עד תחילת 2026 נדמה היה כי המזרח התיכון צועד לעבר תקופה של איזון מחודש. ערב הסעודית, בהובלת יורש העצר מוחמד בן סלמאן, שידרה קו פרגמטי וזהיר, שיח על מועצת השלום ביום שאחרי עזה, מסרים מדודים באשר לנורמליזציה עתידית עם ישראל, והקפדה על רטוריקה מאופקת כלפי ישראל.
ריאד לא אימצה קו פרו-ישראלי אך גם לא הובילה קמפיין הסלמה מתוזמן, והתמונה האזורית לפחות כלפי חוץ שידרה יציבות מחושבת.
ואז בתוך חלון זמן קצר במיוחד של כ־72 שעות בין ה־30 בינואר ל־2 בפברואר 2026 התרחש מפנה חד והטון השתנה. התקשורת הסעודית והרשתות החברתיות המזוהות עם הממלכה החריפו את השיח נגד ישראל ואף נגד איחוד האמירויות.
תוך חלון זמן של כ־72 שעות בין ה־30 בינואר ל־2 בפברואר 2026 חל מפנה חד והטון הסעודי השתנה. התקשורת והרשתות החברתיות המזוהות עם הממלכה החריפו את השיח נגד ישראל ונגד איחוד האמירויות
המעבר בין זהירות להסלמה היה מהיר, עמוק ובעיקר חריג בעיתויו. לא אירוע דרמטי חדש בעזה, לא בהתלקחות ביטחונית חריגה ולא הכרזה מדינית מפתיעה הסבירו לבדם את העוצמה והסנכרון של השינוי.
כדי להבין את התזמון יש להביט הרחק מהזירה הפלסטינית. ב־30 בינואר פורסמו בארצות הברית מסמכים חדשים הקשורים לפרשת ג'פרי אפשטיין. לצד הפרסומים הרשמיים ברשתות החברתיות בעולם הערבי החלו להתפשט טענות ואינדיקציות שקשרו את יורש העצר הסעודי לאלמנטים שונים בפרשה.
בין היתר נטענו טענות הנוגעות לרצח ההורים שלו וסחר בנשים סעודיות, טענות לגבי דרכון סעודי שהוחזק בכספתו של אפשטיין, על תמונה שיוחסה לבן סלמאן בחדר השינה של אפשטיין ועל פרסום רגיש במיוחד שלפיו חלק מהכסווה (הבד הקדוש המכסה את הכעבה במכה) הגיע לביתו של אפשטיין שהשתמש בו כשטיח.
יש להדגיש כי חלק מהחומרים שהופצו ברשת טרם אומתו. אולם במציאות תודעתית שבה סמליות דתית שווה כוח פוליטי, עצם העלאת הטענה הספיקה כדי להצית סערה.
עבור הנהגה שמבססת חלק מרכזי מלגיטימציה שלה על תפקידה כשומרת שני המקומות הקדושים לאסלאם, כל רמז לחילול סמלי הדת אינו רק מביך אלא עלול לערער יסודות עמוקים יותר של אמון ציבורי.
נטענו טענות הנוגעות לרצח הוריו וסחר בנשים סעודיות, לדרכון סעודי בכספתו של אפשטיין, לתמונה שיוחסה לבן סלמאן בחדר השינה של אפשטיין, ופרסום רגיש לפיו אפשטיין השתמש בחלק מבד כיסוי הכעבה הקדוש – כשטיח
הרשתות החברתיות געשו בעשרות אלפי פוסטים בעקבות חשיפת עניין הכסווה והקשרים המביכים בין יורש העצר לבין הפדופיל המורשע ג'פרי אפשטיין. לדוגמה, פוסט פייסבוק ויראלי אקראי שצבר כ־86 אלף לייקים ואלפי שיתופים בתוך ימים ספורים:
בפוסט נכתב כי "מיליארד מוסלמים דורשים מהממשלה הסעודית הסבר רשמי לגבי הגעת הכסווה לרצפת ביתו של אפשטיין". הטון היה רגשי, נחרץ ואף מאשים. גם בפוסטים אחרים השיח התנהל במישור של קדושה וחילול ולא רק במישור הפוליטי הרגיל.
וכאן נכנסת לתמונה תיאוריית ההסחה. כאשר הנהגה ניצבת מול איום תדמיתי או פנימי היא עשויה להעצים משבר חיצוני או להסלים רטורית כלפי גורם אחר כדי להסיט את מוקד השיח הציבורי. לא תמיד מדובר במהלך צבאי, לעתים די בקמפיין תודעתי מתוזמן.
ניתוח דפוסי השיח ברשת X ובפייסבוק מצביע על תזמון חריג. בתוך שעות מהתפשטות הפרסומים הקשורים לאפשטיין החלה החרפה דרמטית במסרים אנטי ישראליים. נרטיבים של מזימה ציונית, האשמות בדבר בגידה אזורית ואף קונספירציות הקושרות את ישראל או את איחוד האמירויות לסוגיית הכסווה הופיעו בתדירות גבוהה יותר. השיח הוסט בהדרגה מזעם פנימי כלפי ההנהגה לשיח של איום חיצוני.
לפי תיאוריית ההסחה, כשהנהגה ניצבת מול איום תדמיתי או פנימי היא עשויה להעצים משבר חיצוני או להסלים רטורית כלפי גורם אחר, לשם הסטת מוקד השיח הציבורי. לעתים די בקמפיין תודעתי
ישראל במקרה הזה היא שק החבטות הנוח ביותר. בעולם מוסלמי שבו הסוגיה הפלסטינית טעונה רגשית ממילא, כל הסלמה כלפי ירושלים מייצרת לכידות מיידית וממסגרת את ההנהגה כמגינה על האומה המוסלמית.
כשבן סלמאן נתפס בתמונות כמי שמחובר ללב ליבה של אליטה מערבית מושחתת אשר נוגדת את כול ערכי האיסלאם, הדרך היחידה שלו לשקם את מעמדו הדתי והציבורי היא להפגין קו נוקשה יותר, חריף יותר ולעיתים קיצוני יותר מכל מתחריו. במילים פשוטות להיות יותר אנטי ציוני מכולם, לא מתוך אידיאולוגיה חדשה אלא מתוך צורך הישרדותי.
זו אינה תפנית מדינית עמוקה, מדובר בהצגה מחושבת היטב, כי ככל שהשיח הציבורי יתמקד במאבק נגד ישראל ובאיחוד האמירויות כך ייחלש הדיון בשאלות המביכות על פרשת אפשטיין ועל סוגיית הכסווה, וככל שהזעם יופנה כלפי חוץ כך יפחת הלחץ הפנימי על מוקד הכוח האמיתי ארמון המלוכה בריאד.
הסכנה היא שהציבור במערב ובישראל יאמץ את הנרטיב הזה כפשוטו. מי שרואה את הכותרות נגד ישראל בעיתונות הסעודית, ברשתות חברתיות, דרך הזבובים האלקטרוניים של בית המלוכה וכדומה, וחושב שמדובר בשינוי מדיניות עמוק, מחמיץ את ההקשר הרחב יותר.
ריאד לא עברה מהפך אידיאולוגי פתאומי. היא מנהלת משבר וכל עוד הצל של פרשת אפשטיין וסוגיית הכסווה ממשיכים לרחף מעל הנהגת סעודיה – יהיה אינטרס ברור לשמר רמת מתח חיצונית גבוהה שתסיט את הדיון.
ישראל במקרה הזה היא שק החבטות הנוח ביותר. בעולם מוסלמי שבו הסוגיה הפלסטינית טעונה רגשית ממילא, כל הסלמה כלפי ירושלים מייצרת לכידות מיידית וממסגרת את ההנהגה כמגינה על האומה המוסלמית
ובמזרח התיכון לעתים הדרך היעילה ביותר לשרוד פוליטית היא להצית סערה גדולה יותר מזו שמאיימת על ההנהגה, במקרה הזה ישראל לא הייתה יעד אסטרטגי חדש אלא מגן תודעתי זמני שנועד לבלום את האש ולהרחיק אותה ממוקד הכוח האמיתי.
סעיד חמזה, חבר בקבוצת המחקר "תמרור- פוליטוגרפיה" העוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני ומאסטרנט בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנועבודה בעיניים מצליחה רק לרגע. ניסיון הטשטוש של הרצח האכזרי של העיתונאי הסעודי האופוזיציונר באיסטנבול, הביתור הזוועתי של גופתו לחתיכות והטסת החלקים לריאד, לא נשכחה עד היום שנים אחר כך. ויש מי שמזכיר זאת ללא הרף. הענין הוא האינטרסים החשובים לכאורה של הטורקים והאמריקנים והאחרים. המקבלים את המנהיג הסעודי למרות ידיו המגועלות בדם. מענין שביידן לא סלח לו מעולם.