נתניהו מכרסם באומה. עוד מעט חלפו שלוש שנים לפרוץ ההפיכה המשטרית של מחרב המשפט בישראל, וראש הממשלה למד היטב את לקחיו: אין להפיל את עמודי המדינה באבחה אחת, אלא פרוסה-פרוסה, לאט לאט, בפינצטה, One bite at a time.

כל מנהיג אחר, בעבר, בהווה ובעתיד בישראל, או בכל מדינה אחרת בעולם, עם רקורד כושל של מלחמה בת שנתיים שמטרותיה מול חמאס לא הושגו, היה מזמן נעלם לפח זבל היסטורי נשכח. אך באורח פלא, דווקא מי שאחריותו לה בולטת ככתם שחור על מצחו, ידע למנף אותה למקום, שבו הדמוקרטיה המופלאה פה הופכת לעוד אחת מאותן דיקטטורות, שלטונות-יחיד סמכותניים, שרק מתרבים ברחבי הגלובוס. או, אם להוריד זאת אלינו לרמת הפרט, בלשונו המדויקת של נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרון ברק: "איננו אזרחים, אלא נתינים".

כל מנהיג אחר בישראל או בעולם, עם רקורד כושל של מלחמה בת שנתיים שמטרותיה מול חמאס לא הושגו, היה מזמן נעלם לפח זבל היסטורי נשכח. אך דווקא מי שאחריותו לה בולטת ככתם שחור – ידע למנף זאת

נביט בתמונת המצב, מנקודת המבט של רצפת המקדש בפלשת, אחרי שהופל על ידי שמשון ה"גיבור".

במערכת הביטחון

בשיתוף אינטרסים מובהק עם איתמר בן-גביר, בנימין נתניהו אוחז הדוקות באשכי משטרת ישראל. זו, במקום לשרת את הציבור, כבר מזמן נלחמת בו, ומדכאת באכזריות כל שביב של ביקורת ברחוב. ציוציו הנרפים של המפכ"ל רנ"צ דני לוי, משקפים אולי שרידי דבקות בכללי הדמוקרטיה, אך יותר מכך – את כאביו של מי שלוחצים לו במקום רגיש זה.

שב"ס נפל חלל מייד אחרי מלחמת תריסר הימים באיראן, משהיה תחנת הביקור הראשונה של ראש הממשלה במסעו הפופוליסטי, קרוס-קאנטרי, לאיסוף תהילה. מסכן כל מי שיושב באחד מבתי-המעצר, או בתי-הכלא, ו"לא בא טוב בעין" של "השר לביטחון לאומי", כל שכן בעיניו של ראש הממשלה.

עם הדחת רונן בר ומינוי דוד זיני – שבטיפשותו הסטליניסטית הפך תאב נקמה במי מאנשי השירות שהתנגדו למינויו – שב"כ הפך כלי שרת אופרטיבי בידי ראש הממשלה. נראה שהמרחק של ארגון ממלכתי זה להפוך לסוג של נ.ק.וו.ד, שטאזי, או סקוריטטה – קצר ממה שנדמה לנו.

גם המוסד נכבש עם הודעת נתניהו על הכוונה למנות את רומן גופמן לעמוד בראשו החל ביוני 2026. גופמן, גנרל דורסני שחלקו בהרס חייו של אורי אלמקייס (צעיר בן 17 שהופעל במבצע השפעה על גורמים בחזבאללה ובאיראן על ידי אגף המודיעין תחת פיקודו של גופמן, ובהמשך  נעצר על ידי שב"כ ונחקר בעינויים) כלל לא נבדק, כמו גם מה שנראה כשקריו בפרשה זו.

וצה"ל, יקיר ליבנו, גם הוא הולך ונופל חלל: בראשו עומד אמנם רמטכ"ל רב-יושרה, מינוי "שגוי" של משפחת המלוכה, אך זה, בהליכה בין טיפות ה"ממלכתיות" לבין צו מצפונו החשוף לנו, נדרש לזגזג באופן שתאונת דרכים קטלנית נצפית ממש מעבר לצומת קרובה. את השגיאה האסטרטגית עשתה הנהגת הצבא עשורים לפני כניסת זמיר לתפקיד, משלא ידעה להכריע בפסקנות "מי הבוס": המפקד או הרב? ודומה, ודאי אחרי מלחמת "חרבות ברזל" בעזה, שם זה האחרון ניצח.

בשיתוף אינטרסים מובהק עם איתמר בן-גביר, בנימין נתניהו אוחז הדוקות באשכי משטרת ישראל. זו, במקום לשרת את הציבור, כבר מזמן נלחמת בו, ומדכאת באכזריות כל שביב של ביקורת ברחוב

במגזר האזרחי

המצב לא פחות חמור: נשיא המדינה יצחק בוז'י הרצוג הוא עולב בלתי נתפס. גם אותו מחזיק נתניהו במקום רגיש, גם אם פשר סחיטתו עדיין לא מובן. בעוד זמן-מה הוא יפתח את תיבת הדוא"ל שלו ויסביר לנו, בסיוע יחצ"נים למיניהם, כי מרבית הציבור שפנה אליו (בוטים וכדומה) תומך במתן חנינה לראש הממשלה, וכי אין הוא יכול להחליט בניגוד לרצון הרוב.

ובינתיים, יש המסבירים לנאיביים בינינו כי הכול לטובה, שאין זאת אלא תרגיל מתוחכם של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ושל נתניהו, אשר נועד להוציא את הקיצונים מהקואליציה, לטובת שלום עולמי מזהיר במזרח התיכון. אשרי המאמין.

אך בואו, נרד לקרקע המציאות: עשיית הנשיא בסוגיית בקשת ה"חנינה" היא בושת ענק לו, לאביו חיים הרצוג ז"ל, ולסבו יצחק הרצוג ז"ל, מי שהיה הרב הראשי לישראל ערב ועם קום המדינה (גילוי נאות: חמותי שתחייה, בת 90 עוד מעט, חולצה ב"רכבת היתומים" שאירגן הרב הרצוג מפולין לצרפת, אחרי המלחמה).

והאופוזיציה, אוי האופוזיציה, לאילו "מתנגדים" טובים יותר יכול היה נתניהו להתפלל, מזו ש(לא) קיימת מולו. אפס מעש מוחלט. נפתלי בנט, גדי איזנקוט, אביגדור ליברמן, יאיר גולן, בני גנץ – מנהיגים שרובם כנראה עמוסי אגו, תולים את יהבם במועד הבחירות, ומאמינים שריצה נפרדת תביא יותר מנדטים לגוש. בסוף, אם תהיינה בכלל בחירות (כשנתניהו מבטיח, יש מייד לחשוד), הם ימצאו עצמם שוב בנובמבר 2022, ויוכלו לתלות אשם רק במחליף.ים התורן.ים של מרב מיכאלי.

ולאן נעלמו כמעט מנהיגי ארגוני המחאה האמיצים והציבור המסור, שגדש במאות אלפיו את חזיתות הכנסת ובניין ראש הממשלה, רחוב בלפור, ככר פריז, צומת קפלן, ככר "הבימה", ועשרות מקומות נוספים ברחבי הארץ, מצומת גומא בצפון ועד יוטבתה בדרום. הכיצד נדמנו?

אומר זאת בזהירות רבה: לפי שעה נראה, שהסיום המופלא של חזרת החטופים, החיים והחללים (למעט רן גואילי ז"ל, האחרון שבהם), היה במידה מסוימת דווקא לרועץ ל"נשמת" המחאה: זו מיצתה עצמה בעצרות הענק ברחבת המוזאון במשך שנתיים. מבחינת הציבור – ואנוכי בהחלט בתוכו – היעד הושג, ואפשר "לחזור הביתה", למשפחות, לחברים, למסך, למסעדות גוש דן הגדושות אדם בכל מוצאי שבת, או פשוט "להתחפף" לחו"ל. אך מה עם מה שיקרה במדינה בעתיד לבוא?

בעוד זמן-מה הרצוג יפתח את תיבת הדוא"ל שלו ויסביר לנו, בסיוע יחצ"נים למיניהם, כי מרבית הציבור שפנה אליו (בוטים וכדומה) תומך במתן חנינה לראש הממשלה, וכי אין הוא יכול להחליט בניגוד לרצון הרוב

ובטח אין לבוא בטענה כלשהי למילואימניקים, שאחרי שנתיים, כל שנותר להם הוא לרפא פצעים עמוקים. הם, להרים גל כמו מוטי אשכנזי בשעתו אחרי מלחמת יום הכיפורים, כנראה אינם מסוגלים. ומה טוב מכך למי שרעד בשעתו בבלפור, ויושב כעת ברוגע ולבטח (ואפילו מדושן עונג, אחרי העברת התקציב בממשלה), במעונו של הגביר סיימון פאליק, בביתו ברחוב עזה, או בחווילתו בקיסריה?

והתקשורת שלנו, אוי כמה היא מסכנה: רובה שבויה בידי הפריץ, בעומק כיסי חבר עגלוניו העשירים, באיום של רפורמת שר התקשורת שלמה קרעי, והתפרעות בריוני הרשת והשטח, המהלכים אימים על מעט העיתונאים שיושרתם-אומנותם. זאת, גם אם היא עלולה להביא חרב מאיימת לצווארם, או לבני משפחתם. קשה לבוא בטענות גם לעיתונאים האחרים, אנשי מקצוע שנאבקים על הישרדות ופרנסה אישית – להם, מסובך מאוד להתנהל אחרת.

אז מה אפשר עוד לעשות בתקווה לשינוי?

אופטימלית, חלום הוא לחבר בין קצות הציפיות הבאות:

טראמפ, המשך להחזיק במושכות התהליך המדיני אותו התווית, בדרך להסדר ישראלי-פלסטיני, והשלמת "הסכמי אברהם" עם כלל המדינות הסוניות במזרח התיכון. הכיוון נכון, רק בחירת השותף שגויה מיסודה: בינתיים, המשך "להשתעשע" עם נתניהו, אך ל"תכלס", תצטרך להמתין לממשלה אחרת;

הרצוג, דחה את בקשת החנינה בשאט-נפש. אולי כך תזכה אתה לחנינה במבחן ההיסטוריה על תפקודך כנשיא;

היועמ"שית גלי בהרב-מיארה, נשיא העליון, חבר שופטיו, והרכב השופטים במשפט נתניהו, אתם ראויים להערצה, ובעתיד – גם לפרס ישראל. "החזיקו בשיניים" את מעט סיבי השריר שנותרו לכם, במאבקכם האמיץ לצדק;

יו"ר התנועה לאיכות השלטון, "הג'ינג'י", עורך הדין ד"ר אליעד שרגא, העושה עם צוותו עבודה נפלאה, המשך "להמטיר" בג"צים, ככל שיידרש, כדי לסייע למערכת המשפט הקורסת; להציל את שעוד אפשר; ולהקשות ככל הניתן על קלגסי הרשות המבצעת לממש את מעלליהם;

ואתם מנהיגי האופוזיציה, מי שאמורים להוביל הכול, התלכדו מייד לגוש פוליטי אחד; אמצו את המלצת אהוד ברק ועזבו את המליאה בהצבעות על חוקי ההפיכה המשטרית, ובמיוחד – חוק ההשתמטות; הקימו מחנה אהלים ענק, הטילו מצור על משכן הכנסת וקראו לציבור להצטרף בעשרות אלפיו במאבק ההזדמנות אחרונה להציל את הדמוקרטיה; אמצו את גישת יאיר גולן – אל תהססו לאיים "בסיטונות" על פוליטיקאים ומתפקדים בכירים בגופי השלטון, אלה החורגים מאמות המוסר של ישראל הישנה והטובה. הבהירו: נבוא איתכם חשבון אחרי הבחירות, ברגע שהשלטון יתחלף. וכן, גם הכינו את הבחירות באופן מוקפד, כך שלא נופתע בדיעבד שמישהו "גנב" אותם;

מנהיגי האופוזיציה, האמורים להוביל הכול, התלכדו מייד לגוש פוליטי אחד; עזבו את המליאה בהצבעות על חוקי ההפיכה המשטרית, הקימו מחנה אהלים ענק, הטילו מצור על משכן הכנסת וקראו לציבור להצטרף

והציבור, כן, לגמרי כולנו, הבה ניקח אוויר, נתאושש, ונחזור במהירות הבזק לימים שקדמו לשבעה באוקטובר. הלוואי והעצרת הרבגונית ב"הבימה" במוצאי השבת ה-6 בדצמבר, היא ניצוץ שידליק להבה. זכרו – כשהם רואים את התכנסויות ההמונים, רק אז ה-ם  מ-פ-ח-ד-י-ם.

וכן, הברק-ים צדקו: אם לא נזדרז, אנו לגמרי בדרך להיות נתינים. אם לא נחוש ונקום, תהיה פה שרפה.

ד"ר יוסי בן ארי הוא גמלאי קהילת המודיעין - 50 שנה בתפקידים מרכזיים שונים, ובהם, כתת אלוף בדימוס, היה המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי. הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה לדוקטור, מ-2004, ובעברו הוראה אקדמית מרובת שנים. משמש היום כראש מערכת ״מבט מל״מ״, כתב העת של המרכז למורשת התודיעין.