מה אם חוזה שלום בין ישראל ואיראן היה נחתם תמורת הקמת מדינה פלסטינית?
קראו לזה בלתי נתפס – ואולי אף בלתי ניתן להעלות על הדעת. בפוליטיקה הבינלאומית, לבלתי אפשרי של היום יש נטייה להפוך למציאות של מחר.

אם הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ עדיין מטפח שאיפות לפרס נובל לשלום, ייתכן שהוא מביט לכיוון הלא נכון. אפילו הסכמי נורמליזציה משמעותיים בין ישראל ללבנון, או פריצת דרך היסטורית עם סעודיה – לא יספיקו.

פריצת הדרך הטרנספורמטיבית באמת, והבלתי נתפסת מבחינה פוליטית, נמצאת במקום אחר: הסכם שלום ישראלי-איראני בתמורה להקמת מדינה פלסטינית.

אם טראמפ עדיין מטפח שאיפות לפרס נובל לשלום, ייתכן שהוא מביט לכיוון הלא נכון. אפילו הסכמי נורמליזציה משמעותיים בין ישראל ללבנון, או פריצת דרך היסטורית עם סעודיה – לא יספיקו

במבט ראשון, הרעיון גובל בפנטזיה. איראן אינה סתם עוד יריבה; היא נתפסת בישראל כאיום קיומי. אך דווקא בשל כך, לשלום עם איראן יהיה משקל אסטרטגי שונה מכל יוזמה דיפלומטית קודמת. ואם הצעה כזו תגיע עם תנאי, הסכמה ישראלית להקמת מדינה פלסטינית ריבונית בגדה המערבית ובעזה, היא תאלץ את ישראל לקבל החלטה שממנה היא נמנעת כבר זמן רב.

עבור איראן, ההשלכות יהיו עמוקות באותה מידה: הגדרה מחדש של זהות מהפכנית, שההתנגדות לישראל עומדת במרכזה מזה שנים.

מה שמתואר כאן אינו פריצת דרך דיפלומטית קונוונציונלית, אלא שבר אידיאולוגי כפול, כזה שיאתגר את נרטיבי היסוד של שתי המדינות. תמורות כאלה נדירות בפוליטיקה הבינלאומית. הן נוטות להתרחש לא באמצעות דיפלומטיה הדרגתית, אלא תחת לחץ של תשישות אסטרטגית או זעזוע מערכתי.

כדי להבין כיצד שינוי כזה עשוי לקרות, כדאי להיזכר ברגע מוקדם יותר שבו דעת הקהל הישראלית נראתה בלתי ניתנת להזזה, עד שהיא השתנתה. לפני ביקורו ההיסטורי של אנואר סאדאת בירושלים ב-1977, הרעיון שישראל תוותר על חצי האי סיני היה מאוד לא פופולרי.

חצי האי סיני לא היה רק טריטוריה; הוא היה חיץ אסטרטגי, סמל לניצחון לאחר מלחמת ששת הימים, ובית להתנחלויות ותשתיות צבאיות ישראליות. עד הסכמי קמפ דיוויד, רוב הישראלים כבר תמכו בנסיגה מלאה מסיני.

במבט ראשון, הרעיון גובל בפנטזיה. איראן אינה סתם עוד יריבה; היא נתפסת בישראל כאיום קיומי. אך דווקא בשל כך, לשלום עם איראן יהיה משקל אסטרטגי שונה מכל יוזמה דיפלומטית קודמת

כיום, לעומת זאת, נראה כי תנאים אלו אינם קיימים. מאז מתקפת ה-7 באוקטובר, ובצל המלחמה הישירה עם איראן, החברה הישראלית מצויה בטראומה. ההשפעות ניכרות: תפיסת איום מוגברת, קריסת האמון ביריבים וספקנות עמוקה כלפי פתרונות דיפלומטיים הכרוכים בפשרה טריטוריאלית. סקרים מראים בעקביות שרק מיעוט קטן מהישראלים מאמין שמדינה פלסטינית תוכל להתקיים בשלום לצד ישראל.

בנסיבות כאלה, הצעה הקושרת בין שלום עם איראן למדינה פלסטינית צפויה להיתקל, לפחות בתחילה, בדחייה מוחלטת. ישראלים רבים יראו בכך מלכודת, כפי שהיה לפני הגעתו של סאדאת לישראל. יתרה מכך, הדבר ייתפס כניסיון של איראן להשיג באמצעות דיפלומטיה את מה שנכשלה להשיג בעימות חזיתי. הרעיון שטהרן יכולה להפוך בפתאומיות מאויבת ראשית לשותפה לשלום ייראה כבלתי אמין לחלוטין.

תגובת הימין הישראלי תהיה צפויה: דחייה גורפת, ממוסגרת דרך עדשת אוסלו וההתנתקות מעזה כתקדימי אזהרה נגד "כניעה". השאלה האמיתית, לעומת זאת, היא האם הציבור הרחב עדיין עשוי להיות מוכן לבחון את הרעיון לגופו.

פסיכולוגיה של זמן מלחמה לא רק מקשיחה עמדות; היא יכולה גם ליצור תנאים בשלים לשינויים דרמטיים. אותה טראומה שמעמיקה את חוסר האמון יכולה, תחת הנסיבות הנכונות, לייצר פתיחות לשינוי גורף, אם שינוי זה מבטיח קץ מכריע לחוסר הביטחון. זה היה, בחלקו, הדינמיקה שבאה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

תגובת הימין הישראלי תהיה צפויה: דחייה גורפת, ממוסגרת דרך עדשת אוסלו וההתנתקות כתקדימי אזהרה אבל פסיכולוגיה של זמן מלחמה לא רק מקשיחה עמדות; היא יכולה גם ליצור תנאים לשינויים דרמטיים

עבור ישראל, התועלת העיקרית של עסקה כזו תהיה הנטרול הפוטנציאלי של "טבעת האש" – רשת הפרוקסי מחזבאללה ועד החות'ים, שמותחת כיום את משאבי הביטחון שלה עד לנקודת שבירה. על ידי טיפול באיום האיראני במקורו, ישראל תחליף מלחמת צללים קיומית ומתישה ב"דיבידנד שלום" היסטורי של יציבות אזורית.

באופן מכריע, הדבר יציע לישראלים הזדמנות, לראשונה, להסתכל מעבר לאופק המיידי של המלחמה הבאה. זה יציג את הסיכוי לראות לא עוד מחזור של גיוס, אלא את "הקיום הנורמלי" שדוד בן-גוריון חזה לאומה עם הקמתה.

מנקודת המבט של איראן, יוזמה כזו לא תהיה אקט של רצון טוב אלא של חישוב אסטרטגי. הסכם שלום עם ישראל, במיוחד כזה הקשור למדינה פלסטינית, יאפשר לטהרן למצב את עצמה מחדש מגורם מערער אזורי לשחקן דיפלומטי מרכזי, ואולי אף למתווכת של שינוי היסטורי.

היתרונות הכלכליים הפוטנציאליים יהיו משמעותיים. שנים של סנקציות החלישו את הצמיחה, צמצמו את ייצוא הנפט והזינו את האינפלציה, תוך בידוד איראן מהשווקים העולמיים. יתרה מכך, המלחמה הנוכחית גרמה נזק משמעותי לתשתיות שלה. פריצת דרך דיפלומטית עשויה לפתוח נתיבים להשקעות, סחר ושיקום. במובן זה, השלום יתפקד לא רק כהישג פוליטי אלא כאסטרטגיה כלכלית.

עבור ישראל, התועלת העיקרית של עסקה כזו תהיה הנטרול הפוטנציאלי של "טבעת האש" – רשת הפרוקסי מחזבאללה ועד החות'ים, שמותחת כיום את משאבי הביטחון שלה עד לנקודת שבירה

מצד שני, המשטר הנוכחי עשוי לראות בשלום עם ישראל איום על עצם קיומו. "האויב הציוני" שימש זמן רב כאיום החיצוני המרכזי שנועד להצדיק דיכוי מבית ותעדוף של מנגנוני הביטחון. החלפת מצב של מלחמה מתמדת בהסדר דיפלומטי תדרוש מהמשטר להמציא את עצמו מחדש, שינוי שקיצוניים רבים עשויים לחשוש שהוא הקדמה לנפילתם.

במשך עשרות שנים, הנחת היסוד השלטת בדיפלומטיה הייתה שפתרון הסוגיה הפלסטינית יפתח את השער לשלום אזורי רחב יותר. אך מה אם ההיפך הוא הנכון? מה אם פריצת דרך אזורית מקיפה, הכוללת אפילו את היריבה האימתנית ביותר של ישראל, היא המפתח לכפיית פתרון לשאלה הפלסטינית?

פריצת דרך אפשרית כזו, לעומת זאת, נמצאת מעבר להישג ידה של ארצות הברית הפועלת לבדה. בעוד וושינגטון נותרת הערבה ההכרחית עבור ירושלים, חסר לה המינוף הנדרש בטהרן כדי להבטיח זינוק דומה של אמון. בצל המלחמה הנוכחית, הסכם בר-קיימא עשוי לדרוש צוות תיווך רב-קוטבי שבו סין ורוסיה, בעלות הברית העיקריות של איראן, ישמשו כערבות הדדיות עבור הרפובליקה האסלאמית.

בסופו של דבר, כל היערכות מחדש גרנדיוזית שכזו נותרת חזון רחוק עד שייחתם הפסקת אש יציבה יותר. שיחות הפסקת האש הנוכחיות פתחו בכל זאת ערוץ תקשורת בין טהרן לוושינגטון, אמנם בעקיפין דרך מתווכים. זה יכול, לאורך זמן, ליצור מרחב לבחינה מחדש של העוינות ארוכת השנים שהגדירה את מערכת היחסים.

אם לנשיא האמריקאי או למנהיג אזורי בעל חזון יהיה את התעוזה לרדוף אחרי "עסקה גדולה" כזו, ימים יגידו. מה שברור, לעומת זאת, הוא שהפרדיגמות הישנות של דיפלומטיה הדרגתית הגיעו לקצה גבול היכולת שלהן.

אם לנשיא האמריקאי או למנהיג אזורי בעל חזון תהיה התעוזה לרדוף אחרי "עסקה גדולה" כזו, ימים יגידו. מה שברור, לעומת זאת, הוא שהפרדיגמות הישנות של דיפלומטיה הדרגתית הגיעו לקצה גבול היכולת שלהן

שלום בר-קיימא לא יימצא במחוות קטנות, אלא בהכרה המיוסרת שביטחון לאחד לא יכול עוד להיקנות באמצעות חוסר ביטחון תמידי של האחר. אם קיימת פריצת דרך הראויה לנובל, היא טמונה בשבר האידיאולוגי הכפול הזה – התרה כואבת והכרחית של מאה שנים של רוחות רפאים, המאפשרת סוף סוף לחיים לאכלס את "הקיום הנורמלי" שחמק מהאזור במשך דורות. במקום להמשיך ולפנטז על "ניצחון מוחלט" – הגיע הזמן להחליף דיסקט ולהבין שרק שלום יביא את הניצחון הסופי.

יהודה לוקץ׳ הוא פרופסור-חבר אמריטוס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון, וירג׳יניה. פרסם חמישה ספרים. הוא מחבר הספר שיצא לאור לאחרונה: "Op-Ed: Musings on War & Peace in the Middle East and Beyond"