אי אפשר להפריז בחשיבות יציבותם של הבנקים. בלעדיהם אין משק מתפקד, ולכן הם תמיד יקבלו רשת ביטחון מהמדינה אם יהיה בכך צורך. כיום הם מסתדרים היטב בכוחות עצמם, וגם בעונת הדוחות הנוכחית שוברים פעם נוספת את שיא כל הזמנים ברווח הנקי, שכבר חצה את 30 מיליארד השקלים בשנת 2025, עוד לפני שכולם פרסמו את תוצאות הרבעון הרביעי.

הרווחים הללו לא נולדו משיפור טכנולוגי או מחדשנות, אלא משתי סיבות מרכזיות: האינפלציה והריבית הגבוהה, שמגדילות את התשואה על נכסיהם, ומרחיבות את מרווחי האשראי. זאת משום שלציבור לוקח זמן להעביר כספים מחשבון העובר ושב לפיקדונות נושאי ריבית – למרות הקמפיין של בנק ישראל שמפציר בנו לעשות זאת.

עיקר רווחי הבנקים מגיע ממגזר "האזרח הקטן", גם בשנים רגילות. הרווח ממשקי הבית קפץ פי 14 בין השנים 2017 ל־2023, וזאת עוד לפני העלאות הריבית. מדובר במגזר של לקוחות שבויים, שכמעט אין עליהם מתחרים חיצוניים לבנקים הגדולים, המחלקים ביניהם את העוגה. הלקוחות נדבקים לבנק שלהם, לא משנה כמה דביר בנדק יתחנן שיעברו לבנק שהוא מייצג.

במונחים יחסיים, התשואה על ההון, המשקפת את הרווח ביחס להון העצמי, של הבנקים הישראליים מתקרבת ל־16% והתברגה בצמרת המדינות המפותחות, שנייה רק להונגריה

הכנסות הבנקים מריבית החלו לזנק לפני ארבע שנים, במקביל להעלאות ריבית בנק ישראל. בזמן שהם משלמים ריבית אפסית על חלק ניכר מהפיקדונות, הריבית על ההלוואות ועל משיכת היתר עלתה – וכך גם התשואה על הנכסים, כאמור. למרות ניסיונותיהם לטעון אחרת, המרווחים התרחבו על חשבון הלקוחות, ובעיקר על חשבון משקי הבית.

במקביל, ירד משקלן של העמלות מסך ההכנסות, כך שהבעיה אינה מצויה שם. במונחים יחסיים, התשואה על ההון – המשקפת את הרווח ביחס להון העצמי – של הבנקים הישראליים מתקרבת ל־16% והתברגה בצמרת המדינות המפותחות, שנייה רק להונגריה. בנקים בגרמניה ובצרפת מדורגים בתחתית הרשימה, עם תשואה צנועה של פחות מ־10% – והכלכלות שם מתפקדות.

ההגזמה של הבנקים המקומיים יצאה מפרופורציה, והם הרוויחו ביושר את ניסיונות הממשלה והכנסת להיאבק בתופעה. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ניצל את ההזדמנות כדי להטיל מס מיוחד בשנתיים האחרונות, והצדיק אותו בצרכים הפיסקליים האדירים של המשק בשנות המלחמה. אלא שהמס פג תוקף, וכאמור גם לא ממש ריסן את הבנקים, שהמשיכו לשבור שיאים חדשים.

כעת סמוטריץ' מנסה את מזלו בפעם השלישית ומציע להטיל מס מיוחד על ששת הבנקים הגדולים לחמש שנים. שיעור המס יעמוד על 15% וצפוי להניב למדינה הכנסות של 1–1.5 מיליארד שקלים בשנה. החלק שימוסה יהיה זה הגבוה ב־50% מעל הרווחים שהציגו הבנקים בשנים שלפני עליית הריבית, בתחילת 2022. המס המוצע גבוה מהטווח של 7% עד 10% שעליו המליץ הצוות שבחן את הנושא.

כעת סמוטריץ' מנסה את מזלו בפעם השלישית ומציע להטיל מס מיוחד על ששת הבנקים הגדולים לחמש שנים. שיעור המס יעמוד על 15% וצפוי להניב למדינה הכנסות של 1–1.5 מיליארד שקלים בשנה

המיסוי המיוחד לסקטור הבנקאות נדון בוועדת הכספים, ונכון לעכשיו לא ברור אם יאושר. זאת בדומה למהלכים גדולים נוספים שהוצאו מחוק ההסדרים וירדו לפי שעה מהפרק, כמו הכפלת תקרת הפטור על ייבוא ל־150 דולר, או מהלכים שמעמדם מוטל בספק, כגון מיסוי קרקעות ו"רפורמת" סגירת הרפתות הקטנות. אילו הכסף שמוצע לגבות מהבנקים היה נצבע למטרות ספציפיות, היה קל יותר להצדיק את המהלך.

הכסף מהמס ילך לפח

אפשר להשתמש בכסף לתמיכה במודרי אשראי מהשכבות המוחלשות, להגברת התחרות במערכת הבנקאית או לכל מטרה אחרת מוטת צמיחה. אלא שבממשלה הנוכחית הכסף מופנה למטרות סקטוריאליות, על חשבון הצרכים הדחופים לשיקום החברה לאחר המלחמה. אין פה כוונה להוריד את יוקר המחיה או להגביר את התחרות. סמוטריץ' פועל בעיקר כדי להיטיב עם בוחריו או שותפיו לקואליציה.

סניף של בנק לאומי בירושלים (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

ממילא, גם המס שכבר הוטל על הבנקים לא השיג את מטרתו, כאמור. בנק ישראל ראה את רוחות המלחמה ואת חוסר הנכונות של הממשלה לבצע התאמות מתבקשות, והחליט להותיר את הריבית על 4%, לאחר שכבר הופחתה פעמיים. משכך, גם הבנקים ימשיכו לנצל את המצב לטובתם באמצעות הרחבת המרווחים. איש אינו מתלהב מהמס החדש.

בראש המתנגדים עומדים הבנקים עצמם, המזהירים כי המס משדר מדיניות לא עקבית. לדבריהם, ישנם ענפים אחרים עם רווחיות גבוהה יותר, ואף מוצע למסות אותם בסוף העשור הנוכחי על סמך נתוני 2023. הם מצביעים גם על איתות שלילי למשקיעים ועל חשש לפגיעה בהיצע האשראי למשקי הבית, בהשוואה לעסקים הגדולים שלהם יש חלופות מימון בחברות הביטוח ובשוק ההון.

המומחים בתקשורת ממשיכים להמליץ על אותו דבר: הגברת התחרות; לערוך השוואה בין הבנקים ולא להיתקע אצל אחד מהם

הם טוענים כי מי שייפגעו מהמס הם "האזרחים הקטנים" המחזיקים במניות הבנקים, לצד לקוחות מהשורה שאין להם חלופה כשהמס יגולגל עליהם. גם בבנק ישראל ובאגף התקציבים במשרד האוצר לא מתלהבים. חבר הכנסת ויו"ר ועדת הכספים לשעבר, משה גפני, השתכנע מהאזהרות: "אבל מה ההצעה שלכם? מה תרצו שנעשה?" שאל באחד הדיונים האחרונים בנושא בוועדת הכספים בכנסת.

ובכן, נכון להיום אין הצעה חלופית קונקרטית. המומחים המרואיינים בתקשורת ממשיכים להמליץ על אותו דבר: הגברת התחרות; לערוך השוואה בין הבנקים ולא להיתקע אצל אחד מהם. הבנקים עצמם מציפים אותנו בפרזנטורים המתפארים בשירות (הטלפוני) שלהם או קוראים לעבור למתחרים הכושלים. בפועל, העוגה מתחלקת ביניהם כמעט ללא זעזועים.

דיון בוועדת הכספים על מיסוי רווחי יתר בבנקים. 16 בפברואר 2026 (צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)

הפזמון החוזר על הגברת התחרות נשמע כבר שלושה עשורים, אך משקי הבית ממשיכים להיתקע, בעוד שהבנקים הדיגיטליים רחוקים מלתפוס נתח שוק משמעותי. על אף הקמפיינים על זמינות ושירות, הבנקים סגרו סניפים – מה שמדיר מן השירות מי שאין להם אוריינות דיגיטלית, ובעיקר מבוגרים.

הינה הצעה אחת שטרם עלתה על השולחן: במקום להטיל מס גורף על כלל הפעילות, ניתן לשקול פיקוח מחירים. כן, ממש כך – כפי שנעשה בלחם, בחלב ובמוצרים בסיסיים אחרים, וגם בחלק מהעמלות המפוקחות בבנקים.

הינה הצעה אחת שטרם עלתה על השולחן: במקום להטיל מס גורף על כלל הפעילות, ניתן לשקול פיקוח מחירים. כן, ממש כך – כפי שנעשה בלחם, בחלב ובמוצרים בסיסיים אחרים

באותו אופן, אפשר להגביל את הריביות שהבנקים רשאים לגבות על משיכת יתר והלוואות ממשקי בית. נכון להיום, ריביות אלה מגיעות לשיעור דו־ספרתי, המקביל לשוק האפור.

אין צורך להרחיק לכת, וניתן להחליט כי "קוטמים את הזנב" של הריביות הגבוהות ביותר במגזר זה. הבנקים יטענו שמדובר בהדרה של לווים עניים, שייאלצו לפנות למלווים מפוקפקים. בתשובה לכך, המדינה יכולה לגבות אותם באמצעות תוכניות ייעודיות של ערבות לאשראי, בצמוד לליווי פיננסי. זה ודאי עדיף על ההצעה הנוכחית שמקדמת הממשלה: מענק למשכנתאות שנלקחו לפני העלאות הריבית.

נשק יום הדין של טראמפ

המענק המוצע למשכנתאות יינתן באופן גורף וייטיב גם עם לווים מבוססים. לעומת זאת, הגבלת מחיר ההלוואות למשקי בית מוצדקת, שכן זהו השוק היחיד שבו כמעט שאין תחרות. חברות כרטיסי האשראי שהופרדו מהבנקים מציעות ריביות שחיטה משלהן. אם יוגבלו הריביות למשקי הבית, הבנקים ימצאו דרכים להרוויח באפיקים התחרותיים באמת: משכנתאות, שוק ההון, מט"ח ועוד.

נכון, ההצעה להגבלת ריבית נשמעת קיצונית. בין התומכים בה בשנים האחרונות נמנו פוליטיקאים מהאגף הפרוגרסיבי, כמו ברני סנדרס ורחמנא ליצלן גם אלכסנדריה אוקסיו־קורטז. באופן מפתיע, או שלא, אדם נוסף שניסה לקדם את ההצעה הזו שייך לקצה השני של המפה הפוליטית – דונלד טראמפ.

טראמפ: "אני מבקש מהקונגרס להגביל את ריביות כרטיסי האשראי ל־10% בשנה, וזה יסייע למיליוני אמריקאים לחסוך לדירה, אין להם מושג שהם משלמים 28% ריבית"

בסוף החודש שעבר טראמפ שב וקרא לקונגרס להעביר חקיקה שתגביל את הריבית על כרטיסי האשראי בארה"ב ל־10% בשנה. "אחד החסמים הגדולים לחסכון להון עצמי לדירה הוא הזינוק בחוב לכרטיסי אשראי. שולי הרווח של חברות כרטיסי האשראי עולה על 50%, אחד מהגדולים, והם גובים מהאמריקאים 28%, 30%, 31%, 32%, שכחנו מה זו ריבית נשך?" אמר הנשיא.

"אני מבקש מהקונגרס להגביל את ריביות כרטיסי האשראי ל־10% בשנה, וזה יסייע למיליוני אמריקאים לחסוך לדירה, אין להם מושג שהם משלמים 28% ריבית", הוסיף. אין רוב בקונגרס למהלך כזה, שהיה אחת מהבטחות הבחירות של טראמפ.

כרגע הוא ואנשיו יכולים רק לשוב ולקרוא לבנקים להוריד את הריביות בעצמם, או לרמוז שיש בידיו מנופים אחרים כדי לאלץ אותם לעשות זאת. נכון שטראמפ אינו בדיוק מופת של מדיניות כלכלית שקולה, ועד כה לא הצליח להוריד באופן ממשי את יוקר המחיה בארה"ב.

ועדיין, נראה כי הוא זיהה את תחושת הגזל מצד הבנקים, הנתפסים כמי ש"שוחטים" את הלקוח הקטן והפגיע הנזקק לשירותיהם. הוא גם מבין את שפת הכוח, וייתכן שזהו נשק יום הדין שיש לשקול גם כאן: אם לא תצמצמו מרווחים ותציעו ריביות על פיקדונות באופן אוטומטי, תקרת הריבית על הלוואות תוגבל בחוק. את האזהרות נגד המהלך שמענו גם בעת הגבלת שכר המנהלים – והשמיים לא נפלו. להפך, הרווחים רק המשיכו לשבור שיאים.