במוצאי יום כיפור האחרון החלה לבעבע קבוצת הפייסבוק של שכונת התקווה.
תושבים ותיקים בשכונה הדרום תל-אביבית התלוננו על מנגלים ורעש שהפריעו להם לעבור בנחת את יום הצום המקודש להם, וכיוונו את האש לתושבים החדשים, שלא כיבדו כביכול את המסורת. כלומר, בעיקר לאריתראים והסודנים, שהם ממש לא הזרים היחידים באזור, אבל תמיד סופגים את רוב האש.
השיח התלהט, פוסטים נמחקו, ואף נפתחה קבוצה חדשה של מי שמחו נגד סתימת פיות, כביכול, ועל האשמתם בגזענות, בצדק או שלא.
מה שוודאי נכון, הוא שעבור התושבים המקוריים של השכונה מדובר בשינוי קיצוני בצביון שלה, שקרה במהירות בעשר השנים האחרונות.
התושבים החדשים, שכנגדם מחו חלק מהוותיקים, מכונים על ידי הממשלה מסתננים, כמי שגנבו את הגבול דרך מצרים, בעיקר בשנות התפר שבין העשור האחרון לקודמו, עד שהושלמה בניית הגדר בגבול ב-2012.
הם התמקמו בדרום תל אביב, בעידוד הרשויות שהורידו אותם באוטובוסים בגינת לווינסקי, ומשם החלו להתפרס לשכונת נווה שאנן, לשכונת שפירא, וכמובן לשכונות התקווה ועזרא.
"האמת היא שגם לא ממש מתייחסים אלינו יפה במשרד הפנים, אולי הם מקבלים הוראות כאלה. תמיד מנסים להפעיל עלינו לחץ ולהראות לנו כמה שאנחנו לא רצויים פה, לעזוב את הארץ ולקבל פיצוי של 3,500 דולר".
לפי רשות ההגירה, מספר האריתראים מונה כיום 23 אלף והסודנים 6.5 אלף, לצד אלפים בודדים ממדינות אחרות באפריקה.
מחצית מהם גרים בדרום תל אביב, ואחת הסיבות לכך היא שרק שם מוכנים להשכיר להם דירות, וגם זה בדרך כלל רק כי הן מוזנחות.
כך קורה שהצפיפות בשכונות האלה גבוהה והתשתיות נותרות לוקות בחסר.
למרות דרישתם והארגונים המסייעים להם, הממשלה עדיין מסרבת לבדוק את הבקשות שלהם למקלט מדיני בישראל ולקבלת מעמד קבע, כמי שמגיעים מאזורי מלחמה שבהם נשקפת סכנה לחיהם.
משכך, בשיחות עם מבקשי המקלט חוזרת ועולה חוסר התקווה והתוחלת לעתידם פה. זאת, למרות שכיום הם מדווחים בהקלה מכיוון שאת הוויזה הזמנית הם נדרשים לחדש "רק" כל חצי שנה ולא כל חודשיים, כפי שהיה בעבר.
אמנם מתקן המעצר חולות, שהוקם ליד מעבר גבול ניצנה בהשקעה של מאות מיליונים, נסגר בשנה שעברה בעקבות התגוששות של כמה שנים בין הממשלה לבג"צ, אך ההתעמרות של הממשלה במבקשי מקלט נמשכת באמצעים אחרים.
כך למשל, "חוק הפיקדון" שמכריח אותם להפריש חמישית מהשכר לקרן מיוחדת שתצא מההקפאה רק ביום עזיבתם, מביא לכך שכל מי שיכול מנסה לצאת מכאן, בעיקר לקנדה. זה, נוסף על מס מיוחד שמוטל על המעסיקים שלהם.
כולם חולמים על קנדה
"לדעתי, זו המדינה היחידה בעולם שלא מוכנה לקבל פליטים ואנשים כמוני.
"במדינות מערביות, לא רק שהם קיבלו מעמד וזכויות, הם גם יכולים לחיות כמו שהם רוצים ולעשות מה שבא להם, ללמוד ולעבוד", אומר ברקת וולדהאב, שהגיע לכאן לפני כ-8 שנים בעקבות לחץ מצד בת זוגו לשעבר. ברקת, שבינתיים למד לדבר עברית רהוטה, עובד כיום כמזכיר במשרד עורכי דין בתחנה המרכזית.
"ברוך השם, אנחנו מקבלים ויזה של שישה חודשים. אבל עדיין, אחרי העבודה אתה חוזר הביתה והולך לישון ואין לך תקווה, זה סיוט.
"האמת היא שגם לא ממש מתייחסים אלינו יפה במשרד הפנים, אולי הם מקבלים הוראות כאלה. תמיד מנסים להפעיל עלינו לחץ ולהראות לנו כמה שאנחנו לא רצויים פה, לעזוב את הארץ ולקבל פיצוי של 3,500 דולר".
נראה כי המאמץ של הממשלה להיפטר מפחות מ-30 אלף איש שהגיעו לכאן, לדרדר אותם מתחת לקו העוני, ולמנוע מהם להשתלב כהלכה בחיים בישראל, תוך הקלת העומס על שכונות הדרום, הוא בלתי סביר גם לנוכח מיליוני הפליטים שנקלטו בשנים האחרונות באירופה. ובוודאי בהשוואה לירדן, שקלטה בשנים האחרונות כ-1.5 מיליון פליטים שהגיעו אליה מסוריה.
כאמור, יש בין מבקשי המקלט כאלה שלוקחים את ההצעה של ממשלת ישראל, בין שהם מצליחים לקבל את הוויזה לקנדה, ובין שהם חוזרים לאפריקה לנקודת ההתחלה, שמעמידה אותם בסכנת חיים ודאית. כך שלפי רשות האוכלוסין וההגירה, בכל חודש עוזבים את הארץ בסביבות 200 איש, רובם מאריתראה.
מי שעוזב הם בדרך כלל החזקים והבריאים, ובפרט אלה שהצליחו ללמוד קצת אנגלית ולהגיש את הבקשה לרשויות הקנדיות. לדברי וולדהאב, העוזבים נדרשים בעיקר להיות בעלי ממון מסוים.
"אלה שחסכו כסף ועבדו קשה הם אלה שיכולים להתחיל את התהליך ולעזוב. ומי שאין לו כסף ולא סוגר את החודש, נשאר פה. מי שמקבל אותך בקנדה לוקח עליך אחריות של שנה. הכוונה לאריתראי שגר שם, ושיש לו מעמד קבוע ואזרחות. הוא חייב לפתוח חשבון בנק בשמך, ולשים לך כסף בצד.
"פה החיים לא משתנים, כשבאנו לפה אמרו לנו תחפשו את עצמכם, ישנתי יומיים בגינה עד שמצאתי מישהו שמכיר אותי פה. אנחנו לא מכירים אף מקום אחר, דרום תל אביב זה המקום היחידי שאנו יכולים לגור בו"
"אלה שעוזבים מרגישים שלילדים שלהם אין תקווה בארץ, וזה מתגבר. כל עוד קנדה לא מפסיקה לקבל פליטים, כולם מעדיפים לעזוב ולחיות במדינה שמוכנה לתת לך מעמד ודרכון, ועתיד לילדים שלך.
"פה החיים לא משתנים, כשבאנו לפה אמרו לנו תחפשו את עצמכם, ישנתי יומיים בגינה עד שמצאתי מישהו שמכיר אותי פה. אנחנו לא מכירים אף מקום אחר, זה המקום היחידי שאנו יכולים לגור בו, לשכור דירה במקום אחר זה קשה".
בינתיים, החיים ממשיכים בישראל גם במעמד זמני. מספר הלידות של מבקשי מקלט מוערך בכאלף בכל שנה, ובתחילת השנה נפתחו כ-22 כיתות אלף בשני בתי הספר היסודיים שפועלים במתחם, שבו היה לפני כן בית הספר שב"ח מופת, שנדד למקום אחר.
באחד משני בתי הספר האלה הייתה בתחילת השנה שביתה בת כמה ימים, במחאה על כך שהילדים לא קיבלו יום לימודים ארוך וסבסוד להסעות.
ובעיקר בגלל שבית הספר לא הותאם לתלמידי יסודי מבחינת המבנה, שכלל גרם מדרגות תלול כבר בכניסה, ובימים אלה נערך שם שיפוץ.
ילדי מבקשי המקלט משתלבים גם בפעילויות העשרה ותמיכה לימודית בין היתר בספריית לווינסקי, במרכז new direction בתחנה המרכזית, או במועדון רצי הסמטה, שמשלב אימוני ריצה ותמיכה בלימודים.
חלק מהילדים גם מתאמנים בבני יהודה בכדורגל (אך לא מורשים לשחק), ובקבוצה של הפועל תל אביב בכדורסל.
החיים במזומן
ההורים שלהם מתנהלים אך ורק במזומן, בלי צ'קים וכרטיסי אשראי, ויעידו על כך התורים התמידיים בכספומטים של בנק הפועלים בדרך ההגנה – סניף הבנק היחיד באזור שנשאר פתוח. זו גם אחת הסיבות לכך שהם מתקשים לשכור דירות, שכן בעלי הבתים דורשים את שכר הדירה בצ'קים, כפי שמסביר וולדהאב.
"אנחנו לא יכולים להשיג צ'קים כי אין לנו תעודת זהות, ולא יכולים לשלם באשראי, חייבים למשוך מזומן, אז כל החיים שלנו במזומן, בעלי הדירות מבקשים צ'קים, וגם שואלים אותך מאיזה עדה אתה, וכשאתה אומר שאתה אריתראי לא מקבלים אותך".
בתשובה לשאלה מדוע הם לא מקבלים צ'קים וכרטיסי אשראי, אומרים בתגובה בפועלים, כי "הנפקת פנקסי שיקים וכרטיסים בנקאיים מתאפשרת ללקוחות מבקשי מקלט, בדומה לכלל לקוחות הבנק, על פי שיקול הסניף והנסיבות הרלוונטיות".
במישור הבריאותי, רבים מהפליטים דוחים את הפניה לטיפול רפואי עד שמצבם מתדרדר ממש, ואז מתקבלים למיון. משיחות עם כמה מהם בימים האחרונים, עולה שעל חיסון לשפעת, למשל, הם לא שמעו
אף שהם משלמים מסי עירייה ומדינה כמו כולם, המעמד הזמני וחוסר ההסדרה של מצבם מקשה עליהם לקבל את השירותים שלהם זוכה כל אזרח אחר.
כך, למשל, במישור הבריאותי. רבים מהם דוחים את הפנייה לטיפול רפואי עד שמצבם מידרדר ממש, ואז מתקבלים למיון. משיחות עם כמה מהם בימים האחרונים, עולה שעל חיסון לשפעת למשל הם לא שמעו.
לפני ימים ספורים נציב הפליטים של האו"ם חזר על קריאתו לממשלת ישראל, לקבל את ההסכם שלפיו כמחצית ממבקשי המקלט ייקלטו בישראל והמחצית השנייה במדינות מערביות אחרות.
נתניהו חתם על ההסכם לפני כשנה וחצי, אך חזר בו בתוך יממה אחת בלבד, בלחץ הפוליטיקאים מהקואליציה שנכנעו לטוקבקים מתלהמים ברשתות החברתיות. הנסיגה התמוהה של נתניהו ממתווה האו"ם זכתה לביקורת גם מצד שופטי בג"צ, כחלק מעתירות נגד חוק הפיקדון.
במהלך השיחה איתו, וולדהאב מגלה בקיאות מפתיעה בפוליטיקה הישראלית, ושואל אותי על הסיכויים של סער לנצח את נתניהו בפריימריז, או לחלופין על הסיכוי של נתניהו להרכיב את הממשלה הבאה.
לדבריו, ההתעניינות שלו בתחום החלה לאחר הגירושם של מבקשי מקלט לרואנדה, שהופסקו בינתיים, והנסיגה הפתאומית של נתניהו ממתווה האו"ם.
במהלך השיחה איתו, וולדהאב מגלה בקיאות מפתיעה בפוליטיקה הישראלית, ושואל אותי על הסיכויים של סער לנצח את נתניהו בפריימריז או לחילופין על הסיכוי של נתניהו להרכיב את הממשלה הבאה
"אנחנו רוצים חיים רגילים ושנזכה לקבל פה מעמד ונתחיל לחיות כמו שצריך. כשהחליטו לגרש אותנו למדינה אחרת התחלתי להתעניין בפוליטיקה הישראלית.
"אני מאמין ומקווה לפחות שיעשו את המאמץ ויחזרו להסכם הזה, וכולנו נחיה בשלום. אומרים שביבי ביטל בגלל שהעם לא אהב את ההסכם, ואם תסתכל באותו יום שהוא הודיע שהוא מקבל את ההסכם וחתם עליו, בדף הפייסבוק שלו הוא קיבל הרבה תגובות חריפות.
"קראתי אותן באופן אישי, תגובות כמו 'אכזבת אותנו' ו'לא נצביע לך יותר' וזה מראה לך שאנחנו לא רצויים במדינה הזו. מצד שני, גם בתקשורת לפעמים יש תגובות גזעניות וזה פוגע, אני גם בן אדם עם רגשות".
קטטות ואלימות
מדי פעם צצות ידיעות על קטטות של אריתראים וחלקן מיוחסות לסכסוך בין תומכי המשטר הנוכחי, שמהווים כאן מיעוט, לכל השאר.
וולדהאב מסביר שהפילוגים האלה החלו עוד בזמן השלטון הקולוניאלי של האיטלקים, ששלטו במדינה עד מלחמת העולם השנייה. בהמשך היא עברה לידי הבריטים, לאחר מכן לאתיופים ולבסוף יצאה לעצמאות בתחילת שנות ה-90.
"בתקופה שאיטליה שלטה באריתראה הפרידו בינינו, וכל הסכסוכים התחילו שם. אז יש בינינו סכסוך, ואת רוב אלה שתומכים במשטר מכריחים, אז אין להם ברירה.
"הדיקטטור שלנו הוציא חוק שמי שברח מהמדינה לא יכול לחזור אליה, אלא בתנאי שיגיש בקשה שהוא מצטער וישלם שני אחוז מהכנסותיו בשנים שלא היה במדינה.
"אז יש כאלה שהגישו את הבקשה, כי ראו שאין להם מעמד פה, והבינו שאין להם ברירה. כל אחד היה מעדיף לחזור למדינה שלו במקום להיזרק במדינה זרה. אז התחיל פה סכסוך, כשתומכי המשטר התחילו לעשות מסיבות ביום העצמאות האריתראי, והיו קצת קטטות. אבל הם מעטים, זו לא בעיה גדולה".
לצד כל אלה, ההשתלבות של מבקשי המקלט מורגשת גם בהקשרים אחרים, נורמליים יותר. כך למשל, הישראלים למדו להתיידד עם מסעדות הפועלים האריתראיות הרבות שצצו בשכונות הדרום, ומציעות את מנות הדגל שלהן, אינג'רה ופיטפיט.
![יאסר עבדאללה שלישי משמאל, מחזאי ושחקן בהצגה ה"פליט המטורף" (צילום: עומר שרביט)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2019/12/20191218_220540-640x400.jpg "יאסר עבדאללה במרכז, מחזאי ושחקן בהצגה ה"פליט המטורף" (צילום: עומר שרביט)")
גם במישור התרבותי הם מטביעים חותם. כך למשל בשבוע שעבר, הוצגה בגדה השמאלית בתל אביב ההצגה "הפליט המטורף", פרי עטו של יאסר עבדאללה, מבקש מקלט מדארפור, שגם משחק בה את התפקיד הראשי.
בניגוד למחזה קודם שלו, "חורבן גלות", שגולל את מסעו המצמרר ורווי הסבל מסודן לישראל, ההצגה הזו מתארת באופן מצחיק למדי את האופן שבו פליט מתגלגל מראיון עבודה ומשרת ניקיון במשרד של חברת כוח אדם קטנה, לאשפוז כפוי במוסד פסיכיאטרי בישראל, בעידוד המעסיק שמחליט להיפטר ממנו. במהלך ראיון העבודה, מנהל חברת כוח האדם שואל את עבדאללה "מאיפה באת?".
במקום לסקור את קורותיו ותלאותיו עד שהגיע לישראל, תשובתו המתריסה של עבדאללה היא, "אני בא מהבית". לפחות בינתיים, זו התשובה הנכונה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו