ממשלת נתניהו מוותרת על הריבונות הישראלית כאסטרטגיה פוליטית, ומדינת ישראל לא נמצאת (כרגע) סביב שולחן מקבלי ההחלטות שיקבע את עתידה. אחרי ביקור הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ בכנסת, נראה שאפילו בבית הריבון היא לא זו שמחליטה מה קורה.

הרעיון בקיומה של מדינת לאום ריבונית הוא, שהעם הוא ריבון לעצב את גורלו. שהעם הריבון מתאגד לפעול יחד, ולבחור תוך כדי התלבטות ומאבקים פנימיים – מהי הדרך הנכונה עבורו.

הרעיון בקיומה של מדינת לאום ריבונית הוא, שהעם ריבון לעצב את גורלו, מתאגד לפעול יחד, ולבחור את הדרך הנכונה עבורו. אחרי ביקור טראמפ בכנסת, נראה שאפילו בבית הריבון ישראל לא זו שמחליטה מה קורה

עמים רבים נאבקו במאות האחרונות להשיג את אותה ריבונות נכספת במסגרת מדינת לאום. האמריקאים לא רצו שהמלך הבריטי יחליט עבורם על מחיר התה, אז הם נלחמו ויצאו לעצמאות. הצרפתים לא רצו שהמלך יחליט בעצמו על גובה המיסים והובילו את המהפכה הצרפתית כדי לקבוע בעצמם כמה מיסים לשלם ואיך להשתמש בהם.

לאחר מלחמת העולם השנייה, עמי אסיה ואפריקה נאבקו לסלק את השלטון האימפריאלי והקולוניאליסטי האירופאי ולזכות במדינה ריבונית משל עצמם – להחליט עבור עצמם.

יוגוסלביה התפרקה באלימות למדינות ריבוניות נפרדות, וצ'כיה וסלובקיה נפרדו לשלום. עד היום יש עמים הנאבקים לממש את דרישתם למדינה ריבונית – הפלסטינים, הכורדים, הקוסוברים. גם התנועה הציונית שאפה להקים מדינה עצמאית בה היהודים יוכלו להיות בטוחים וחופשיים להחליט עבור עצמם מה טוב עבורם.

בישראל אוהבים לצטט את דוד בן גוריון, שאמר כי לא חשוב מה יאמרו הגויים אלא מה יעשו היהודים – כביטוי לעצמאות ולריבונות הישראלית. זה כמובן שקר. חשוב מאוד מה יגידו הגויים. ישראל, כמו שאר המדינות בעולם למעשה, ואולי אפילו יותר, לא יכולה לשרוד לבדה.

בישראל אוהבים לצטט את בן גוריון, שאמר כי לא חשוב מה יאמרו הגויים אלא מה יעשו היהודים – כביטוי לעצמאות ולריבונות הישראלית. זה שקר. חשוב מאוד מה יגידו הגויים. ישראל לא יכולה לשרוד לבדה

אולם לאורך השנים ישראל כן הקפידה, על אף האילוצים והמגבלות הקיימים במסגרת הסדר העולמי, לשמר במידה נרחבת את חופש הפעולה שלה. לא מדובר על חופש מוחלט לעשות כל מה שברצונך – אלא על החופש לקבוע את דרך הפעולה הנכונה עבורך בהתחשב בסך הנסיבות והמגבלות. ישראל, שנולדה מתוך הטראומה של השואה, השקיעה משאבים רבים על מנת לשמור ממד של חופש פעולה והחלטה, בייחוד בכל הקשור לסוגיות חוץ וביטחון.

כל זה היה נכון, עד שממשלות נתניהו ויתרו מרצונן על הריבונות הישראלית. הן דילגו על המאמץ הפנימי הנחוץ כדי להכריע בסוגיות יסוד, ובכך על הזכות לקבל את ההחלטות בעצמך.

בנימין נתניהו הביא לדרגת אמנות את היכולת שלא להכריע בסוגיות יסוד. בניגוד לרעיון של הריבונות, הוא בחר לגלגל את הבעיות לעתיד, כדי להישאר על הגלגל, בינתיים. וכל פעם שהגלגל חזר עם אותה בעיה רק גדולה יותר, הוא גלגל אותה שוב.

נתניהו בחר להישאר בשלטון תוך ויתור על התפקיד והאחריות של מי שבשלטון – לבטא את הריבונות ולהוביל להכרעות. ולכן, נתניהו דחה את ההכרעה מה לעשות עם השטחים הכבושים והסכסוך הישראלי-פלסטיני, ודחה את ההחלטה מה לעשות עם גיוס החרדים, ועם היחס ליהדות התפוצות, ועם סוגיות של עוני, בריאות, חינוך, תחבורה וכו'.

ישראל, שנולדה מטראומת השואה, השקיעה משאבים רבים כדי לשמור ממד של חופש פעולה והחלטה, בייחוד בסוגיות חוץ וביטחון. כל זה היה נכון, עד שממשלות נתניהו ויתרו מרצונן על הריבונות הישראלית

נתניהו נשאר בשלטון, האשים תמיד מישהו אחר והבעיות רק גדלו. ואז הגיע השבעה באוקטובר. האסטרטגיה הפוליטית של נתניהו לגלגל את הבעיות לעתיד התפוצצה לנו בפנים. האסטרטגיה המדינית שלו "לנהל את הסכסוך" – לשמור בעזרת כסף קטארי על שלטון חמאס ברצועה, להחליש את הרשות הפלסטינית בגדה, למנוע כל פיוס פנים-פלסטיני, למנוע בכל מחיר כל תהליך מדיני שידרוש ממנו הכרעה ריבונית – התפוצצה לנו בפרצוף.

ואז, אל מול השבר הגדול, מה החליטה ממשלת נתניהו? היא החליטה שוב לגלגל את הבעיה לעתיד – החליטה שלא מדברים ולא מחליטים דבר בכל הקשור ליום שאחרי המלחמה! הבנתם? ברגע היסטורי מכריע, שוב נתניהו ויתר על הריבונות הישראלית, נמנע בכוונת מכוון מכל דיון שיחייב אותו להכריע. ומאז הוא עסוק בהמשך גלגול הבעיה לעתיד.

הוא הצליח למשוך את המלחמה ללא הכרעה שנתיים שלמות. במהלך השנתיים הללו הפכה מדינת ישראל ממדינה שנתמכת על ידי כל העולם, מחוזרת ומפותחת – למדינה מצורעת, רעילה ומבודדת.

במהלך השנתיים הללו נשחקה החברה הישראלית עד דק, נפגע עד היסוד המוניטין הישראלי, נפרמה הסולידריות החברתית, נפגע האתוס הצבאי שלא משאירים אף אחד מאחור, העמיק השבר בין ישראל ליהדות העולם, הובל מסע דה-הומניזציה חריף כלפי הפלסטינים, אשר אפשר הרס מכוון של הרצועה שעוד ילווה את ישראל עשרות שנים קדימה. והנה הגענו ליום שאחרי המלחמה. יש לקוות. 

נתניהו עסוק בגלגול הבעיה לעתיד. הוא הצליח למשוך את המלחמה ללא הכרעה שנתיים שלמות. במהלכן הפכה ישראל ממדינה שנתמכת על ידי כל העולם, מחוזרת ומפותחת – למדינה מצורעת, רעילה ומבודדת

המלחמה הסתיימה, ככל הנראה. ולא הייתה זו החלטה ריבונית של ישראל – אחרים קיבלו אותה עבור ישראל. למדינות אחרות היה משקל רב יותר בקבלת ההחלטה מאשר לישראל. קטאר, איחוד האמירויות, טורקיה, מצרים, ירדן, מדינות אירופה – אשר הגיעו יחד אל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ושכנעו אותו לשים סוף למלחמה.

ההחלטה לא התקבלה בישראל, אלא נכפתה בוושינגטון. אמנם, גם במלחמות קודמות ארה"ב כפתה עצירה כשחשבה שישראל הגזימה. אבל ישראל נשארה שחקן סביב השולחן ביום שאחרי. הפעם, ישראל אפילו לא הוזמנה לשארם א-שייח' לחתום על ההסכם.

כאשר הממשלה שלך תלויה לחלוטין בהחלטות של ממשלות זרות – ממשלת קטאר שקונה את היועצים בלשכה של ראש הממשלה, או ממשל טראמפ שמחזיק את נתניהו ב… כי את כל הביצים הוא שם בסל של טראמפ – אתה לא אחראי לגורלך. איבדת את הריבונות.

זה לא כל כך רע, בסיטואציה שנוצרה ונוכח הסירוב של נתניהו לקבל החלטה בנוגע ליום שאחרי, שאחרים יקבלו החלטות עבור ישראל. אחרת, המלחמה הייתה נמשכת, ההרג וההרס בעזה היו נמשכים, והחטופים היו נשארים להינמק בידי החמאס.

אולם, ההיסטוריה מראה לנו שעדיף שאנחנו נקבל את ההחלטות שלנו בעצמנו. זה קשה יותר להיות עצמאי, אבל זו המשמעות של לקחת אחריות על הגורל שלך. זה קשה לקבל הכרעות, אבל אחרת שחקנים אחרים יקבלו את ההחלטות עבורך, ויעשו זאת תוך דאגה לאינטרסים שלהם, לא לשלך.

ההיסטוריה מראה שעדיף שנקבל את החלטותינו בעצמנו. קשה יותר להיות עצמאי אך זו משמעות לקיחת אחריות על גורלך. אחרת שחקנים אחרים יקבלו את החלטותיך, מתוך דאגה לאינטרסים שלהם, לא לשלך

גם הפעם, אל לנו כישראלים לשים מבטחנו בכך שטראמפ ימשיך להתעניין בסכסוך שלנו ויעבוד קשה כדי ליישם את התכנית שלו במלואה. וגם לא כדאי לשים את מבטחנו במדינות האזור או בקהילה הבינלאומית. בהחלט יכול להיות שמבחינתם, לחזור לשישה באוקטובר זה מספיק טוב ומשרת את האינטרסים שלהם. אנחנו לעומת זאת, נשבענו שלא חוזרים לשישה באוקטובר ולניהול הסכסוך. האינטרס שלנו הוא לקחת הכרעות קשות ולהבטיח שלא ממשיכים לגלגל את השקר.

וכדי לשרת את האינטרס שלנו, אנחנו צריכים לקחת מנתניהו, שוויתר על הריבונות שלנו, את העוצמה הפוליטית, ולהחזיר לעצמנו את הריבונות והיכולת להכריע בעצמנו – יהודים וערבים, מבוגרים וצעירים, גברים ונשים – איזו מדינה ואילו חיים יהיו כאן.

ד"ר רועי קיבריק הוא מנהל המחקרים במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית