הניסיון של איראן לכפות משוואה חדשה על ישראל בלבנון מראה שהמערכה מול טהרן לא השיגה את יעדיה האסטרטגיים והותירה את ישראל מול אויב נחוש ובטוח בעצמו יותר.

העימות בין ישראל לאיראן בשבוע האחרון עשוי להיראות כהמשך ישיר למבצעי העבר, אך בפועל הוא מסמל משהו עמוק הרבה יותר: הכישלון של הניסיון לשנות מן היסוד את המציאות האסטרטגית מול הרפובליקה האסלאמית.

למרות ההישגים המבצעיים המרשימים של ישראל לאורך המלחמה, המשטר בטהרן לא נפל, לא התמתן ולא נסוג משאיפותיו האזוריות. להפך. הוא ממשיך להפעיל את כוחו הצבאי והמדיני כדי לעצב את המזרח התיכון בהתאם לאינטרסים שלו.

העימות בין ישראל לאיראן השבוע עשוי להיראות כהמשך ישיר למבצעי העבר, אך בפועל מסמל משהו עמוק הרבה יותר: כישלון הניסיון לשנות מן היסוד את המציאות האסטרטגית מול הרפובליקה האסלאמית

האירועים האחרונים ממחישים עד כמה המציאות רחוקה מהחזון שהוצג בתחילת הדרך. במקום לעמוד בפני משטר מוחלש ומורתע, ישראל ניצבת מול איראן המנסה לכפות משוואה חדשה, לפיה כל פעולה ישראלית בלבנון תיענה בתגובה איראנית. במקביל, ישראל ניצבת מול לחץ אמריקאי גובר להימנע מהרחבת העימות כדי לשמר את האפשרות להסדרה אזורית.

המשמעות ברורה: בעוד שבעבר נתפסו שלוחיה של איראן כמגיני המשטר, כיום מנסה טהרן להציג מציאות הפוכה – כלומר איראן היא זו המגינה על שלוחיה. באמצעות טילים, כטב"מים ואיומים ישירים, היא מבקשת להרתיע את ישראל מלפעול נגד חזבאללה ולבסס כללי משחק חדשים.

חמור מכך, נראה כי תחושת הביטחון בטהרן נמצאת בשיאה. כפי שהמשטר אינו מהסס להתעמת עם הנוכחות האמריקאית באזור, כך הוא אינו חושש להגיב ישירות לישראל קרי אותה ישראל שהצהירה בעבר על רצונה להביא לשינוי יסודי במאזן הכוחות מולו.

כל זאת מתרחש כאשר הממשל האמריקאי עדיין חותר להסכם עם איראן. מבחינת טהרן, זוהי הוכחה נוספת לכך שהזמן פועל לטובתה. המשטר לא רק שרד את המערכה, אלא שימר יכולות צבאיות משמעותיות, המשיך לקדם את פרויקט הגרעין, ומצליח לשדר ביטחון עצמי גובר.

האירועים ממחישים עד כמה המציאות רחוקה מהחזון שהוצג בתחילת הדרך. במקום משטר מוחלש ומורתע, ישראל ניצבת מול איראן המנסה לכפות משוואה חדשה, לפיה כל פעולה ישראלית בלבנון תיענה בתגובה איראנית

חמורה לא פחות מהתנהלות האיראנית היא ההתנהלות של הממשל האמריקאי. כיום נראה כי ארצות הברית לא רק חותרת להסכם עם המשטר האיראני, אלא גם מדגישה את הפערים עם ישראל ואת הצורך שישראל תפעל בהתאם למדיניותה. מדובר בהתנהלות בעייתית במיוחד, שכן מקור כוחה של ישראל מול איראן נובע במידה רבה מהברית העמוקה עם וושינגטון, ומהגיבוי המדיני והצבאי שהיא מקבלת כתוצאה מהקשר הזה.

עובדה ששתי המדינות אינן מתואמות ביחס לאסטרטגיה מול איראן, ובמיוחד העובדה שארצות הברית עלולה לא לאשר פעולות ישראליות נוספות, פוגעת בצורה משמעותית ביכולת ההרתעה של ישראל מול איראן ואויבים נוספים.

התוצאה היא מציאות אסטרטגית מורכבת יותר עבור ישראל. איראן של אחרי המלחמה אינה חלשה יותר או זהירה יותר; במובנים רבים היא אף אגרסיבית יותר ומוכנה להפעיל כוח כדי לקדם את יעדיה – מלבנון ועד המפרץ. במקביל, ישראל ניצבת מול מגבלות חיצוניות מצד הברית האסטרטגית שלה, מה שמחייב בחינה מחודשת של הנחות היסוד שעליהן התבססה האסטרטגיה מול איראן.

ההנחה כי לחץ צבאי בלבד יביא לשינוי יסודי בהתנהגות המשטר או יערער את יציבותו לא עמדה במבחן המציאות. למרות המחירים הכבדים ששילמה איראן, המשטר נותר על כנו, ממשיך לפעול בנחישות, ואף מבקש לעצב כללי משחק חדשים לטובתו.

נראה שארה"ב לא רק חותרת להסכם עם המשטר האיראני, אלא גם מדגישה את הפערים עם ישראל – התנהלות בעייתית, כי מקור כוחה של ישראל מול איראן נובע במידה רבה מהברית העמוקה עם וושינגטון

השאלה המרכזית כעת אינה כיצד הסתיימה המערכה הקודמת, אלא כיצד ישראל מתמודדת עם העובדה שהמשטר האיראני לא רק שרד אותה אלא עשוי לצאת ממנה בטוח בעצמו יותר משהיה לפני כן, בעוד ההתנהלות האמריקאית מציבה גבולות נוספים לפעולה ומצמצמת את יכולות ההרתעה הישראלית.

דני (דניס) סיטרינוביץ, שירת כ-25 שנים באגף המודיעין במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר של אמ"ן וכיום עמית מחקר במכון למחקרי בטחון לאומי (INSS).