סרטי התעודה של אסיף קפדיה מתנהלים באופן דומה. בשלושת סרטיו הקודמים – "סנה" (על נהג המרוצים איירטון סנה), "איימי" (על המוזיקאית איימי ויינהאוס) ו"דייגו מראדונה" (על אגדת הכדורגל הארגנטינאי), הסיפור מסופר בסדר כרונולוגי, אבל תמיד בצילו של האסון המתרגש.
כל סצנה ב"סנה" נצפית בידיעה שאיירטון ייהרג בתאונה על המסלול; שאיימי תמות מאלכוהוליזם ולב שבור; ושמראדונה יגורש מנאפולי, המקום שבו היה בן בית. לכן, כשכוכבת טלוויזיה מדברת על העתיד הצפוי לסנה, הצופה יודע שאין עתיד כזה; מפגש של סנה עם האחראים על בטיחות הנהגים הוא לא סתם אירוע בנאלי; ואיימי עם כוס בירה ביד הוא מחזה שכל אחד יודע כיצד יסתיים.
בסרטו החדש של קפדיה "קני דלגליש" (המשודר באמזון פריים), מי שמכיר את ההיסטוריה של איקון הכדורגל הבריטי מזהה מראש את הנקודה אליה יצומצם הסרט: אסון הילסבורו בשנת 1989, אז נמחצו למוות 97 אוהדים של ליברפול במשחק חצי הגמר באצטדיון בשפילד.
דלגליש היה שחקנה ומאמנה של ליברפול, והתמודדותו עם האסון והמחיר שהוא גבה ממנו הם נושא הסרט. הכול מוביל לשם – לזוועה, למנהיגות, לערכים, ולתחושה שדלגליש עשה את מה שהיה צריך לעשות, כי כזה הוא האיש. כי "משפחה היא הדבר החשוב ביותר בחיים", וליברפול היא המשפחה המורחבת שלו.
דלגליש היה שחקנה ומאמנה של ליברפול, והתמודדותו עם האסון והמחיר שהוא גבה ממנו הם נושא הסרט. הכול מוביל לשם – לזוועה, למנהיגות, לערכים, ולתחושה שדלגליש עשה את מה שצריך לעשות, כי כזה הוא האיש
לכן הסרט נפתח בגלאזגו, סקוטלנד – לא רק משום שדלגליש נולד וגדל שם וכיכב בקבוצת "סלטיק" המקומית, אלא כי שם הוא עוצב. במשפחה של מעמד הפועלים, בצל המספנות בבלוקים הקודרים, בין מלחמות הדת והרעל שהן משחררות בעיר, הוא גדל להיות האיש המוסרי שהיה כל חייו הבוגרים.
אביו היה מהנדס דיזל, חובב כדורגל שהקפיד על החינוך הערכי שבנו קיבל. קל היה לבחור במסלול אחר לגמרי בחיים בשכונות הקשוחות של גלאזגו, אבל לדלגליש היו ערכים וכישרון נדיר. כבר מגיל צעיר היה חשוב לו להביט לעצמו במראה בכל בוקר לפני שהוא יוצא לעבודה מבלי להתבייש.
למזלו של קני הצעיר, הוא לא עבד במספנות על נהר הקלייד אלא ככדורגלן. אבל למרות הכסף והמעמד להם זכה, הוא נותר במהותו איש משפחה מגלאזגו.
דלגליש נולד למשפחה פרוטסטנטית, אבל אביו שלח אותו לשחק ב"סלטיק" האירית-קתולית כי ידע שזה המקום הנכון עבור בנו. "סלטיק" זכתה בגביע האירופי ב-1967 עם קבוצה של שחקנים מקומיים תחת המאמן ג'וק סטין ודלגליש, אז בן 18, זכה להצטרף לקבוצה הגדולה ולשחק עם כוכביה ב-1969.
כבר מגיל צעיר הוא יועד להיות כוכב הקבוצה למרות התחרות עם "אריות ליסבון", שחקני הקבוצה שזכו בתואר האירופי, והוא הפך במהירות לכוכב-על בליגה קטנה. הוא ידע שב"סלטיק" לא יזכה בתארים שעליהם חלם והבין שמעבר לליגה האנגלית, "אם מישהו ירצה אותי בכלל", הוא הצעד הנכון.
דלגליש היה בשל למעבר כבר ב-1975, אבל נותר בקבוצה שנתיים נוספות אחרי שהמאמן סטין נפצע באורח קשה בתאונת דרכים. "אחרי כל מה שהוא עשה עבורי, לא מגיע לו שאני אעזוב אותו", מסביר דלגליש בסרט
דלגליש היה בשל למעבר כבר ב-1975, אבל נותר בקבוצה שנתיים נוספות אחרי שהמאמן סטין נפצע באורח קשה בתאונת דרכים. "אחרי כל מה שהוא עשה עבורי, לא מגיע לו שאני אעזוב אותו", מסביר דלגליש בסרט.
ב-1977, המעבר היה כבר בלתי נמנע. דלגליש מיצה את הליגה הסקוטית וסטין עצמו עזר לשדך לו את ליברפול, שהייתה מעוניינת במציאת מחליף לקווין קיגן, כוכב הקבוצה באותן שנים שעבר להמבורג. סטין אפילו הסיע את דלגליש לליברפול.
הקבוצה הייתה אז אלופת אירופה, הכוח הדומיננטי בליגה בשנות השבעים, וגם עיר על הברכיים במסלול התנגשות עם הממשלה השמרנית. לא פלא שקפדיה רצה לספר את הסיפור של דלגליש וליברפול.
הכול מוביל לתאצ'ר
אסיף קפדיה נולד וגדל בשכונת האקני שבמזרח לונדון למשפחה הודית-מוסלמית ב-1972. האקני הייתה אז אזור עני ובעייתי; היום השכונה עוברת ג'נטריפיקציה מואצת, אבל קפדיה, כמו דלגליש, הוא תוצר של שנות ילדות באזור לא קל בבריטניה שהייתה שרויה אז במשבר.
הדמות המשמעותית של ילדותו היא מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה בין 1979 ל-1990, וקפדיה הוא לא מעריץ. "כל הסרטים שלי עוסקים בה", אמר פעם בריאיון. "היא המקור למצב שבו אנחנו מצויים כרגע: הכול נמכר, שום דבר לא עובד, מעט אנשים עושים כסף וכל השאר זוכים להאשמות. הכול מוביל בחזרה אליה".
הדמות המשמעותית של ילדותו של אסיף קפדיה היא מרגרט תאצ'ר, וקפדיה הוא לא מעריץ. "כל הסרטים שלי עוסקים בה", אמר פעם בריאיון. "היא המקור למצב שבו אנחנו מצויים כרגע"
לכן לא מפתיע שהוא רצה לעשות סרט על דלגליש ועל ליברפול. הקבוצה, העיר, האסונות והמנהיגות של דלגליש. אז, באותם ימים של סוף שנות ה-80, הכול באמת היה פוליטי ובצל התמורות הגדולות בחברה הבריטית.
אבל לפני הכול היה הכדורגל, ודלגליש היה כדורגלן – ואיזה שחקן הוא היה! זה היה עידן אחר מבחינה תקשורתית: מעט משחקים שודרו בשידור חי, תקצירים שודרו פעם אחת בלבד בשבת, לא היה יוטיוב אלא קלטת סוף עונה.
רוב השערים שכבש במדי ליברפול – והיו 172 כאלה – לא נחרטו בזיכרון ולא היו מתועדים כמו היום. לכן פרק הכדורגל בסרט מוסיף גם לבני התקופה. הם אולי זוכרים במעומעם את דלגליש כמבקיע שערים, חלוץ מבריק וחד שהתגבר על שחקנים גדולים ממנו בהרבה, אבל בסרט ניתן לראות את דלגליש השחקן המלא – בעל ראיית המשחק המבריקה, מסירות שלא היו מביישות גם את קווין דה בראונה ותרומה בכל פינות המגרש.
דלגליש היה המנהיג של הקבוצה על המגרש וגם בבית. הוא הקל על קליטת שחקנים חדשים, אירח אותם בביתו לארוחות עם מארינה אשתו וילדיו והניף גביעים בכמויות. 19 תארים בסך הכול: אליפויות אנגליה, הגביע האנגלי, הגביע האירופי, כולל שער ניצחון בוומבלי מול ברוז' ב-1978 וניצחון ברומא ב-1984.
בסרט סטנדרטי, ההישגים הספורטיביים והיכולת על המגרש היו הופכים לנושא המרכזי, אבל בסרטו של קפדיה הם ההקדמה. הערב ברומא הוא חלק מנגע החוליגניזם שהכדורגל האירופי סבל ממנו באותן שנים, וההצלחות באנגליה לא מלוות בלהיט תקופתי או במוזיקת ניצחון אלא בפסקול מלנכולי כמעט. הצופה יודע לאן זה יגיע.
אין בסרט ראשים מדברים; דלגליש עצמו מקריין את רוב הסרט במבטא ובעגה גלזגואית, אבל עושה מאמץ להיות מובן. אין מוזיקה דרמטית וקריינות בנוסח שופטי "מאסטר שף"
זו מעלתו של קפדיה. אין בסרט ראשים מדברים; דלגליש עצמו מקריין את רוב הסרט במבטא ובעגה גלזגואית, אבל עושה מאמץ להיות מובן. אין מוזיקה דרמטית וקריינות בנוסח שופטי "מאסטר שף". אין ניסיון נלעג לדרמטיזציה מופרזת.
המניפולציות של קפדיה הן רגישות ועדינות והוא מותיר מרווח עצום בין הפריימים. לא הכול צריך להגיד. לפעמים אפשר לתת לצופה להבין בעצמו שאלו השנים הטובות על המגרש אבל הרעות מבחינה פוליטית, ושעוד מעט תתרחש ההתנגשות.
גם כשהוא התבגר, דלגליש נותר שחקן חשוב, ולתדהמתו הוצעה לו משרת מאמן-שחקן ב-1985. למאמן רוני מוראן נותר רק משחק אחד בתפקיד – גמר גביע אירופה מול יובנטוס באצטדיון הייזל בבריסל.
אוהדי ליברפול הגיעו מוכנים לקרב אחרי שהותקפו ברומא שנה קודם, וביום חם של שתייה בכיכרות ותגרות עם מקומיים ואוהדי יובנטוס הם הגיעו לאצטדיון מתפורר, ללא שיטור מתאים וללא הפרדה ראויה
אירוע השיא של הכדורגל האירופי הפך לטרגדיה. אוהדי ליברפול הגיעו מוכנים לקרב אחרי שהותקפו ברומא שנה קודם, וביום חם של שתייה בכיכרות ותגרות עם מקומיים ואוהדי יובנטוס הם הגיעו לאצטדיון מתפורר, ללא שיטור מתאים וללא הפרדה ראויה.
כשאוהדי ליברפול פרצו ליציע המשפחות, פרצה מהומה ודוחק, ו-39 איש נהרגו במקום. היו סיבות רבות לאירוע, אבל הכתם והחרפה הם לנצח על אוהדי ליברפול.
אלו היו השנים שבהן ליברפול הייתה מוקצה על ידי המשטר. תאצ'ר תיעבה את תושבי העיר הצפונית ואת העירייה המקומית. האבטלה הייתה גבוהה, והזעם בעבע ולפעמים התפרץ כמו במהומות ב-1981, אז בערה העיר במשך ימים. ליברפול כבר לא הייתה הנאפולי של אנגליה; היא הפכה להיות הביירות שלה.
אסון הייזל נתן את האות למסע נגד אוהדי הכדורגל בכלל ואוהדי ליברפול בפרט. היציעים הפכו למכלאות מגודרות, השיטור לתקיף יותר, אבל האלימות המשיכה להתפרץ ביציעים וסביב האצטדיונים.
למרות הכול, ליברפול המשיכה להצליח. דלגליש הפך למאמן ובסרט הוא מתאר את הדילמות שלו – כחבר של השחקנים, כמי שצריך לקבל החלטות קשות עבורם וכמי שצריך לחשוב האם לשחק בעצמו. הוא זכה בשתי אליפויות, כולל שער אליפות איקוני במשחק בסטמפורד ברידג' ב-1988.
למרות הכול, ליברפול המשיכה להצליח. דלגליש הפך למאמן ובסרט הוא מתאר את הדילמות שלו – כחבר של השחקנים, כמי שצריך לקבל החלטות קשות עבורם וכמי שצריך לחשוב האם לשחק בעצמו
הכדורגל היה מפלט, מוסד חברתי שהעניק לתושבי עיר ליברפול הנאה, זהות ומשמעות בשנים קשות. קבוצת ליברפול הייתה מבריקה, והקטעים שבהם היא נראית בסרט לא התיישנו. זה לא נראה כמו ענף ספורט פרה-היסטורי אלא כמו כדורגל מבריק גם לעין המודרנית.
גם עונת 88–89 החלה באותה דרך. ליברפול התמודדה על כל התארים אחרי העונה הקודמת, שבה הציגה את הכדורגל הטוב ביותר שלה מזה שנים. קפדיה מקדיש לתיאור אותה עונה שתי שניות, שבהן נראה כרטיס הפאניני של דלגליש.
ברקע הולכים אוהדים בשעות הצוהריים ברחובות שפילד, ולאט לאט הזרם האנושי מאט את הקצב והצפיפות עולה במשעולים הצרים שסביב האצטדיון לפני משחק חצי הגמר באפריל 1989.
אין פסנתר ברקע, גם לא קריינות שמסבירה את המובן. אין שום דבר מעבר לתמונה של הרגעים האחרונים שלפני. קפדיה לא מראה תמונות זוועה מהיציע שבו נמחצו ונחנקו 97 מאוהדי ליברפול. הוא מראה לנו את דלגליש מזדקן מול עינינו בתוך כמה דקות.
בנו פול היה במשחק ועבר ביציע מאחורי השער אבל המשיך ליציע אחר. דלגליש לא ידע זאת. במשך דקות ארוכות הוא דאג לשלום אוהדי הקבוצה; הוא ראה גופות נערמות על הדשא, והוא חשש שבנו הבכור הוא אחד מהם. הוא המשיך לדבר בשקט, במבטא כבד, כמעט בלתי מובן, ועיניו קרועות לרווחה.
במשך דקות ארוכות הוא דאג לשלום אוהדי הקבוצה; הוא ראה גופות נערמות על הדשא, והוא חשש שבנו הבכור הוא אחד מהם. הוא המשיך לדבר בשקט, במבטא כבד, כמעט בלתי מובן, ועיניו קרועות לרווחה
"לא הייתי מתנהג בדרך אחרת"
איימי ויינהאוס ודייגו מראדונה היו אנשים מורכבים שסבלו מבעיות קשות. הטרגדיה של חייהם הייתה בלתי נמנעת. זה היה המנוע של הסרטים עליהם. איירטון סנה הקדיש את חייו למרוצי מכוניות; מותו היה יכול להימנע, אבל גורלו כמו בלתי נמנע.
דלגליש, לעומתם, הוא אדם שקט, מאוזן, איש כדורגל מקצועי שהדרמה נכפתה עליו, וזהו נושא הסרט: מה מביא איתו אדם שנקלע לאסון? מהי מנהיגות ומהם ערכים? כיצד פועל אדם כזה וכיצד פועלים אנשים שאין להם את התכונות האלו?
אסון הילסבורו היה תוצאה של מדיניות ממשלתית בת שנים – של ראיית כל אוהדי הכדורגל כעבריינים. היו שוטרים שראו אוהדים נמחצים ומתחננים על חייהם והתעלמו. היו אוהדים שניסו לטפס על הגדרות ונהדפו לאחור על ידי שוטרים שחשבו שמדובר בחוליגנים, למרות שראו שמדובר במצב חירום.
זו הייתה תוצאה של הפיכת אצטדיונים למכלאות, מחדלי שיטור וסדרנות ביום המשחק, כישלון לזהות את האסון מייד וקיפאון מוחלט אחריו.
באותו ערב החל הספין. סוכנויות ידיעות מקומיות, חבר פרלמנט משפילד ויועצי התקשורת של תאצ'ר החלו להריץ את הנרטיב שלהם. כלי תקשורת רבים תודרכו, ו"הסאן" פרסם את עמוד השער האפקטיבי ביותר.
באותו ערב החל הספין. סוכנויות ידיעות מקומיות, חבר פרלמנט משפילד ויועצי התקשורת של תאצ'ר החלו להריץ את הנרטיב שלהם. כלי תקשורת רבים תודרכו, ו"הסאן" פרסם את עמוד השער האפקטיבי ביותר
תחת הכותרת "האמת" פרסם הטבלואיד הפופולרי האשמות נגד אוהדי ליברפול, על אלימות ושכרות שהובילו לאסון – פגיעה בכוחות הביטחון וחילול הגופות. אף מילה בכתבה לא הייתה אמת. אבל השקר תפס למשך שנים. היה קל להדביק את השקרים לאוהדי ליברפול.
"אני יכול לדבר אבל ספק אם תבינו אותי", צחק פעם דלגליש על המבטא הכבד שלו. הוא יכול היה להסתתר מאחורי התפקיד הספורטיבי, להתחבא מאחורי המבטא. הוא היה מאמן כדורגל, כדורגלן בשלהי הקריירה, אדם שעזב את בית הספר בגיל 15 – לא פוליטיקאי.
אבל בבוא השעה הגיע דלגליש. הערכים שלו לא אפשרו לו שלא להנהיג את המועדון ותושבי העיר. "הם תמכו בנו בשעות קשות, ועכשיו אנחנו היינו צריכים לתמוך בהם", הוא אומר.
יחד עם מארינה אשתו הוא הלך לעשרות הלוויות, ביקר פצועים בבתי חולים ונלחם בעלילת הדם של "הסאן". דלגליש הפך לאב העיר. "לא הייתי מתנהג בדרך אחרת. בשום אופן לא יכולתי להתעלם או לא לעזור כמיטב יכולתנו. כאדם, זו הייתה הדרך היחידה לפעול", הוא אומר בסרט.
שלושה שבועות מאוחר יותר חזרה ליברפול לשחק ואף זכתה בגביע האנגלי במשחק דרבי עמוס רגשות מול אברטון.
המחיר האישי היה כבד. דלגליש הותש נפשית וגופנית. ליברפול אמנם זכתה בתואר ב-1990, אבל דלגליש איבד מהחדות שלו כמאמן ובחר לפרוש בפברואר 1991 אחרי משחק גביע מתיש מול אברטון. "הרגשתי שאני פוגע במועדון", הוא אמר.
הוא יכול היה להמשיך בתפקידו, אבל שוב האמת – האמת הפנימית שלו – לא הרשתה לו להיות מאמן ליברפול מבלי לתת את מה שהתפקיד דורש. "המחיר האישי שלי ושל השחקנים הוא זעיר בהשוואה למה שהמשפחות עברו", הוא אומר בסרט. "הכל הצטבר", אמר אז ל"סאנדיי טיימס", "לא נתתי למועדון את הכבוד אם הייתי מחפף בתפקידי".
"המחיר האישי שלי ושל השחקנים הוא זעיר בהשוואה למה שהמשפחות עברו", הוא אומר בסרט. "הכל הצטבר", אמר אז, "לא נתתי למועדון את הכבוד אם הייתי מחפף בתפקידי"
דלגליש היה זקוק לחופשה הזו. מארינה סיפרה על אדם שהגיע לקצה יכולתו. הסרט מסתיים בנקודה זו – ללא אזכור לאליפות הרביעית של דלגליש כמאמן עם בלקבורן ב-1995 ומבלי להתייחס לקדנציה נוספת, פחות מוצלחת, כמנג'ר ליברפול. הסרט אינו בא לתאר את הקריירה כולה על הצלחות וכישלונות אלא לספר על התמודדות וערכים.
טובה לרוזנטל
פגשתי את דלגליש פעמיים: פעם אחת כצופה במשחק בין נבחרות ישראל וסקוטלנד בפברואר 1981, אז הבקיע את השער היחיד במשחק בבעיטה אדירה; וב-2005, אז ראיינתי אותו לספרי "ליברפול: כדורגל חיים ומוות".
דלגליש הסכים להתראיין מאותם טעמים שהובילו את חייו – כי חשב שזה הדבר הנכון לעשות למען רוני רוזנטל שביקש ממנו.
רוזנטל היה הכוכב המפתיע של אליפות 1990, אחרי שהגיע מהליגה הבלגית בהעברה מפתיעה בינואר אותה שנה. ליברפול הייתה עייפה ומותשת ונזקקה לשחקן אנרגטי שלא היה מושפע מהאסון, ורוזנטל הגיע, שיחק שמונה משחקים, כבש שבעה שערים והעניק לה את הדחיפה הנחוצה. "בלעדיו לא היינו זוכים באליפות", אמר לי דלגליש.
היה ניכר אז שעדיין קשה לו לדבר על אסון הילסבורו. אלו היו הרגעים שבהם עוצמת הקול ירדה והמבטא הפך לכבד יותר. זהו משא שהוא סוחב כל יום בחייו מאז אפריל 1989, לצד הכרה בתרומתו כאיש ספורט ומנהיג למועדון ולחברה כולה.
היה ניכר אז שעדיין קשה לו לדבר על אסון הילסבורו. אלו היו הרגעים שבהם עוצמת הקול ירדה והמבטא הפך לכבד יותר. זהו משא שהוא סוחב כל יום בחייו מאז אפריל 1989
179 שערים בליברפול, ארבע אליפויות כמנג'ר, אין ספור תארים כשחקן – וגם ערכים ומנהיגות. זו מורשתו של קני דלגליש.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו