בתחילת שנת הלימודים בכיתה א', היה זה בשנת העצמאות 1948, משפחתנו נטשה את הדירה בשכירות שברחוב אבן סינא 5 בחיפה – קומה שלישית, ושמנו פעמינו אל מקום המגורים החדש והמבטיח בכרמל, רחוב מרגוע מס' 26.

אירוע זה היה קשור לנטישת הבתים ברחבי חיפה על ידי ערבים שגרו בהם, ותפישתם על ידי יהודים; לאחר מכן התנהלו דיונים משפטיים לגבי הבעלות, והיו שתפסו בתים של… יהודים, והיו שנדרשו לפנות את הבתים, ומעטים גם זכו מההפקר – לפחות באופן חלקי – כי גם המדינה קיבלה את חלקה.

היו אלה ארבע שנים קסומות, 1948 עד 1952, שנות העצמאות הראשונות, בעיר של מדינה בהתהוות.

לא יכולנו לחשוב על שם-רחוב נאה יותר מ"רחוב מרגוע". שם הרחוב לבדו השרה עלינו אווירה של מסתורין, רוגע ושלווה, וכשהגענו, ראינו רחוב שהוא באמת מסתורי, שבירידה מהצרכנייה בשני צדיו – בתים מוקפים בעצי אורן ועצים אחרים, עם חלקות פנויות מבניינים, בהן השתלטו על החלל עצים, שיחים, פרחים ובעלי חיים.

לא יכולנו לחשוב על שם-רחוב נאה יותר מ"רחוב מרגוע". שם הרחוב לבדו השרה עלינו אווירה של מסתורין, רוגע ושלווה, וכשהגענו, ראינו רחוב שהוא באמת מסתורי, שבשני צדיו – בתים מוקפים בעצי אורן ועצים אחרים

בחלקות אלו, בעיקר בירידה במורד הרחוב לכיוון מערב – בצד הצפוני, היו דרכי חמורים, זכר לפעילות קודמת. חמורים שננטשו עם הבריחה, ואותרו מעת לעת ואומצו לפרקי זמן, גם על ידינו, ילדי השכונה.

הכביש שבמדרון מערבה הסתיים בחורשות עצים, עד ללא סוף במושגי הילדות.

ובמורד, הרצנו גלגלים; גלגלי אופניים גדולים שבקושי השגנו אותם, או מעין עגלה עם "קוגלגרים" שבנינו בקפידה מלוחות עץ, והתענגנו לשבת ולדהור בירידה, מבלי לחשוב כלל על תלאות הדרך חזרה.

הבית אליו נכנסנו נקרא "וילה צופיה". בקומה שנייה היו חדרים ומסדרון, כמו בבתי מלון, ואנו קיבלנו שם שני חדרים. בקומת הקרקע היו שטחים בחלוקה לא אחידה, ואנו קיבלנו שם – כהשלמה לדירה בה גרנו – אולם ופינת מטבח. כלומר, דירה מנותקת – חלק פה וחלק שם.

עיקר הפעילות הייתה בחצר.

כבר בראשית תקומת מדינת ישראל, בנו בתים בכל אתר, וגם לידנו, נבנו והוקמו בתים בכל תקופת מגורנו בכרמל, כאז כן היום. הבנייה סיפקה לנו, חבורת הילדים, כל טוב:

מסמרים עקומים אותם היינו מיישרים לשימוש לשם בניית המתקנים הדרושים למשחקים, ולא רק עגלות עם גלגלי קוגלגרים; לוחות עץ בשפע, לשם הצמדתם לגזעי עצים למטרת טיפוס לצמרות העצים; מכסי קרטון ללבניות (לבניה – נקבה של לבן, בכוס יותר גבוהה וטעם ייחודי); המכסים היוו בסיס למספר סוגים של משחקי שולחן.

יחסי פועלי הבניין בינם לבין עצמם אף הם היוו אטרקציה. מריבה אחת ביניהם זכורה לי היטב. והיא הזכירה לי סרטי פעולה אך עם דם אמיתי. אחד המתמודדים הטיל את יריבו המובס לקרקע, על גבו, אל משטח גדוש בעפר, אבנים, לוחות עץ ומסמרים, ועבורנו הילדים שכל עת המאבק עמדנו ועקבנו מרחוק – הייתה זו חוויה מרתקת כמו סרט קולנוע "על אמת".

יחסי פועלי הבניין בינם לבין עצמם אף הם היוו אטרקציה. מריבה אחת ביניהם זכורה לי היטב. והיא הזכירה לי סרטי פעולה אך עם דם אמיתי. הייתה זו חוויה מרתקת כמו סרט "על אמת"

חבורת הילדים התגדשה חיש מהר. אני הגעתי אליה מצויד באחותי תמר, ומצאתי שם חבר – בן יחיד להוריו – אריה מרקוביץ, ובן שגר ממול בשם מוזר – יונה (מה, יונה זה לא בת?!) – גם הוא הביא את אחותו, וילד מפונק בשם הרצל, וילדה בשם גבריאלה שעוד ידובר בה, ועוד.

אל היערות היינו מגיעים כדי לקטוף פטריות עסיסיות לאכילה לאחר טיגון – לא היה מאכל טעים מהן. אכלנו גם "חובזה", מעין קטניות המצויות בצמחי בר, ומצצנו צוף מסוג מסוים של שיחים – מהפרחים האדומים שבשיחים.

ונעקצנו, ולמדנו איך מכניעים נחש באמצעות מגב פשוט, וראינו כיצד חתול גובר על נחש ואכן מאז הערכנו את זריזותו של החתול. לימים תפסנו חמור ונסינו לבייתו בתנאינו, אולם הוא לא היה ידידותי ונאלצנו לשחררו.

בית הספר היה "עממי אחוזה", וכדי להגיע אליו היה עלינו לעלות ברגל עד לכביש הניצב, שם ניצבו קיוסק ותחנת אגד.

המטבעות שהיו בתוקף, היו אז עם חור במרכז (כמו גלגל ים) וכונו מיל (הפרוטה טרם הומצאה), ותתפלאו, היו בתוקף גם "מטבעות" מקרטון מודפס… המטבעות שימשו לשלם לנהג ולקנות גזוז.

בבית הספר זכורה לי מחבורת הילדים גבריאלה, ש"הלכה איתי מכות", ובשלב זה לא ארחיב.

קבעתי כבר מכיתה א' כי אהיה מהנדס או מנהל חשבונות כי אהבתי חשבון והנדסה. משהבנתי את ההבדלים בין המקצועות, פסלתי הנהלת חשבונות וקבעתי את עתידי בהנדסה.

לוח הכפל נגלה-נפתח לפני פתאום, לאחר שכמה חודשים לא הייתי בעניין, ומאז המספרים שבו את לבי. ובאמת, רק בחשבון והנדסה היו ציוניי גבוהים.

משחקי החצר היו מרתקים. עץ נדיב שגזעו עולה עם נטייה לכיוון אופקי וצמרתו מתמשכת עד הרצפה, שימש אטרקציה לחבורת הילדים. הכנו שלבים מלוחות עץ ומסמרים; התקנו שלב נעזרנו בו כדי לטפס אל השלב הבא, וכך עד שהגענו למרום העץ.

עץ נדיב שגזעו עולה וצמרתו מתמשכת עד הרצפה, שימש אטרקציה לחבורת הילדים. הכנו שלבים מלוחות עץ ומסמרים; התקנו שלב נעזרנו בו כדי לטפס אל השלב הבא, וכך עד שהגענו למרום העץ

כשהגענו לצמרת, היינו גולשים לקרקע על ידי ישיבה על הענפים, ובסיום – קפיצה קלה. העצים סיפקו לנו גם דבק, וגם אביזרים להכנת סביבונים, חנוכיות וציפורים.

מחשבים, אגב, לא היו.

מהנדס מבנים בוגר הטכניון, בעל תואר שני במדיניות ציבורית, לימודי תעודה בתכנון עירוני ותואר שלישי בהנדסה אזרחית. בעל משרד תכנון וייעוץ בחיפה, מחברם של ספרים מקצועיים ואחרים. מחבר הספר: "תכנון כחוק – דירות ומבני ציבור" בהוצאת "בורסי". אתר -www.benezra.co.il