עם זאת, דומה כי במושגים של ריאליזם פוליטי אין שוני של ממש בין שתי הגרסות.  

אכן, נאומו של הנשיא האינדונזי בעצרת הכללית הביא משב רוח ייחודי של פיוס, הבנה ואף תקווה להרמוניה בין מוסלמים ליהודים. עם זאת כדאי להטעים כי הוא כנראה לא יסטה מעצם העמדה העקרונית והנחושה של מדינתו הקושרת באופן מובהק בין הכרה בישראל וכינון קשרים דיפלומטיים עמה לבין כינון מדינה פלסטינית עצמאית.

אולם תיתכן הגמשה בעמדה אם תיראה התקדמות של ממש לקראת יישוב מדיני של הסכסוך בכלל ולקראת מימוש הקמת מדינה פלסטינית בפרט. גם נרמול יחסים בין ישראל לסעודיה, שומרת המקומות הקדושים לאסלאם, עשוי להעניק רוח גבית לשינוי המדיניות האינדונזית כלפי ישראל. המוטיבציה לשינוי העמדה תושפע כנראה גם ממידת חוסנם של הסכמי אברהם. 

ובמבט רחב יותר, יש להבין את נאומו של הנשיא האינדונזי על בימת העצרת הכללית כחוליה נוספת במאמציו הנמרצים לחזק מעמד מדינתו בזירה הבינלאומית בכלל, ואולי גם במה שנראה כרצון למקם עצמו קרוב ככל האפשר לשורה הראשונה של מנהיגי העולם.

כך הפליא להציג הן מחויבות לאידיאלים וערכי היסוד שבבסיס כינון האו"ם, וכן הירתמות רחבה של מדינתו לאתגרים הגלובליים עתה בתחומים מרכזיים כמו ביטחון תזונתי ואנרגטי, שינויי האקלים, אקולוגיה וסביבה.

במדיניותו זו הוא גם מחזק עיקרון מעצב במדיניות החוץ האינדונזית של המדינה, עצמאות ואקטיביזם (bebas dan aktif), המבטא במידה רבה שאיפה ליוזמה בזירה הבינלאומית.

במסגרת זאת יש לראות גם את העניין האינדונזי מזה שנים במעורבות באזורנו, המונע בין היתר מרצון לתרום להורדת רמת העוינות, האלימות וההקצנה הדתית בו, וגם מחשש מוצדק מגלי ההדף שלהם.

יש לראות גם את העניין האינדונזי מזה שנים במעורבות באזורנו, המונע בין היתר מרצון לתרום להורדת רמת העוינות, האלימות וההקצנה הדתית בו, וגם מחשש מוצדק מגלי ההדף שלהם

ואין המדובר רק במלים בעלמא. אינדונזיה, בסיוע הבסיס הרחב של הארגונים האסלאמיים המובילים בחברה אזרחית, הוכיחה נכונות להיאבק בקיצוניות דתית בעולם המוסלמי גם עלי ידי קידום ערכי אסלאם מתון, בבחינת דיפלומטיה של "עוצמה רכה". כך ניתן להניח כי למדינה זו יש גם יכולת פוטנציאלית לקדם תהליכי דה-רדיקליזציה בחברה הפלסטינית "ביום שאחרי". אבל עד שכול זה יתממש, נצטרך להמתין ולראות כיצד מתפתחת המציאות המורכבת באזורנו.  

ד״ר גיורא אלירז הינו עמית נלווה במכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים, ועמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן וכן בפורום לחשיבה אזורית.