יום העצמאות ה-78 של מדינת ישראל מוצא אותנו בנקודת זמן סימבולית מאין כמוה. אם נביט לאחור על לוח השנה העברי והקלנדר הישראלי, נגלה שחלף בדיוק "מחזור חיים" מקראי אחד מאז החלה הטלטלה הגדולה של החברה הישראלית.

שבע שנים חלפו מאז נשאבנו לסחרור של מערכות בחירות בלתי נגמרות, מגפה עולמית ששינתה סדרי עולם, קרע חברתי עמוק, ושיא מטלטל וכואב במלחמה הקשה ביותר שידענו מאז קום המדינה – "מלחמת אוקטובר 2023" ונוספות שהגיעו אחריה.

בפרשת "מקץ", יוסף פותר את חלומו של פרעה ומשרטט מציאות דואלית, שבע שנים של שפע ושבע שנים של רעב:  

"הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת הָאָרֶץ" (בראשית מ"א, כ"ט-ל').

שבע שנים חלפו מאז נשאבנו לסחרור של מערכות בחירות בלתי נגמרות, מגפה עולמית, קרע חברתי עמוק, ושיא מטלטל וכואב במלחמה הקשה שידענו מאז קום המדינה מאוקטובר 2023, ונוספות שהגיעו אחריה

יוסף לא רק מנבא בחלומו את המשבר – הוא מלמד אותנו איך לשרוד אותו ואיך להפוך את שנות הרעב למנוף של צמיחה.

היום, לקראת יום הולדתה ה-78 של מדינה, נקווה ששבע השנים המורכבות שעברנו היו "שנות הרעב" של החברה הישראלית. שנים שבהן היסודות רעדו, אך יחד עם זאת, הן אלו שזיקקו בנו את הכוחות לקראת שבע השנים הטובות שתבואנה.

שבע השנים האחרונות (2019–2026) לא היו בהכרח רעב ללחם, אלא רעב ליציבות, להסכמה רחבה ולביטחון קיומי בסיסי. ראינו איך הקיטוב והמחלוקת, אותן "פרות דקות בשר"  איימו לבלוע את הפרות הבריאות של הלכידות הישראלית. 

יוסף מלמד אותנו שסוד ההישרדות טמון באגירה. בעוד שיוסף אגר תבואה חומרית, החברה הישראלית אגרה בשנים הללו "תבואה של חוסן". בתוך הקושי, נבנו מחסנים של ערבות הדדית שלא ידענו שקיימים בנו. דווקא כשהמערכות הגדולות גמגמו, התגלתה הסגולה הישראלית במלוא תפארתה דרך ה"הנני" הקולקטיבי  בקהילות המקומיות, ביוזמות אזרחיות פורצות דרך וברוח התנדבות שקמה מאליה.

כשאנו עומדים על ספה של השנה ה-78, עולה השאלה: מי הם אלו שראוים באמת להשיא את משואת התקומה? אם נחפש את משיאי המשואות האמיתיים, לא נמצא אותם במסדרונות השלטון או בלשכות הממון.

שבע השנים האחרונות לא היו בהכרח רעב ללחם, אלא ליציבות, להסכמה רחבה ולביטחון קיומי בסיסי. ראינו איך הקיטוב והמחלוקת, אותן "פרות דקות בשר", איימו לבלוע את הפרות הבריאות של הלכידות הישראלית

משיאי המשואות צריכים להיות מי שהיוו את עמוד האש לפני המחנה בשבע השנים המורכבות הללו:

• המילואימניקים.ות והחיילות.ים – שחירפו נפשם ועדיין בחזית פעם אחר פעם, כשהם מותירים מאחור משפחות ועסקים מתוך תחושת שליחות עמוקה.
• הילדים ובני הנוער שלנו – שגדלו לתוך מציאות של חוסר ודאות קיצוני וגילו חוסן נפשי מעורר השראה (אך תוצאות המשברים מתגלות אט אט).
• האזרחים.ות מכל שדרות החברה – דתיים וחילונים, תושבי הפריפריה והמרכז מכל המגזרים, שהקימו מערכי סיוע והתנדבות לאחרים יש מאין ברגעים שבהם המדינה נאלמה.
• הרופאות והרופאים – שעמדו בפרץ עוד מימי מגפת הקורונה ובמלחמות, לצד הצוותים החינוכיים ששימשו עוגן רגשי בלב הסערה מרחוק ומקרוב.
• המפונים.ות והחטופים.ות – שהיוו את הלב הפועם והכואב של המערכה הקשה שידענו, לצד אנשי הביטחון וכוחות ההצלה שתמיד היו שם ראשונים.
• תושבי.ות קו העימות בצפון ובדרום – שעמדו איתן ביישובים שספגו את האש, ההרס והחורבן הפיזי והנפשי.
• העיתונאים.ות ואנשי התקשורת (בחלקם.ן) – כאלו שהשילו מעליהם את מעטפת ה"אובייקטיביות" המרוחקת לטובת אנושיות חמה ואכפתית (הייתי מציעה את אלמוג בוקר). רובם לא הסתפקו בדיווח, אלא הפכו לכתובת עבור הציבור ברגעיו הקשים ביותר. הם כיהנו כשגרירים של הסיפור האישי, כמתווכים של עזרה ומצוקה, וכמי שנתנו פנים ושם לכאב.

כל אלו, מהמילואימניק בחזית ועד לעיתונאי בשטח אינם רק סיפורים של גבורה חולפת. הם התשובה הישראלית לשאלה: כיצד אומה קמה מהריסותיה.

משיאי המשואות צריכים להיות מי שהיוו את עמוד האש לפני המחנה ב-7 השנים הללו. מהמילואימניק בחזית ועד העיתונאי בשטח אינם רק סיפורי גבורה חולפת, אלא התשובה הישראלית לתקומת אומה מהריסותיה

כדי ששבע השנים הבאות אכן תהיינה שנים של שפע, עלינו להפוך את האנרגיה שהתפרצה בשנות הקושי לתוכנית עבודה לאומית, המבוססת על שלושה עקרונות:

1. חינוך כחממה של חוסן

שנות החירום לימדו אותנו שהחינוך הוא לא רק ציונים, אלא העוגן הרגשי והחברתי של המדינה. בשבע השנים הטובות, עלינו להפוך את מערכת החינוך לחממה שמייצרת יזמות, חלוציות וחוסן נפשי. עלינו להשקיע בצוותים החינוכיים לא כ"בייביסיטר לאומי", אלא כקציני המבצעים של הרוח הישראלית.

2. שיקום מתוך שותפות

שבע השנים הטובות צריכות להיות שנות הבנייה הגדולות. לא רק בשיקום ובניית בתים בקו העימות ובחבלי הארץ שנפגעו, אלא בניית "אמנה ישראלית חדשה". הכאב המשותף של שנות הרעב לימד אותנו שהמחיר של חוסר הסכמה הוא קיומי. השנים הבאות צריכות להיות שנות התיקון, שבהן השונות היא לא עילה לפירוד, אלא מקור לעוצמה ויצירתיות.

3. ישראל כמעבדה עולמית לחוסן 

הניסיון שנצבר כאן, בישראל, החל מהטיפול בקורונה, דרך ההתמודדות עם פינוי אוכלוסיות ועד לניהול מערכות ביטחוניות, חברתיות וכלכליות בזמן המשברים – הופך אותנו למגדלור עבור העולם כולו. בשבע השנים הטובות, ישראל צריכה להוביל את הידע העולמי בניהול משברים ובבניית חברות אנטי-שבירות. זהו ה"אור לגויים" של המאה 21.

*  *  *

ביום העצמאות ה-78, כשאנו מניפים את הדגל בגאווה, אנו חוגגים את סיומו של מחזור הקושי ואת תחילתו של מחזור הברכה. כפי שיוסף הפך את המשבר של מצרים להזדמנות להצלת האזור כולו, כך ישראל של השנים הקרובות תדע להפוך את צלקותיה למקור של עוצמה והשראה.

ביום העצמאות ה-78 אנו חוגגים את סיום מחזור הקושי ותחילת מחזור הברכה. כפי שיוסף הפך את המשבר במצרים להזדמנות להצלת האזור, כך ישראל תדע להפוך את צלקותיה למקור של עוצמה והשראה

מזל טוב, מדינתי. אני גאה להיות אזרחית שלך, הייתי בוחרת בך כל בוקר מחדש. 

בואו נקווה ונאמין יחד ששבע השנים הטובות ממש לפנינו – ועלינו להיות מוכנים אליהן, ראוים להן ולבנות אותן יחד. 

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.