השבוע ציינה מירית שם אור את יום הולדתה, וזו הזדמנות להיזכר בכמה משיריה ולעמוד על ייחודם.

מירית שם אור ­­- עיתונאית וסופרת מוערכת – נודעה גם כמי שכתבה עשרות להיטים לאורך השנים. מירית מעולם לא שאפה להציג עצמה כמשוררת, אלא כתמלילנית שבעצם "נקלעה לסיטואציה".

את להיטיה הגדולים כמו "מרי לו", "מוסיקה" (מעלה מעלה), "דם חם", "הרקדן האוטומטי", "לגור איתו", או "בין האצבעות", כתבה לדבריה, רק כשצביקה פיק – בעלה לשעבר ומלחין רבים משיריה – היה צריך עוד טראק כדי "לסגור תקליט".

מירית שם אור ­­- עיתונאית וסופרת מוערכת – נודעה גם כמי שכתבה עשרות להיטים לאורך השנים. מירית מעולם לא שאפה להציג עצמה כמשוררת, אלא כתמלילנית שבעצם "נקלעה לסיטואציה"

אלא שמירית שם אור אינה פזמונאית לעת מצוא. שיריה מצטיינים בראייה מפוכחת של החיים, בפמיניזם שללא ספק הקדים את זמנו, ובתיאור מורכב של הרגש הרומנטי. שיריה הם בתחומי האולי והארעי, אף פעם לא באזורי השלווה והיציבות.

רבים מלהיטיה עוסקים בקושי הלא הגיוני שבאהבה הרומנטית, באותו פרדוקס שהעסיק אנשי רוח לאורך כל הדורות – ממחברי התנ"ך, דרך ויליאם שייקספיר וגתה ועד לאה גולדברג ויהודה עמיחי. כיצד קורה שאהבה אידיאלית המסעירה את הנפש והגוף נשמרת בטהרתה כל עוד אינה מושגת, ועם התגשמותה היא מתחילה לחשב את קצה לאחור?

רעיון זה מנוסח באופן מבריק באחד השירים שכתבה לפסקול הסרט "דיזינגוף 99" – "מסיבת יום שישי". על פניו שיר פופ כיפי על מסיבות הסבנטיז שנערכו באותם ימים בבתים פרטיים. יש בו תיאור אותנטי של ציפייה להתאהבות מזדמנת, המשלב דברור מחשבותיו של הגבר, התנהלות הנערה, וייצוג מימטי של סצנת המסיבה. פזמון הדיסקו החוזר, כמו מקהלה בטרגדיה יוונית – מפרש את הסיטואציה הכללית. הוא טומן בחובו אופטימיות, אך אינו מבטיח דבר:

"זאת רק מסיבה שנותנת תקווה
אפשר למצוא בה אהבה"

שם אור אינה פזמונאית לעת מצוא. שיריה מצטיינים בראייה מפוכחת של החיים, בפמיניזם שהקדים את זמנו, ובתיאור מורכב של הרגש הרומנטי. שיריה הם בתחומי האולי והארעי, אף פעם לא באזורי השלווה והיציבות

האם השיר מסתיים בהתאהבות הדדית? אין לכך כל תשובה או רמז. שורה אחת ממחשבותיו של הגבר – פרדוקסלית להפליא – מגלמת את האבסורד הגדול שבאהבה על פי שם אור:

"לא להיות לבד
תראי שזה נחמד
לאהוב לעד רק ליום אחד"

למעלה משני עשורים לאחר מכן כתבה מירית עבור בנותיה שיר שהוא מעין תמונת ראי לגבר ממסיבת יום שישי. הפעם, ברוח הזמן, כבר לא מדובר במסיבת בית אלא בפאב, ונקודת המבט היא של האישה. ממבט ראשון היא נשבית בקסמיו של מישהו שעומד על ידה, וכפי שניתן להבין, התנהלה בין השניים איזו אינטראקציה.

אלא שכמו תמיד אצל מירית – אין קתרזיס. הסוף תלוי ועומד, והנערה המאוהבת נשארת עם תחושת ה"תוגה" המערפלת של עמימות וספק, ובעצם – עם תחושת האהבה האידיאלית. לא במקרה בחרה מירית לקרוא לשיר: "זאת אהבה".

ב"דמדומים" מתקדמת מירית צעד נוסף במורכבות הלירית ויוצרת אנלוגיה בין שני הקשרים הכרתיים שונים: תפיסת המציאות של הטבע ומצב תודעתי של חוסר ודאות רומנטית.

כמו תמיד אצל מירית – אין קתרזיס. הסוף תלוי ועומד, והנערה המאוהבת נשארת עם תחושת ה"תוגה" המערפלת של עמימות וספק, ובעצם – עם תחושת האהבה האידיאלית. לא במקרה היא בחרה לקרוא לשיר: "זאת אהבה"

לכאורה נראה כי השיר מתאר את שעות בין הערביים, "בכל ערב בין חמש לשש". אלא שבדומה לסוגת "השיר המתהפך", רק בסופו מתברר כי שעת הדמדומים, בה "אנשים מרחפים בין היום ובין הלילה", אינה אלא משל לאזור ביניים של אהבה. הצד המאוהב אינו יודע היכן הוא עומד, ורק מקווה כי הצד השני יגלה את אהבתו אליו "עוד היום בטרם לילה", כל "עוד השמש לא שקעה לה".

גם ב"אלה סינדרלה" קיים איזה בלבול בשל חשיבה סימולטנית בשני מישורים – הפנטסטי והמציאותי. הפעם יוצרת מירית זיקה בין מרחב האגדה לבין ההווה הריאליסטי.

ההמתנה הרומנטית ("שעון שמתקתק לו") נתפסת כמצב תודעתי החוצה זמנים – מן הסיפור המיתי של סינדרלה אל חוויית החיים של גיבורת השיר (אלה) ובחזרה. לא מפתיע ששוב אין לנו כל סימן להיענות לקריאה: "בואי איתי!" הרושם הוא כי אלה, כמו סינדרלה, מסרבת לשמוע את השעון המתקתק. העיבוד התזמורתי הווירטואוזי של אלדד שרים, כמו גם שם השיר, מסגירים כי יועד במקורו לתחרות הקדם אירוויזיון.

אפילו הלהיטים הגדולים, המשקפים לכאורה אהבה ממומשת ויציבה – רומזים כי אין הדבר כך. "אהבה בסוף הקיץ" מציג רומן נעורים קצר מועד. בעוד הבתים מתארים פעולות בזמני עבר והווה – הרי שהפזמון מעניק פרספקטיבת-על ומבהיר בזמן עבר מושלם: "הם היו האוהבים הצעירים".

לכאורה "דמדומים" מתאר שעות בין ערביים, "בכל ערב בין חמש לשש". אלא שבדומה לסוגת "השיר המתהפך", בסופו מתברר כי שעת הדמדומים, בה "אנשים מרחפים בין היום ובין הלילה", אינה אלא משל לאזור ביניים של אהבה

במילים אחרות, תוקף אהבה אמיתית מוגבל לימי הנעורים; "לגור איתו" – שיר ששום חתונה ישראלית אינה שלמה בלעדיו – יכול להתפרש כקשר שמחוץ לנישואים ("הם בטח יודעים שאני לא אשתו"), ובכל מקרה, מדובר ב"שני ציפורים בתוך כלוב של זהב".

דומה כי הלהיט הגדול "מרי לו" כולל את כל החומרים של פזמון קלאסי מבית מדרשה של שם אור. יש בו את הממד הפמיניסטי של אישה עצמאית וחזקה, הגבר המעריץ המשתף בהרהוריו, הספק לגבי טיב הקשר הרומנטי, ובעיקר סימן שאלה גדול מעל לכל, שמתבטא במילה אחת, אכזרית – "אולי".

העיסוק במורכבות החיים בולט בשירים אחרים של שם אור, שניתן לכנותם הגותיים. גם הם נכתבו בדרך הייחודית לה, שהיא מעין זרם מחשבות. בשירים אלה – כמו בשירי האהבה שלה – ניכר לא פעם סוג של עצב.

עוד באלבומו הראשון של צביקה פיק, שהוקלט בסוף 1971, מירית כתבה טקסט פרוזאי שהוא הרהורים נוגים על החיים הנקרא "למעלה ולמטה". על הרקע לכתיבתו צביקה פיק סיפר בשעתו ל"להיטון":

"זהו שיר מחאה שכתבתי יחד עם מירית, חברתי, בשעה שתיים בלילה. כשחזרנו הביתה, היה לנו מצב רוח מלנכולי, ובהשפעתו חיברנו את השיר […] פזמון קצת פילוסופי. הוא מדבר על המירוץ אחרי מעמד, כבוד ועושר […] אבל כשסוף סוף זוכים למעמד וכבוד […] נוכחים לדעת שזה לא כל כך זוהר כמו שחושבים".

לעתים המסרים הפסימיים מסתתרים היטב מאחורי לחני פופ רקידים. "בין האצבעות" למשל, מדבר על החיים שחולפים ביעף. שוב אנו רואים כי בעוד בתי השיר עוסקים בפרספקטיבה הצרה – מרוץ חייו של אדם במישורים הזמני והחוויתי (בין היממות, האהבות, החלומות, המשפחה) – הפזמון מרחיב את רזולוציית ההסתכלות לכדי מבט-על המגלה כי החיים בינתיים עוברים ומתכלים:

"הזמן עובר, הזמן עבר, הזמן נגמר כמעט"

בלהיט הגדול "מרי לו" יש את הממד הפמיניסטי של אישה עצמאית וחזקה, הגבר המעריץ המשתף בהרהוריו, הספק לגבי טיב הקשר הרומנטי, ובעיקר סימן שאלה גדול מעל לכל, שמתבטא במילה אחת, אכזרית – "אולי"

לצד אופיו האינדיבידואלי של השיר, המתאר את ימיו של כל אדם בכל זמן ומקום – מירית הוסיפה משפט אחד הנוגע לקולקטיב הישראלי – שבימינו, למרבה הצער, רלוונטי מתמיד:

"בין המלחמות שלנו
למען העבר והעתיד"

דווקא טקסט שכוח למדי ("על מה אנחנו מדברים") בלחן ועיבוד נפלאים של נתן כהן, נוגע במקוריות ובאומץ במורכבות הבלתי נסבלת של הקיום – תשוקה לצד שכול, נהנתנות מול צער, ובעצם – בריקנות שבהנאה לעומת היסוד העמוק שביגון, שאין לו מילים.

"אך על מה אנו שותקים בדיבורינו
כשהחושך מתגבר וקולנו קצת נשבר
אנחנו רק שותקים כי בשבילינו
יש דברים שאי אפשר אותם לומר"

לא בכדי הפכו רבים מפזמוניה של מירית שם אור ללהיטי-על העומדים במבחן הזמן. מירית כתבה פופ מתוחכם מתוך התפעלות אותנטית, שיוצאת מן הלב ולכן גם ללב היא חודרת. הלהיטים הקלילים לכאורה, נוגעים בעדינות ובמרומז במקומות עמוקים ובלתי פתורים שברגש האנושי. לחנים מעולים – ברובם של צביקה פיק – הם שסייעו לטקסטים להמריא מעלה מעלה ולהפוך לקלאסיקות ישראליות.

ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון המתמחה בעולם האסלאם של ימי הביניים ובקורות היהודים תחת שלטון האסלאם. כמו כן כותב טורי דעה בנושא גיבורי תרבות בתחום המוסיקה הפופולרית, השירה והפיזמונאות בישראל.