ביום הזיכרון וביום העצמאות וביממה שחלפה מאז השתדלתי בכל רגע פנוי להישאר במחיצתה של רייצ'ל גולדברג פולין.
זה מעט מוזר ואפילו מביך לכתוב את הדבר הבא על אישה שאיני מכיר אישית, ושכותבת ומדברת מתוך התהום הבלתי נתפסת של השכול: השהייה במחיצתה של רייצ'ל גולדברג פולין גרמה לי להרגיש קרוב אליה. ומילאה אותי בהשראה ואפילו בתקווה.
ביום הזיכרון צפיתי בריאיון שהיא העניקה לאנדרסון קופר בתוכנית "60 דקות", ושבו השניים דיברו באריכות על ספרה החדש When we see you again (שיצא לאחרונה באנגלית בהוצאת "רנדום האוס", ויצא בחודש הבא גם בעברית). לא יכולתי להתיק את המבט מהמסך.
הטבח בנובה, מיגונית המוות, קטיעת היד, החטיפה, מאבק המשפחות, רצח השישה – הסמיטריילר של הגורל שדרס את ג'ון ורייצ'ל ואילץ אותם לעבור מאלמוניות כמעט מוחלטת לגיבורים של מאבק לאומי ובינלאומי
את מהלך הדברים הכרתי כמובן: הטבח בנובה, מיגונית המוות, קור הרוח והגבורה שלא ייאמנו של ענר שפירא, חברו הקרוב של הרש גולדברג פולין, קטיעת היד, החטיפה, מאבק המשפחות, רצח השישה – הסמיטריילר של הגורל שדרס את ג'ון ורייצ'ל, הוריו של הרש, ואילץ אותם לעבור מאלמוניות כמעט מוחלטת לגיבורים של מאבק לאומי ובינלאומי. הורים שמגייסים כוחות-על ויוצאים למאבק על מנת להציל את בנם הבכור והאהוב, ומאבקם מסתיים בתבוסה איומה.
ואז צריכים למצוא בעצמם כוחות חדשים להמשיך הלאה. כל בוקר מחדש.
הריאיון המלא של רייצ'ל גולדברג פולין לאנדרסון קופר בתוכנית "60 דקות" (וידאו: CBS)
למחרת צפיתי בריאיון שוב. הפעם כדי להתמקד בפניה ובקולה של רייצ'ל גולדברג פולין, כשהיא תיארה בצורה מאופקת, מדויקת וצלולה, את כל מה שמרכיב את המשא הכבד שהיא נושאת איתה בכל רגע, בכל מקום, ושבעטיו היא תמיד גם נוכחת אבל גם נמצאת ביקום מקביל, שמלא כולו בהיעדרו של הרש.
"גם עכשיו?" שאל אנדרסון קופר. "גם עכשיו", היא ענתה בכנות.
למחרת צפיתי בריאיון שוב. הפעם כדי להתמקד בפניה ובקולה של רייצ'ל גולדברג פולין, כשהיא תיארה בצורה מאופקת, מדויקת וצלולה, את כל מה שמרכיב את המשא הכבד שהיא נושאת איתה בכל רגע, בכל מקום
וכל הזמן אפשר היה לשמוע בקולה ולראות על פניה את הספקטרום העצום של התחושות שהיא תיארה בדבריה. הן ניבטו ממנה כמו בצילום תקריב של מחוז נפשי שסופת הוריקן זרעה בו חורבן ומוות, וכעת חוזרים התושבים לשקם את ביתם ואת חייהם. למצוא מחדש משמעות ותקווה.
בספרה היא מחלקת את חייה לתקופה שהיא מכנה "הלפני" ולתקופה שהיא מכנה "האחרי" וכותבת:
"אני זוכרת שב'הלפני' היו פרקי זמן, בעבודה, בזמן קניות, כשדיברתי עם חבר, או בחדר הכושר, שלא חשבתי בהם על הילדים או על ג'ון. אהבתי אותם וחשבתי עליהם הרבה. אבל היו גם פעמים שנשאבתי לבצע משימה ולא חשבתי עליהם. אבל מאז שבעה באוקטובר ועוד יותר מאז השעות האכזריות מ-31 באוגוסט לאחד בספטמבר (כשהגיעה הבשורה שהרש נרצח), אין שנייה שבה ג'ון ואני לא חושבים עליו.
"זה מרתק לראות איך זה קורה. או לא קורה. מעולם לא הייתי טובה במולטי-טאסקינג. ב'הלפני' הייתי צוחקת על עצמי שאני 'יוני-טאסקרית' – יכולה לעשות או לחשוב על דבר אחד בכל פעם. עכשיו כל מה שאנחנו עושים זה לחשוב על הרש. לא משנה מה עוד אנחנו עושים. אין מפלט, אין הפוגה".
רייצ'ל גולדברג פולין חוזרת – בריאיון ובספר – למשפט הידוע של ויקטור פרנקל מתוך "האדם מחפש משמעות: "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יכול לשאת כמעט כל 'איך'". זה היה המוטו של הרש במנהרות, שאיתו הוא הצליח לנסוך תקווה בחבריו גם ברגעים שהכול נראה אבוד. עד שהכול היה אבוד. אור לוי, שהיה עם הרש במנהרות וחזר כדי לספר, קעקע את המשפט הזה על זרועו.
ועכשיו אימו של הרש מנסה למצוא את הדבר שיעניק משמעות לחיים שמחכים לה ב"האחרי". והיא יודעת ש"האחרי" הזה לא ייגמר. מכאן והלאה, עד יומה האחרון, היא תהיה תמיד ב"האחרי".
ועכשיו אימו של הרש מנסה למצוא את הדבר שיעניק משמעות לחיים שמחכים לה ב"האחרי". והיא יודעת ש"האחרי" הזה לא ייגמר. מכאן והלאה, עד יומה האחרון, היא תהיה תמיד ב"האחרי"
"כשנראה אותך שוב" הוא מפת דרכים לכל מי ששואף להיות אדם טוב בעולם. איך לא לאבד את האנושיות, גם כשהגורל מעמיד אותה במבחני ריסוק. גולדברג פולין לא איבדה לרגע את האמונה שלה, ולאורך כל הדרך – אותה היא מתארת בכישרון כתיבה ניכר ובכנות נדירה, שנרמזו כבר בנאומים שהיא נשאה בימי המאבק – היא נשמרת מליפול לבורות של המרירות, הזעם המסמא, הייאוש.
היא זוכרת משפט שנחרט בה: "כשאתה מתמלא זעם רק כשתינוקות של צד אחד מתים, זה סימן שהמצפן המוסרי שלך שבור. שהאנושיות שלך שבורה". ופשוט מניחה אותו שם באגביות. כאילו על מנת לוודא שלא נשכח גם את זה.
היא מזכירה שיחת זום שנערכה ב-13 באוקטובר בין נציגים של 12 משפחות חטופים בעלי אזרחות אמריקאית עם נשיא ארצות הברית דאז ג'ו ביידן:
"אני זוכרת שהיינו ב'מיוט' כשהוא דיבר אלינו. אני זוכרת שהסתכלתי על המסכים המיניאטורים שנגלו, כשאחת הנשים קמה ועזבה את החדר לשתיים-שלוש דקות. אני זוכרת שהיא חזרה לחדר, ביטלה את המיוט, קטעה את הנשיא באמצע דבריו וצעקה 'הם מצאו את הבת השנייה שלי! שתיהן מתות! שתי הבנות שלי מתות!'. היא נשמעה כאילו היא נקרעת מבפנים. כולנו התחלנו לצעוק ולבכות. גל של אימה, על מיוט. הנשיא השעין את ראשו על ידיו שעל השולחן והתייפח, כתפיו רטטו".
והיא מספרת איך הם פגשו בישראל מי שהיא מכנה רק "אדם רב השפעה":
"הוא דיבר בלי הפסקה ואמר לנו לא לדאוג. זה היה בימים של עסקת החטופים הראשונה. הסבירו לנו שהעסקה היא לשחרר את הנשים והילדים. אז הבנו שהרש לא מועמד לשחרור. אבל האדם רב ההשפעה דיבר בביטחון סמכותי.
"'רק עוד כמה שבועות', הוא אמר, 'שניים-שלושה שבועות לכל היותר. אל תדאגו'. ג'ון שאל את האדם רב ההשפעה 'למה אתה לא מבין שבכל רגע, הטרוריסטים יכולים להעמיד אותם בשורה ולירות בהם בראש?' אל תדאגו. אל תדאגו. אל. תדאגו. האם הוא ישן בלילה? אני חושבת שכן. הוא ישן".
כך נראית מפת דרכים לאנושיות. ולהיעדרה.
"ג'ון שאל את האדם רב ההשפעה 'למה אתה לא מבין שבכל רגע, הטרוריסטים יכולים להעמיד אותם בשורה ולירות בהם בראש?' אל תדאגו. אל תדאגו. אל. תדאגו. האם הוא ישן בלילה? אני חושבת שכן. הוא ישן"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו