בעוד טילים ממשיכים לעוף מעל ראשינו ולמרבה הצער גם להתרסק בקרבנו, עלינו הישראלים לשאול את עצמנו: האם – אחרי השמדת היכולות הצבאיות של האייתוללות – נכון לסכן את לוחמינו, כלכלתנו ועתיד ילדינו כדי לשחרר את העם האיראני ממשטרו הרודני?

השאלה איננה תיאורטית. כבר לפני מספר שבועות שמענו את ראש הממשלה בנימין נתניהו מדגיש כי איננו יכול לקבוע בוודאות כי העם האיראני יפיל את המשטר. מאז השמעת דבריו, ניתן להבחין בהתמקדות חיל האוויר ביעדים איראנים הקשורים בייצור נשק ופחות במנגנון הדיכוי של המשטר.

ראש הממשלה אמר בקול מה שרבים מאיתנו תוהים מזה זמן. אולי באמת נראה את אזרחי איראן מתקוממים בקרוב. אך גם אם כן, עלינו להכיר בכך שהאינטרסים שלהם ושלנו לאו דווקא חופפים.

האם נכון לסכן את לוחמינו, כלכלתנו ועתיד ילדינו כדי לשחרר את העם האיראני ממשטרו הרודני? אולי אזרחי איראן יתקוממו בקרוב. אך גם אם כן, יש להכיר בכך שהאינטרסים שלהם ושלנו לא בהכרח חופפים

בל תטעו: אני תומך במאת אחוזים במלחמתנו לחסל את יכולותיה האסטרטגיות של טהרן. כדיפלומט עסקתי בנושא האיראני במשך מחצית הקריירה שלי, הסכנה איננה זרה לי.

אולם, את השאלה בה פתחתי את דבריי כאן העליתי לא רק כאדם הבקיא בתחום, אלא גם כאזרח המבין שכל הוצאה באה על חשבון אחרת. אסור להתעלם מדילמת האימפקט החברתי, גם בעת מלחמה.

כל שקל שאנו מוציאים – עלויות המבצע הוערכו בתחילתו בכ-10 מיליארד לשבוע כדי להשמיד את יכולותיה הגרעינית, הטילית והטרוריסטית של איראן – מוצדק לחלוטין. עם זאת, המימון לא גדל על העצים – אלא נלקח, בינתיים, מקיצוץ רוחבי של 3 אחוזים בתקציב המדינה כפי שאושר בכנסת ב-30 במרץ.

חשוב לשים לב למשרדי הממשלה העומדים בראש טבלת הקיצוץ: משרד הבריאות (139 מיליון שקל), החינוך (193 מיליון שקל) והרווחה (90 מיליון שקל). לא מדובר בדבר של מה בכך. בריאות, חינוך ורווחה נמצאים בליבת המהות של החברה שלנו; ההשקעה בהם מבטיחה את איכות חיי הציבור הרחב ומכאן גם את מידת השוויון אצלנו.

ישראלים חייבים לשקול היטב בטרם מקריבים תחומים אלה, במיוחד לנוכח האפשרות הסבירה כי אין זה סוף פסוק. הקיצוצים הללו עלולים לגדול אף יותר בהמשך, בין היתר על רקע התפתחויות כגון הקצבת החירום הביטחונית של 2.6 מיליארד שקל וחריגה צפויה של כ-34 מיליארד בתקציב הביטחון לשנה זו.

כל שקל שאנו מוציאים – עלויות המבצע הוערכו בתחילתו בכ-10 מיליארד לשבוע כדי להשמיד את יכולותיה הגרעינית, הטילית והטרוריסטית של איראן – מוצדק לחלוטין. עם זאת, המימון לא גדל על העצים

בהקשר זה, מנכ"ל מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל התייחס למספר סימני שאלה מדאיגים במהלך וובינר שקיים ב-29 במרץ. לצד דברי ברכה לתוספת התקציב לחינוך המיוחד, הוא הצביע על "צפי לקושי בהגדלת התקציבים לשירותים החברתיים בשנים הקרובות" – זאת, בצל הגידול הקבוע שצפוי בתקציבי הביטחון והריבית. לדבריו, התחומים שעלולים להיפגע כוללים את בריאות הנפש ואת הגיל הרך.

מחריד. ועוד לא דיברנו על המשך מימון תוכנית החומש – בעלת ההישגים – להעצמת כלכלת החברה הערבית. השנה היא מגיעה לסיומה, קצוצת כנפיים אף היא, ואין לדעת האם תהיה תוכנית חדשה.

דאגתי איננה נוגעת רק להיבט החברתי-כלכלי, אלא מטבע הדברים גם לביטחוני (בתקופת מלחמה, במיוחד, השניים לעתים שלובים זה בזה). הרמטכ"ל חידד את המודעות לכך כאשר קבע כי הלחימה נגד חזבאללה מהווה חזית מרכזית נוספת (במקביל לאיראן). מאז, המציאות אך מחזקת את קביעתו זו.

הבטחת ביטחונם של אזרחינו היא בעלת חשיבות עליונה. למעשה, מאז פלישת חמאס לישראל באוקטובר 2023 נסיבות חיינו כאן מזיזות אותנו באופן טבעי מתקווה מופשטת שיושג פיוס אזורי לתפיסה מעשית המתעדפת את שלומנו במובן הכי בסיסי.

בין אם נרצה ובין אם לאו, מלחמה תמשיך להוות חלק אינטגרלי מחיינו לעתיד הנראה לעין. עלינו לשאת בתוצאות, רבות מהן עם השלכות כלכליות.

לא חסרות דוגמאות עדכניות לכך: מספר הישראלים שפונו מבתיהם על רקע המלחמה כבר עבר את ה-5,000; שליש מתושבינו חיים בלי מיגון תקני בקרבת מגוריהם; שירותי הרפואה, במיוחד בחזית ובתחום בריאות הנפש, מאותגרים יותר מתמיד; וסגירת מרבית בתי הספר ומעונות היום מראשית המלחמה פגעה ביכולת הורים לעבוד – ומכאן בתפקוד כלכלת המלחמה.

כל אלה – ועוד – זקוקים לכסף.

מעל 5000 ישראלים פונו מבתיהם בשל המלחמה; שליש מהציבור חי בלי מיגון תקני נגיש; שירותי הרפואה, במיוחד בחזית ובתחום בריאות הנפש, מאותגרים מתמיד; וסגירת מוסדות חינוך פגעה ביכולת הורים לעבוד

כמו כל אחד אחר המאמין בעליונות הדמוקרטיה, אני מאוד רוצה לראות בשחרורם של תושבי העולם כולו – כולל העם האיראני. אך אנו בסך הכול מדינה בעלת אוכלוסייה של בקושי 10 מיליון אזרחים, המתמודדת עם אתגרים ביטחוניים וחברתיים רציניים, שגם מדינות גדולות בהרבה מתקשות בהם.

נוכח כל זאת, לגמרי לא ברור שלישראל יש את הלוקסוס להקריב תחומים חשובים לעתידה כפי שרבים מדי – כאן, באיראן ובקהילה הבינלאומית – מצפים מאיתנו לעשות במלחמה הזו.

יהודה יעקב כיהן כדיפלומט מקצועי בין 1989-2025. במהלך הקריירה שירת כראש הנציגות הדיפלומטית בבוסטון, יצר שלוש יחידות חדשות – האחרונה למדיניות אימפקט חברתי – וזכה בפרס למצוינות מטעם משרד החוץ על מעורבותו במאבק נגד האיום האיראני. כמו-כן כיהן כחבר בוועד המנהל של שתי עמותות ישראליות העוסקות בקידום שוויון חברתי.