עוד פוליטיקאי ישראלי מצהיר בגאווה: "לא אכפת לנו מה העולם חושב, עם לבדד ישכון!" ראש ממשלתנו בנימין נתניהו קורא לנו להיות ספרטה בעודו משחרר סרטון מביך עם ארנב צעצוע הפונה אל הגויים. באותו זמן, ראש עיריית ניו יורק החדש, זוהרן ממדאני, מדבר על הצורך "להגן על העולם מפני ישראל".

באיזשהו שלב נופל לי האסימון: הם לא יריבים. הם שותפים. שניהם רוצים את אותו הדבר בדיוק, את חזרת הגטו. האחד מקים לנו גדרות מבפנים, גדרות של בדידות, של ניכור, של "אנחנו נגד כולם". השני מצייר סביבנו גדרות מבחוץ. לא עוד חומות אבן אלא חרמות: אקדמי, תרבותי, מוסרי. וכך, בין הגדרות שנבנות מתוכנו לגדרות שנבנות עלינו, ישראל הולכת ומתכווצת בחזרה לצורה שהציונות נולדה כדי לרסק: הגטו היהודי.

נפל לי האסימון: נתניהו וממדאני לא יריבים. הם שותפים, הרוצים את אותו הדבר בדיוק -חזרת הגטו. האחד מקים לנו גדרות מבפנים, של בדידות וניכור, של "אנחנו נגד כולם". השני מצייר סביבנו גדרות מבחוץ

בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, עוד לפני "מדינת היהודים" כתב ב־1894 את המחזה "הגטו החדש", לא על יהודי הגטו אלא על יהודים מתבוללים בווינה. הם דיברו גרמנית מהוקצעת, לבשו חליפות אירופאיות, למדו באוניברסיטאות הנכונות, ובכל זאת חיו בגטו. לא גטו של חומות, אלא גטו מוסרי: של אנטישמיות עקבית, של תלות, של "תישארו במקומכם".

מאז עברו כמעט 130 שנה. יש לנו מדינה, צבא, היי־טק, סטארט־אפים ונשק גרעיני (לפי פרסומי הגויים). היינו אמורים להיות ההיפך מגטו. ובכל זאת, דווקא עכשיו, מתוך עמדת כוח, אנחנו בוחרים לאמץ את אותו משפט גלותי: "עם לבדד ישכון", כאילו זו אידיאולוגיה ציונית ולא סימפטום של גלות.

העולם, בחלקים הולכים וגדלים שלו, אומר: "ישראל היא מדינת אפרטהייד, היא מסוכנת לעולם, צריך להגביל אותה". המשפט הזה נשמע מתקדם, מוסרי, זכויות אדם, אבל מתחת למילים החדשות מסתתר רעיון ישן מאוד: היהודים שייכים למקום סגור. פעם זה היה רחוב תחום חומה בעיר באירופה. היום זה "ישראל", אותה פינה קטנה ומגודרת של הים התיכון, שהופכת בנוחיות ל"בעיה", ל"סכנה", ליישות שמותר להגביל, לבודד, במקרים קיצוניים אפילו לחסל.

ומנגד אנחנו עונים: "מצוין. אם אתם לא רוצים אותנו, גם לנו לא אכפת מכם. אנחנו לא צריכים אתכם. עם לבדד ישכון". הם אומרים "תחזרו לגדר של עצמכם", ואנחנו עונים "בכיף, רק תנו לנו להעמיק אותה". הם מוכנים לתת לנו תפקיד, של מוקצה בינלאומי; ואנחנו מוכנים לשחק אותו תוך הרמת דגל גאה (רק לא דגל הגאווה).

מתחת למילים החדשות – הרעיון ישן: היהודים שייכים למקום סגור. היום זה "ישראל", שהופכת בנוחיות ל"בעיה", "סכנה", יישות שמותר להגביל, לבודד ואף לחסל. ומנגד אנו עונים: "לא צריכים אתכם. עם לבדד ישכון"

אנחנו בונים שתי חומות במקביל: הפיזית והמנטלית. את הגדרות סביב עזה, לבנון, סיני, הגדה, אין ברירה אלא לבנות. בעולם בו חמאס וחזבאללה יושבים על הגדר – קשה לדבר על גבולות פתוחים. אבל, ברגע שההגנה הופכת לזהות, הגדר נודדת מהמציאות לתודעה. קל יותר לחיות בתודעת מצור מאשר להתמודד עם המורכבות של להיות גם פגיעים וגם חלק מעולם.

זאב ז'בוטינסקי, שלא היה בדיוק שמאלני רך־לב, ביטא זאת בסיסמה שנקשרה בשמו: "חסלו את הגולה, או שהגולה תחסל אתכם". הוא הזהיר מפני הגלותיות, זו שמתרגלת לפחד, להסתתר, להתאים את עצמה תמיד לאחרים.

היום, במקום להתחנן בפני הגויים, אנחנו מזלזלים בהם. במקום להיות תלויים, אנחנו מתבדלים. אבל בשני המקרים אנחנו נשארים באותה משבצת: העם החריג, הלא־נורמלי, זה שלא מסוגל לחיות עם אחרים על אותה במה.

כששר בכיר מהציונות הדתית מצהיר ביהירות: "הקב"ה ישמור עלינו, לא ביידן", לא משנה הניסוח המדויק, זה גלותי עד העצם. זה בדיוק ההיגיון של יהודי חסר כוח, התלוי בנס. לא של עם בעל ריבונות שאמור לשלב בין אמונה לבין אחריות, בין השגחה לבין מדיניות חוץ.

והיהירות, רק כסות היא על חוסר ביטחון ורגשות נחיתות. כשפוליטיקאים בגרוש מהימין הקיצוני משדרים לציבור "לא אכפת לנו מהאיחוד האירופי, מהבית הלבן, מהאומות המאוחדות", הם אולי נשמעים גיבורים (רק לבייס שלהם), אבל בפועל אומרים: "העולם גדול עלינו. קל יותר לשנוא אותו מאשר להתמודד איתו".

היום, במקום להתחנן בפני הגויים, אנחנו מזלזלים בהם. במקום להיות תלויים, אנחנו מתבדלים. אבל בשני המקרים אנחנו נשארים באותה משבצת: העם החריג, הלא־נורמלי, זה שלא מסוגל לחיות עם אחרים על אותה במה

הרצל כותב ב"מדינת היהודים": "אנחנו מה שעשו אותנו בגטאות". הגטו, בעיניו, לא היה רק מקום פיזי אלא גם תהליך היסטורי שעיצב אותנו כמעמד ביניים צפוף, מתוח, כלוא בין עולמות. העיוות שהוא מדבר עליו איננו רק חוסר כוח צבאי. זה עיוות של תודעה: היכולת לראות את העולם רק כמאיים או רק כמציל. מי שכל מהותו להתנגד, מאבד בסוף את הזהות החיובית שלו. "אנחנו" הופך להיות רק מה ש"לא הם".

אבל העולם באמת שונא אותנו! אנחנו קובלים – באמת יש אנטישמיות, באמת יש כפל־סטנדרטים, באמת שופכים את דמנו ברשתות החברתיות ובאוניברסיטאות העילית. איך אפשר לרצות להיות חלק מעולם כזה?

התשובה היא שאנחנו לא חייבים לרצות את העולם. אנחנו צריכים להיות בעולם. כשאנחנו אומרים "לא אכפת לנו מה שאתם חושבים", אנחנו לא נלחמים באנטישמיות. אנחנו מתיישרים איתה. אם מישהו טוען שהמקום הטבעי שלנו הוא גטו סגור, ותשובתנו היא "לא אכפת, אנחנו גם ככה לא רוצים להיות אתכם", זה כבר לא מאבק. זו חלוקת עבודה.

חירות אמיתית, זו שהציונות דיברה עליה, היא לא חירות לשבת לבד בחושך גאים בזה שאף אחד לא מבקר אותנו. חירות היא היכולת לבחור. לבחור בריתות, לבחור מאבקים, לבחור איפה אנחנו מתפשרים ואיפה לא. מי שמוותר מראש על האפשרות להשתלב בעולם, מי שמרים ידיים ואומר "הם תמיד ישנאו אותנו" וגורר את כל המדינה לתודעת מצור נצחית, לא חופשי. הוא שבוי של הטראומה שלו.

כשאנו אומרים "לא אכפת לנו מה שאתם חושבים", אנו לא נלחמים באנטישמיות אלא מתיישרים איתה. אם נטען שמקומנו הטבעי הוא גטו סגור, ותשובתנו היא שלא אכפת לנו, זה כבר לא מאבק. זו חלוקת עבודה

אז מה המשמעות המעשית של "החוצה מהגטו" היום? לא שנשלה את עצמנו בפנטזיות על עולם מחבק ומושלם. רוב הסיכויים שתהיה אנטישמיות גם במאה ה־21 וגם במאה ה־22. מקומות מסוימים בעולם תמיד יראו בנו את הבעיה. אבל השאלה היא האם אנחנו מסכימים להיות רק הבעיה הזו.

אנחנו צריכים להפסיק להגדיר את עצמנו דרך שונאי ישראל. כל עוד כל השיח שלנו סובב סביב "כולם שונאים אותנו", "הם צבועים", "הם רוצים להשמיד אותנו", אנחנו כבר חיים בתסריט שהם כתבו לנו. במקום להיות עם שיש לו חזון, יצירה, תרבות, כלכלה, רפואה, מדע, אנחנו מצטמצמים לתפקיד אחד: הקורבן הנצחי. הקורבן המזויין אמנם, אבל עדיין קורבן.

אנחנו גם צריכים לזכור למה הוקמה ישראל. לא כדי להקים גטו ספרטני משודרג עם כיפת ברזל, אלא כדי לייצר מסגרת נורמלית לחיים יהודיים. מדינה אחת מתוך מדינות העולם. ייחודית, כן; עם בעיות מורכבות, בוודאי; אבל חלק מן הרקמה האנושית, לא גידול זר עליה.

אז תגידו שהגישה הזו נאיבית. "העולם לא יקבל אותנו בכל מקרה, אז למה לנסות?" כאילו הציונות הייתה אי־פעם פרויקט "ריאלי". היא הייתה, מלכתחילה, החלום הפחות ריאלי ביקום: להקים מדינה לעם מפוזר אחרי אלפיים שנות גלות, בשטח קטן ומוכחש, מול התנגדות פנימית וחיצונית ולהצליח.

הרצל וז'בוטינסקי לא היו עוברים ועדת היתכנות. הם לא פעלו כי "יש סיכוי טוב שזה יעבוד", אלא כי הם חשבו שזה נכון. הם העדיפו להיכשל בניסיון להיות עם חופשי בעולם מאשר להצליח להפוך את הגטו לעוד קצת יותר נוח.

עלינו לזכור למה הוקמה ישראל. לא כדי להקים גטו ספרטני משודרג עם כיפת ברזל, אלא כדי לייצר מסגרת נורמלית לחיים יהודיים. מדינה ממדינות העולם. ייחודית, מורכבת – אבל חלק מן הרקמה האנושית, לא גידול זר עליה

ולכן חובה עלינו להיזכר למה יצאנו מהגטו בפעם הראשונה. לא כדי לבנות גטו אחר, גדול יותר, מתוחכם יותר, עם דגל ומטוסי קרב. יצאנו כדי לחיות חיים של חופש, של גאווה שאיננה התנשאות והסתגרות, של שותפות חלקית, כן, ביקורתית, לא נאיבית, עם העולם בו אנו חיים.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.